סופרת הרומנים הארוטיים היא החברה הכי טובה של הבת שלכם: תכירו את קלואי וולש

400 נערות ונערים מצטופפים באולם בעיר מרכזית. רובם המוחלט אוחזים במרצ'נדייז, מוצרים כמו מחברות, יומנים, ספרים או ספלים - כולם מעוצבים, ממותגים ונושאים כיתובים.

בשלב מסוים האורות מתעמעמים, ולאחר דברי פתיחה קצרים של מארגנת האירוע, אל הבמה עולה דמות נשית שמתקבלת בצווחות, צרחות התלהבות, בכי והצהרות אהבה שנורות לכיוונה בתדירות של אחת ל־15 שניות. מבוכתה ניכרת על פניה. גם היא לא כל כך מצליחה להכיל את המעמד הסוריאליסטי שנקלעה אליו, כשכל משפט שיוצא מפיה, כל מחווה - ולו הסמלית ביותר, או הנפת יד לשלום - מתקבלים בתשואות.

לו היה מדובר במפגש מעריצים סטנדרטי, כזה שמתקיים לעיתים תכופות בין סנסציית פופ ובין עדר מעריצים הנתון לשליטתם של הורמונים ומשווע למושא הערצה, לא היה מדובר בתרחיש חריג במיוחד. אבל על במת בית ציוני אמריקה בשבוע שעבר, מקום שידוע בעיקר במופעי הסטנד־אפ שהוא מארח, ובתזמון לא מקרי של יום האהבה הבינלאומי, לא מתקיים Meet and Greet של טיילור סוויפט עם נחיל סוויפטיז או כנס של מעריצות שרופות של ג'סטין ביבר.

הדמות על הבמה היא קלואי וולש, סופרת אירית תכולת עיניים ותמימת מבע, אישה מופנמת במוצהר שבעצמה לא הפנימה עדיין את עצם היותה כוכבת ענק בשמי סצנת הספרות הרומנטית - בעיקר זו המכוונת לבנות ולבני נוער. היא כתבה יותר מ־20 ספרים - כמות כותרים בלתי נתפסת עבור מי שהחלה את קריירת הכתיבה שלה לפני קצת יותר מעשור.

גולת הכותרת של יצירתה היא סדרת ספרי "הבחורים של טומן" - אפוס ספרותי עתיר דרמה, רומנטיקת נעורים, עלילות־משנה העוסקות בנושאים כמו בריונות, התמכרויות, בתים מפורקים וכן, גם סקס. ולא מעט ממנו. הסדרה יצאה לאור בישראל ב־2020 בהוצאת "ספרות שנוגעת", אחרי שהמו"ליות ענבל אלמוזנינו, ניקול קידר ומיכל חן־אסולין זיהו את הצורך בליטרטורה רומנטית וארוטית בקרב קהל קוראי (ובעיקר קוראות) הספרים בארץ. מאז הן מוציאות לאור את ספריה של וולש (לצד סופרות נוספות) ומנהלות קשרי קהילה הדוקים עם קהל היעד של אותם ספרים, ומארגנות מפגשי סופרות־קוראות המתאפיינים בדמעות ובדציבלים גבוהים. ממש כמו זה המסופר כאן, שחוגג את יציאתו של הספר החדש של וולש (בארץ כמו בכל העולם).

טרם עלייתה לבמה מתנגן ברמקולים של אולם מאירהוף, הגדול שבאולמות בצ"א, השיר "Dreams" של פליטווד מק מ־1977. לא הבחירה הראשונה שעולה לראש כשנדרשים למשימת הרכבת פלייליסט עבור אירוע שרוב משתתפיו נולדו בשנים שבהן פייסבוק כבר היה עובדה מוגמרת. אבל ההיכרות של דור זה עם הקלאסיקה של הלהקה הבריטית נובעת מאותו מקום בדיוק שבו הפכו ספריה של וולש לדבר החם ביותר בקרב צעירים וצעירות חובבי רומנטיקה ספרותית. רשת חברתית שכמו הגדירה את דור ה־Z (והדירה את רוב קודמיו) - טיקטוק.

