לא על החמץ לבדו

כבר בסוף אדר, עוד בטרם יצאנו לחופשת בין הזמנים, היה הופך חדרו של אלחנן חברי בישיבה ללשכת עבודה זוטא.

בחורים היו נכנסים ויוצאים חרש, ואלחנן היה משבץ אותם. אלה ב"הדסה" ואלה ב"ביקור חולים".

רבני הכשרות של בתי החולים הגדולים היו זקוקים לכוח אדם לצורך הכשרת בתי החולים לפסח, וכך מצאתי את עצמי חלק מגדוד תלמידים שרצו לנצל את החופשה להכנסה כספית קטנה ולהתחמקות מעבודות הבית, משתרך אחרי הרב רקובסקי המנוח בין מסדרונות בית החולים הענק הדסה, ומכשיר מחלקה אחרי מחלקה: את המטבח המרכזי, את מטבחוני המחלקות, את חדר האוכל ואת הקפטריות.

מים רותחים על השיש, ברנר רועש ורושף על משטחי בישול וצלייה, קרצוף וניקוי וחיטוי, בדיקה וכיסוי, חתימה ומדבקה. ערב לפני חג הפסח הוכרז בית החולים כשטח סטרילי כשר לפסח.

האם פשפשו השומרים בתיקי מי שביקשו להיכנס לבית החולים במהלך הפסח, ושלו מתוכם סנדוויצ'ים גבנ"צ? אני משער שלא.

האם עצרו השומרים בנימוס קבוצת נערים מתנועת נוער שבאו לשמח את החולים במאפינס חמץ תוצרת הסניף, מסודרים בארגזים זה על גבי זה? אני משער שכן.

שכל ישר קוראים לזה, והנה מצרך שלא רק שאי אפשר למצוא אותו בשיח של היום, הוא גם לא נצרך וממש לא רלוונטי.

חוק החמץ בתצורתו המקורית משנת 1986 היה, ככל הנראה, די נחוץ. בישראל של אז קיבוע כללי נראות מסורתיים בפרהסיה היה צורך כפול, גם של קביעת מראה הפרהסיה וגם של הגנה על זכויות המיעוט הדתי. הוא הצליח לשרור לא מעט שנים מאז והתייצב, כמו סעיפי סטטוס קוו אחרים אגב, על נוסחת ביצוע די נוחה, שבה השכל הישר משחק תפקיד מרכזי: בית החולים כשר ונקי מחמץ באזורים המשותפים - וזהו.

שום התערבות במה שאוכל החולה הפרטי בחדרו, שום פשפוש בכלי הבאים. למי הפריע שזה היה ממשיך כך?

שתי אמיתות חשובות היו צריכות להוביל את הדיון הציבורי הזה, לו הוא היה נערך בזמנים כתיקונם ובאופן שפוי:

האחת, הימצאות חמץ מול עיני החולים החרדים בפסח היא סיוט פוגעני, לא פחות; והאחרת - פשפוש בכלי באי בית חולים כדי למצוא חמץ ולבערו הוא טירוף מרושע, שלא יעלה על הדעת.

שני הסעיפים האלה נראים אולי כסותרים זה את זה אבל הם ממש לא, ואם הדיון היה מוקדש נטו לשאלה הזו, לא היתה להצעת החוק שאושרה השבוע בוועדת השרים לחקיקה שום סיכוי לזכות בתמיכה ציבורית.

כי זה לא נורמלי. כי באותה מידה אפשר יהיה לאסור הכנסת קטניות למחלקה שרוב חוליה הדתיים אשכנזים (ומה הדין עם חולה שהוא חצי־חצי? ומה עם שרויה? ומה עם ליפתית?) ומנגד - לא היה שום סיכוי שהמרכז הליברלי לא היה תומך בהגנה על רגשותיו של החולה המסורתי בפסח.

מה היה יוצא? מה שהיה תמיד. בסיס חקיקתי שאינו נאכף ומציאות בשטח שקובעת את עצמה על פי שכל ישר.

אבל הזמנים אינם כתיקונם והאופן אינו שפוי.