ההשראה למכתבי הסרבנים מגיעה מלמעלה

איומי הסרבנות כבר בחוץ. תמצאו אותם בדפי הדעות בעיתונים מסוימים ובפוסטים נמלצים ברשתות החברתיות, כולל מעטפת של הנמקות אידיאולוגיות ומצפוניות מטעם קובעי דעה ומומחים. אם יש ביטוי שמתאים לתיאור המסלול המהיר להתפרקות הממלכתיות, הוא מדרון צבאי חלקלק. פוליטיקאים בהווה ובעתיד משחקים כילדים במושגים מתחום המרי האזרחי, סירוב פקודה, מדמים תהליכים, משווים את נתניהו לארדואן ונואמים בכיכרות על דיקטטורה. ברור שרעיונות כאלה, אפויים למחצה ופשטניים ככל שיהיו, יחלחלו. אהוד ברק ויאיר לפיד לא צריכים להטיף מפורשות לסירוב פקודה. הם רק צריכים לרמוז שלממשלה הנבחרת אין לגיטימציה מוסרית לשלוח את "הילדים שלנו" להילחם למען בן גביר וסמוטריץ', ולקרוא בקולניות להתנגדות שכמוה לא היתה פה.

מערכת ממלכתית שפויה מגיבה לשיח מהסוג הזה מהר, ובאסרטיביות. הנשיא, שרי הביטחון לשעבר, ותיקי המטכ"ל וראשי מערכת הביטחון לא אמורים לשתוק מול תאי מחאה מבוססי זהות צבאית. לא שותקים מול מכתבי מילואימניקים ועצומות טייסים ושלד"גיסטים, ולא מחייכים למראה סחיבות טנקים. מה שמשותף לכל המיזמים האלה הוא הניצול הפוליטי של הסמלים והערכים המזוהים עם האתוס הצה"לי. הם גם מדגימים את הצד הפחות זוהר של ערך הרעות: אם חבר לנשק יוצא למחאה, אז החבר'ה מתלכדים לסייע.

מה ויצמן היה עושה

כך או אחרת, הפוליטיזציה של צה"ל - כמוסד חברתי, לא כארגון - היא עובדה מוגמרת. גם של השב"כ, אגב. היא התחילה כשחמישה רמטכ"לים לשעבר הצטלמו יחד על רקע קברו של בן־גוריון לתשדיר טלוויזיוני "חגיגי" כדי לשפוך תעמולה נגד יריב פוליטי - והיא מסתיימת בקריאות מפורשות לסרבנות מול ממשלה שאין לקבל את מרותה. עכשיו חלקם מושכים בכתפיים. לא בטוח שאפשר לחזור אחורנית.

לא רק שהשיח הזה לא נבלם באיבו בחומה בלתי עבירה של הצבת קו אדום - הוא אפילו קיבל אישוש סמלי. כולם אמנם מגנים בשפה רפה "קריאות לא חוקיות", אבל מצדיקים את מצבם המנטלי של המוחים. זו בגדר מוסכמה ש"הממשלה קורעת את העם" וש"נתניהו מוביל למלחמת אחים" - ולא מי שמגיבים בזריעת בהלה ובשבירת כלים.

מה שהיה יכול לבלום את הגלישה הוא אקט מנהיגותי מהסוג שנקט הנשיא לשעבר עזר ויצמן, בקיץ 95', בשבועות שקדמו לחתימת אוסלו ב'. רבני יש"ע פרסמו התנגדות הלכתית לפינוי יישובים ובסיסים, ובכך הכשירו סירוב פקודה. הנשיא הגיב מייד באזהרה תקשורתית מ"סכנת מלחמת אחים". קבוצת רבנים ונציגים מיש״ע ביקשו לעלות לירושלים, לבית הנשיא, לנסות להידבר ולהסביר את המשבר המצפוני בציבור שלהם באותם ימים סוערים, אך ויצמן ביטל את הפגישה עימם ולא פתח להם את השער למבצר הממלכתיות. הם נותרו, כמו שאומרים, בחוץ. עם אלה אין ולא תהיה הידברות. המסר הדהד באסרטיביות: את החבל הזה לא קורעים.