קבוצות שעוסקות בעלילות הספרים, באסתטיקת טיקטוק, בריקודים ובשירים שכוללים משפטים מתוכם וביקורות - כל אלה (ועוד הרבה יותר) מוקדשים ברשת ליצירתה של וולש. הנוכחות הבולטת במיוחד של יצרני תוכן טיקטוקי ישראלים הביאה את וולש לעשות דבר שהיא ממעטת לעשות - היא עזבה את ביתה שבחווה באירלנד ונסעה את כל הדרך למדינה שבה היא מעולם לא ביקרה (באופן כללי, היא מספרת, המרחק הרב ביותר שעשתה בחייה היה עד לאנגליה). כל זה כדי לפגוש פנים אל פנים את קהל קוראיה. לא לפני שהיא נתקלה, איך לא, בהתנגדות קולנית ברשת, שקראה לה להחרים את ביקורה המתוכנן. "רציתי לפגוש את הקוראות הישראליות שלי כי הייתי כל כך אסירת תודה, ואז הותקפתי באופן די אגרסיבי אונליין", היא מספרת. "הייתי בהלם, הוצפתי רגשית ולא הייתי בטוחה מה לעשות. פתאום התחילו להתפרסם פרטים על הילדים שלי והמון דברים שמעולם לא שמעתי עליהם לפני כן. היתה לי שיחה ארוכה עם בעלי, המשפחה והמו"לים שלי, והחלטתי שאני באה. הרגשתי שיש לי המון אחריות שלא לאכזב את הבנות האלה. אני לא מתעניינת בפוליטיקה ואני לא רוצה לדעת עליה. אני פה כדי להודות לקוראים שלי".

כמישהי שלא ראתה יותר מדי עולם, בטח לא חשבת שתגיעי, מכל המקומות, דווקא לישראל.

"אני לא עושה הרבה מפגשים כאלה. במשך עשור קיימתי בסך הכל ארבעה מפגשי חתימה על ספרים, אבל כל כך הרבה קוראות מישראל פנו אלי, אז אמרתי שנעשה את זה. אני עדיין לא מאמינה לכל מה שקורה כאן. אני באה מעיר קטנה באירלנד שהאוכלוסייה שלה מונה בערך 800 אנשים. בעיר שלי אני הולכת ברחוב ואף אחד לא שם לב".

נוהגים לקרוא לדור הצעירים הנוכחי "דור הטיקטוק" ולהניח שיש לו עניין רק ברשתות חברתיות. הפתיע אותך העיסוק שלו בספרים שלך?

"אני חושבת שזה מדהים. יש להם תרבות נהדרת. אני לא מבינה הרבה ממנה כי אני מבוגרת, אבל אני חושבת שזה נהדר שהם מדברים על ספרות במקומות כמו 'BookTalk' ושנוער חוזר לספרים. זה נהדר. אולי בגלל הקורונה והסגרים הארוכים, פתאום היה להם זמן, וספרים הפכו להיות צורת בילוי פופולרית. הם אינטליגנטים בצורה מדהימה. הם מבינים את הספרים ויש להם משמעות רבה עבורם".

בחרת לכתוב בז'אנר ספרותי מאוד ספציפי, והספרים שלך גם כוללים סצנות שיש מי שיטענו כי הן לא בהכרח מתאימות לבני טיפש־עשרה.

"אני כותבת גם ספרים לקהל בוגר יותר של בני 20 ומעלה, אבל עם סדרת 'הבחורים של טומן' באמת אני נזהרת יותר. אני מודעת לכך שיש נערות ונערים צעירים שקוראים את הספרים האלה ואני מנסה לא 'לתבל' אותם מדי. לא הייתי מכניסה בספר לנוער תיאורים בוטים מדי. אבל במקביל אני גם צריכה להישאר נאמנה לסיפור. אני מנסה להעניק לילדים תקווה בספרים שלי. אלה ספרים שעוסקים בהתבגרות אישית בצל חיי משפחה שבורים יותר משהם עוסקים ברומנטיקה".

נתקלת פעם בהורה שהתנגד לספרים שאת מפרסמת ומצא אותם לא נאותים לקהל היעד שלהם?

"לא, למזלי זה לא קרה עד עכשיו. זה יכול לקרות, אבל טרם נתקלתי בזה".

למה ללכת לטקסט?

בין שאון הנוער הנלהב ודוכני המוצרים הנלווים בולטת דמות שכמו נדמית מסיפור אחר. אדם בעשור הרביעי לחייו, מזוקן וחובש כיפה, תושב עפולה ואב לארבעה ילדים, שעל פניו נקלע לסיטואציה במקרה. אבל מדובר בלא יותר ממראית עין, כי שי סנדיק, האיש מתחת לחזות הדתית, הוא למעשה אושיית ספרות־רומנטית, שאמון על מלאכת תרגום ספריה של וולש, לצד רומנים רומנטיים אחרים. וגם הוא עצמו לא חשב שמדובר בתרחיש הגיוני מדי.

"נכנסתי לעולם הזה בהתחלה בשביל פרנסה", הוא מספר על האופן שבו צלל אל מחילת הארנבת. "אני מתרגם ספרות כבר 16 שנה. לפני שש שנים היתה האטה בשוק וחיפשתי עוד אפיקים. ואז אמרתי 'טוב, אני רואה שהספרות הרומנטית פורחת, צריך כסף'. לא ידעתי למה אני נכנס. את הלם הקרב חטפתי בספר הראשון. זה לא שלא תרגמתי סצנות סקס עד אז, גם בספרות יפה יש, אבל הרמה של הבוטות והאנטומיה - זה היה חדש לי. אני זוכר שהתקשרתי לענבל ואמרתי לה 'תקשיבי, לא נראה לי שאני מתאים לזה'. היא אמרה לי 'לא, לא, אתה מתאים, זה בסדר'. עם הזמן גיליתי כמה העולם הזה רחב ויש בו הכל מהכל. יש עיסוק בנושאים כמו אונס, התעללות במשפחה, יש ספרים אינטליגנטיים. נכון, יש גם טראש. יש ספרים ש־80 אחוז מהם זה פורנו, אני לא אומר שלא, אבל זה לא הרוב. בסופו של דבר, בעידן של היום אם אתה רוצה לראות פורנו, יש לך את הדבר הוויזואלי, למה ללכת לטקסט? מה שקורה פה זה ברמות של הארי פוטר, רק שהספרים של וולש רואים אור שש פעמים בשנה. לקוראות אין סבלנות, זה קהל מאוד חם, אוהב ותובעני".

מסרבות להתבייש

בארץ, בפורומים ובקבוצות הדיון של אחת הקהילות התוססות בתחום בשנים האחרונות, קיים פולמוס סוער סביב סוגיית איכות הסוגה. הרבה להט יש שם, בדיונים סביב סוגה ספרותית שבעבר נחשבה שיקוץ ביבליוגרפי, גילטי פלז'ר שיש להסתירו או תחביב בזוי לא פחות מצפייה באופרות סבון המשודרות בשעות הבוקר. אבל דור הטינאייג'ריות הנוכחי מסרב להתבייש במה שהוא רואה בו תחום עניין לגיטימי לחלוטין, גם אם מתנהל בחוגיו ויכוח סביב השאלה כמה הוא מותאם לנפשותיהן הרכות. אסכולה אחת טוענת שמדובר בבילוי בעייתי, אפילו משחית. ז'אנר ספרותי שמפגיש את קוראיו הצעירים עם נושאים שאוהבים לקרוא להם "מטרגרים" וחושף אותם לתכנים מיניים בוטים שהם עוד לא מעוצבים נפשית ורגשית להכיל. אסכולה אחרת טוענת שהסוד הוא תיווך. הם עצמם, וזה לא צריך להפתיע במיוחד, גורסים שראוי לתת להם קצת יותר קרדיט ושאין בספרים הללו משהו שאין להם גישה אליו בכל מקום אחר היום - בהנחה שהם כבר לא נחשפו אליו קודם.

"זו יכולה להישמע כמו בעיה, אבל אנחנו לא באים וקוראים רק את הקטעים הארוטיים", אומרת לי, בת 16 מתל אביב, במפגש המעריצים, שכלל מחוות חיבה לסופרת האהובה עליהם - מחולצות הנושאות ציטוטים מהספרים ועד ציורי לק־ג'ל בציפורניים של כריכותיהם השונות. "תמיד יש סיפור מסביב, ואנחנו יכולים להזדהות בו עם הדמות הראשית - נניח אם היא עברה טראומה מסוימת כמו אונס, או אובדן של בן משפחה או אדם קרוב. ההתמקדות היא לא בחלקים המיניים. יש חלקים ארוטיים, זה נכון, אבל לא כל הספר מתרכז בהם. יש המון נקודות הזדהות עם הדמויות".

"אני חושבת שבאמת יש בספרים האלה ערך מוסף, הרבה מעבר לארוטיקה ולמין", אומרת גם דניאלה בת ה־15.5 מבני ברק. "כשבוחרים להתמקד רק בדברים האלה אז כן, הופכים את כל הנושא של הספרים האלה לבאמת זול. אבל אני לא חושבת שמישהו מגיע לקנות את הספר נטו כדי לקרוא את זה. אני לא חושבת שיש פה מישהו שיכול להגיד שזה הספר האהוב עליו בגלל החלק של הארוטיקה".