מה שקורה כיום הוא הפוך. לא פורמי הממלכתיות מסומנים כאחראים לסכנת "מלחמת אחים" - אלא הממשלה. איש לא יסגור את הדלת בפני דמויות כמו אהוד ברק, יאיר גולן או משה בוגי יעלון, שהמסקנות האופרטיביות של מסריהם מוליכות בדיוק לשם. ובדיוק ברגע שנחוצה איזו אמירה שתכניס את האירוע לפרופורציות, יימצא איזה ראש שב"כ לשעבר שיעמוד מול המיקרופון ויסביר שהם בעצם צודקים, שהדיקטטורה אכן בדרך. תמיד צץ עוד רב־אלוף לשעבר שמסביר שאם תהיה פה דיקטטורה, עדיף להיות שכירי חרב באוגנדה.

התופעה החמורה של עידוד התניית הנאמנות והסלחנות לאיומי סרבנות היא סימפטום לבעיה קשה יותר שרובצת על כתפי התרבות הפוליטית של ישראל: המיליטריזם הבוטה שלה. די בנאום של ראש שב"כ לשעבר או במכתב של פורשי השירות כדי לחולל פאניקה מוסרית. זה לא משנה מה הם כותבים או אומרים, הלשעברים. זו תמיד אותה אבקה רטורית שרכיביה הקבועים הם: ממלכתיות. אנחנו שנלחמנו על המדינה. אלונקה. ישראל לפני הכל. סכנה לציונות. המרקם החברתי. אנחנו מודאגים.

גם מזה עוד נצטרך להיגמל

המחאה נגד הרפורמה קידמה את ישראל שלב נוסף בדרך למיליטריזם תרבותי; אותה הסתנוורות ממדים ומדרגות. הנחות היסוד לגבי הדמוקרטיה מנוסחות בימים אלה על ידי אצולת מערכת הביטחון, ורבים בחברה האזרחית מקבלים את בכיריה כשי"ן־גימ"לים של הדמוקרטיה.

אם יש דבר אחד שמגן על ישראל מפני גלישה למיליטריזם, אמר פעם הסוציולוג הדגול פרופ' משה ליסק, זה העובדה שהצבא ומערכת הביטחון אינם מתיימרים לווסת את הנורמות החברתיות ולשמש המצפן הערכי של החברה. וזה קורה, לטענתו, כי בצמרת הצבא ומערכת הביטחון בישראל מתקיים פלורליזם חברתי וגיוון פוליטי. הקבוצה הזו לא יכולה, לכאורה, לדבר בקול אחד.

כך ראה ליסק את הדברים בסוף שנות ה־90; קשה לחתום על ניתוח כזה כיום. בעשורים האחרונים, אולי כריאקציה פנימית לתהליכים דמוגרפיים שמורגשים היטב בצה"ל, האליטה הביטחונית בישראל שואפת להומוגניות רעיונית ומפעילה סנקציות חברתיות כלפי סוררים. האם יכולה, למשל, להתגבש קבוצת טייסים תומכי רפורמה באקלים הנוכחי? לחץ חברתי מופעל גם על חברי תנועת "הביטחוניסטים", שהתאגדו כדי להנכיח קול ביטחוני שמרני־ניצי, ולו כדי לאזן תופעות כמו "מפקדים למען ביטחון ישראל". שלא לדבר על אבי דיכטר או יואב גלנט.

קל להיתפס לסגנון של חברי כנסת כמו אמסלם או אלמוג, או ל"כוחנות" של רוטמן ולוין, כאינדיקציות להחרבת הממלכתיות וליצירת קרע בעם. אבל הסדק האמיתי, המאיים ביותר, נפער כרגע על ידי מי שמתיימרים להיות הפרזנטורים האולטימטיביים של הישראליות ושל הממלכתיות. גם מזה עוד נצטרך להיגמל; אולי הפעם זה יהיה קל יותר.