אבל אתם מסוגלים להבין את הביקורת והדאגה של הורים סביב הנושא.

עמית, 16, מאילת: "אנחנו מבינים את הביקורת, אבל אנשים צריכים להרחיב לרגע את הראייה שלהם. זה ז'אנר מאוד גדול והכל תלוי בכותבת. נניח, הספרים של קלואי וולש מטורפים וכמעט אין בהם כלום, בקושי יש שם ארוטיקה. מה שאני אישית מחפשת בהם זה את סיפור האהבה".

דניאלה: "אני גם חושבת שזו די היתממות לחשוב שאנחנו נמצא את זה בפעם הראשונה בספרים. כנערה בת 15 וחצי אני די מודעת לכל הסיטואציה מגיל 10 אולי, 11 במקרה הטוב. הביקורת תגיד שהספרים יהרסו אותנו ושילדים לא צריכים להיחשף לנושאים כאלה, אבל ילדים נחשפים גם כשההורים לא יודעים. זה מתחיל כבר בבית הספר או עם חברים באינטרנט. לא לאפשר לקרוא ספר זו טעות. צריך לפתוח את השיח לפני זה. בספרים של קלואי נחשפים לכל נושא המין בצורה מאוד בריאה. הדמויות הן של בני נוער, הבחורה בת 16, רוב מערכות היחסים שם הן מאוד חיוביות, בריאות ותומכות. הורים דווקא ישמחו לדעת שזו הדרך שבה הילדים שלהם נחשפים לדברים האלה, ולא דרך מקומות מפוקפקים".

כאשר הם נשאלים על אודות התגובה הראשונית של הוריהם לתחביב שטיפחו, רובם מספרים על הסתייגות. "התחלתי לקרוא את הספרים בגיל 12 או 13", מספרת עמית. "אמא שלי קראה אותם והיא באמת היתה בשוק ונרתעה קצת. אבל היתה לנו שיחה על זה, ועכשיו היא לגמרי בסדר עם זה".

"ההורים שלי דווקא עודדו את הקריאה ואמרו לי שזה עדיף על לצפות בסרטים פורנוגרפיים", אומר שקד, 16, מנתניה. "אני חושב שהארוטיקה היא ערך מוסף. ובכלל, כל היופי בספרים הוא שיש בהם תיאורים אבל לא באמת רואים משהו. אתה בעצם מדמיין הכל".

מבחן מוכרת הספרים

יש מי שהעובדה שמדובר בסיפורת לא מנחמת אותם. בקבוצת הפייסבוק "כל הרומנטיקה הזאת", שמונה יותר למעלה מ־54 אלף חברים ונחשבת מהקהילות הפופולריות אשר עוסקות בז'אנר, סוגיית החשיפה לנוער היא נושא שמסרב לרדת מהכותרות. פוסט שפרסמה לפני כמה חודשים חברה בקבוצה, שהזדהתה כעובדת בסטימצקי, עורר לא מעט הדים והמחיש עד כמה הדעות בנושא חלוקות. "לאחרונה אני נתקלת בסיטואציות שקצת קשות לי, שילדים וילדות בגיל 13-12 מגיעים אלי לחנות ומבקשים ספרי רומנטיקה ארוטית כמו 'הבחורים של טומן' וגם 'הלביאה הלוחמת'", כתבה. "לפעמים הם מגיעים לבדם, לפעמים עם ההורים. אני משתדלת לשאול אם הספר מיועד להם, או שהם קונים אותו למישהו אחר. ב־90 אחוז מהמקרים הם קונים את הספרים לעצמם, כשאחד ההורים ממש איתם בחנות ולא מודע אפילו למה שהם קוראים ולתוכן שנמצא בספרים. בתור המוכרת, אני ממש משתדלת לשאול מה הגיל, ובמידה שאני מבינה שהגיל הוא 16 ומטה אני מיידעת את ההורה (אם הוא נמצא בחנות). אם ההורה לא נמצא, אני הרבה פעמים מתלבטת אם למכור או לא. הסיטואציה שבה אני צריכה לקחת אחריות ולמכור/לא למכור ספר לא נעימה לי, כשאני יודעת שהתיאורים בו גסים ברמות והסיטואציות שם לא קלות בכלל וכוללות לפעמים גם אונס ויחסי שליטה".

אותה מוכרת מבקשת להעיר את תשומת ליבם של ההורים לתכנים שהילדים שלהם צורכים - גם אם הם מתפתים להתלהב מעצם העובדה שילדיהם מגלים עניין במילה הכתובה. "יש הורים שברגע שהם מבינים שזו ספרות ארוטית פשוט מזדעזעים", נכתב עוד בפוסט. "יש כמויות ספרים איכותיים ומתאימים לקהל היעד של הגילים האלה. ואם הספר נקנה במודע - אז מעולה, לפחות אתם יודעים לאיזה תוכן הבן/בת שלכם נחשפים וזאת בחירה שלכם. וכך אתם תדעו אולי להנגיש להם את הספר בצורה פרופורציונלית ולהסביר שזוגיות לא אמורה להיראות כך במציאות". התגובות לפוסט נעות בין תמיכה ואהדה לבין התנגדות והאשמה בחריגה מסמכות המוכר.

"לא הייתי רוצה שהבת שלי תקרא את הז'אנר הזה בגיל 12. בעיניי זה כמו לשלוח ילד לראות פורנו", נכתב באחת התגובות. באחרת נכתב: "מבחינתי זה כמו למכור אלכוהול או סיגריות לקטינים. לא צריך חוק בשביל שלא ימכרו להם דברים שלא תואמים לגילם".

"זה ויכוח שנמשך המון ומסרב להירגע", אומרת שני ויסלברג, 29, ממנהלות הפורום (לצד שותפתה דנה לדרמן אזולאי) ובעצמה חובבת גדולה של הז'אנר. "זה שיח שבוער כבר במשך שנה. בעיניי לבני נוער יש גישה להכל, זה לא שהם לא ייחשפו למיניות. נוער קורא זה הרגל מהמם, וזה לא שאפשר יהיה למנוע מהם לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בגיל 13, המקורות שהיו לי לצרוך את המידע הזה היו הרבה יותר מפוקפקים. בני נוער הם אנשים סקרנים מטבעם. אם אומרים להם על משהו שהוא אסור ומספרים שיש בו סצנות קשות - הם רק נהיים סקרנים יותר".

והתפקיד הקלאסי של ההורים הוא בכל זאת לנסות לעכב אותם בדרך.

"חשוב לי להגיד שהנערות היום הן פי עשרה יותר בוגרות ממה שאני הייתי בגיל 13. יש להן גם ביטחון עצמי. אני עד לפני שנתיים לא רציתי שאנשים ידעו על התחביב הזה. היום ילדות בנות 13 אומרות בגאווה שזה מה שהן קוראות ואוהבות. לנו אמרו שזו ספרות למשרתות, 'זו לא ספרות, אל תקראו לזה ספרות'.

"כשהיינו מתקשרות להוצאות ומבקשות שיתרגמו ספרים מסוימים, הגברים שדיברו איתנו מההוצאות התייחסו אלינו בביטול. היום ילדה בת 13 מחזיקה ספר שכולם יודעים מה יש בו והיא גאה במה שהיא קוראת. יש לה ביקורת על מערכות יחסים ויש לה מה להגיד על זה".

זהירות, סוכר לפנייך

את הצורך בפיקוח הורי על התכנים שהילדים צורכים זיהו נשות "ספרות שנוגעת" בשבוע הספר. "היו מספר דברים שהטרידו אותנו ודאגנו שהקוראות לא יגלשו לנישות שפחות מתאימות להן", אומרת אלמוזנינו. "ואז התחלנו למתג את הספרים לפי נישות ושמנו עליהם מדבקות, כי רצינו לנווט אותם נכון. אין איזה חוק שבא ואומר לחנויות שמותר למכור את הספרים מגיל 18 ומעלה. יש המלצה על גב הספר, אבל היא לא בולטת לעין. לכן הוצאנו סטיקרים, כדי לתת התרעה לבני הנוער ולהגיד להם: 'תקשיבו, זה ספר שיש בו תכנים שיכולים להיות אפלים ולעורר טריגרים. מפה זו אחריות שלכם או של ההורים שלכם'.

"בהתחלה בני נוער יזמו עצומה מאוד גדולה נגדנו ברשתות, כדי שנסיר את המיתוג. אבל גם פתחנו קבוצת ווטסאפ שיש בה אלפי בני נוער ואנחנו מעדכנים אותם לגבי איזה ספרים יותר מתאימים ואיזה פחות. זה עובד נהדר והם קשובים לנו".

איך מתבצע המיתוג של המדבקות?

"למשל, כשכתוב על מדבקה 'אופל' - מדובר אולי ברציחות או בסחר בנשים. אלה דברים שאנחנו כן מתריעים מפניהם, לא רק על ידי מדבקה אלא גם על ידי אזהרה בפתיח של הספר שאומרת 'זה ספר שמכיל תכנים שעלולים לעורר טריגרים וכוללים שפה בוטה' וכו'. אנחנו לא רוצות שהם יפתחו את הספר ויגלו את זה רק אז. יש מדבקה שכתוב עליה 'Hot', כלומר ספרים שיש בהם יותר מדי סקס. אנחנו רוצים שייווצר מצב שהם באמת יבינו שכך נראים הדברים האמיתיים ואנחנו מכוונים אותם לדברים הרכים יותר. יש לנו סטיקר של 'Love בכמות גבוהה' ולשם אנחנו מכוונים אותם. זה לא אומר שבספרים האלה אין תכנים שהם קשים לפעמים, אבל הם כתובים באופן הרבה פחות מפורט ומגלים כלפיו רגישות. זה אחרת לגמרי מאשר משהו שהוא הארד־קור ויכול באמת לפגוע בנפש הרכה של הקורא".

גם ג'ני שניידמן ואיילת סווטיצקי, המו"ליות של הוצאת "נוס", זיהו את הצורך של השוק לעברת את  הז'אנר הרומנטי. זה שלוש שנים הן מוציאות יחד לאור תרגומים לעברית של מיטב ההיצע הבינלאומי הקיים. וגם שניידמן מאמינה שלספרות אין גיל.

"המהות שלנו כהוצאות זה לפנות לקוראים, לא בהכרח להסתכל מה הגיל שלהם", היא אומרת. "בכל ספר שיש בו משהו שיכול להפריע לאנשים מסוימים, אם יש בו אונס או טריגרים של פגיעה עצמית, אנחנו דואגות לציין את זה. פונות אלינו נערות ואומרות לנו 'הספרים האלה עוזרים לנו להתגבר על חרמות'. בכנס של קלואי וולש בא בחור ואמר לה שהיא עזרה לו להיות גבר טוב יותר. צריך להתייחס לזה כספרות לכל דבר".

בגבולות הפנטזיה

ואולי גיל הוא עניין אינדיבידואלי, ואת שיקול הדעת צריך להותיר לקוראים עצמם. תיאורים קשים ונושאים כבדים הם לא דבר חדש, בטח לא המצאה של הדור הנוכחי. יש מי שיטענו אפילו שמדובר, כמקובל בעידן המוסריות המדומה, בהתחסדות. "אני לא חושבת שגיל הוא המחסום העיקרי, ולדעתי צריך להתייחס לאדם עצמו", טוענת שרית חיים־שירם, סופרת בז'אנר ועורכת בהוצאת "מלודי".

"כשאני הייתי נערה, קראתי ספרים שלא התאימו לגילי. תמיד הספרניות היו אומרות לי 'זה לא מתאים לגילך', אבל אני כילדה הרגשתי שזה כן מתאים לגילי. להכליל ולהגיד על משהו שהוא 'לא מתאים לנערות'? אני לא מסכימה עם זה. 'שבט דוב המערות' לא היה לגילי כשאני קראתי אותו, חד־משמעית, גם 'ציפורים מתות בסתר' ו'פרחים בעליית הגג', או ספרים של הרולד רובינס, אבל אף אחד לא עשה מזה שום סיפור. 

"בתור ילדה, בגיל 6 כבר קראתי את 'הבכור לבית אב"י', והיו שם תכנים מאוד לא פשוטים. אף אחד לא בא ואמר לי 'אל תקראי את זה' ויצאתי נורמלית. היום נתפסו על הז'אנר הרומנטי בגלל שיש בו סצנות סקס בוטות. אבל הצעירות רואות וחשופות להרבה יותר מזה - בסרטים, באינסטגרם, בטיקטוק. ופה אני אומרת - אולי דווקא בספר, עם כל העלילה וסיפור האהבה, יש בזה משהו יותר טוב. אני בטוחה שהנוער היום יודע שמדובר בספרי פנטזיה ושהדברים האלה לא קורים במציאות. צריך לתת להם את הקרדיט הזה".