חייבים ללמוד את הלקח מאוקראינה - אסור לחכות לאיראן

בדיוק לפני שנה, באותו מקום ובאותו מעמד, דחק וולדימיר זלנסקי במנהיגי נאט"ו והעולם המערבי להתעורר לנוכח קולות המלחמה המגיעים מכיוון מוסקבה: "האם העולם שכח את לקחי המאה ה-20?, האם קראנו את אותם ספרי היסטוריה?, איך הגענו למשבר הביטחוני החמור ביותר מאז תום המלחמה הקרה?".

בנאום תוכחה נרגש, הפציר הנשיא  האוקראיני במנהיגי המדינות שנציגיהן באו ל"ועידת מינכן לביטחון", לפעול מיידית לבלימתה של רוסיה: "למה אתם מחכים?, לא נזדקק לעיצומים שלכם לאחר שההפצצות יתחילו". פחות מחמישה ימים אחר כך, שעטו טורי השריון הרוסי לעבר מחוזותיה של אוקראינה, אל מלחמה שסיומה עוד לא נראה באופק.

זיכרון האירועים הללו עדיין טרי אצל מרבית משתתפיו של הפורום היוקרתי במינכן. מארגניו אף החליטו להחרים בשנה זו את הממשל הרוסי בגלל המלחמה ואת המשטר האיראני עקב צעדי הדיכוי שהוא נוקט נגד המפגינים באיראן.

המלחמה באוקראינה והשלכותיה תפסו מקום חשוב בנאומי-הדוברים ובדיונים שהתקיימו בוועידה, אך שאלותיו הנוקבות של זלנסקי מאשתקד, נותרו מהדהדות, כ"תּוֹכַחַת מְגֻלָּה" למנהיגי העולם הנאור.

חולשה מזמינה רוע! -זהו הלקח הראשון והחשוב שהמערב צריך ללמוד (גם) ממלחמה זו. רבים האמינו  שבמאה ה־21 מלחמות עקובות מדם, יכולות להתרחש רק בפינות נידחות של הגלובוס, בין מדינות נחשלות של העולם השלישי. המציאות באירופה טפחה על פניהם.  מאפייני המלחמות משתנים תדיר ומושפעים מהטכנולוגיה ומהתפתחויות נוספות. לא כן הוא טבע המלחמה.  המרכיב האנושי בו ממשיך להיות היסוד המשפיע ביותר. לגביו - אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  

הסופרת הקנדית המוערכת, מרגרט אטווד, כתבה: - "מלחמות פורצות בגלל שמי שמתחילים בהן חושבים שהם יכולים לנצח".  בלשון אחרת – תוחלת ותחושת מסוגלת. קשה להעריך באיזו מידה השפיעה המדיניות האמריקנית ביחס לאפגניסטאן ובמזרח-התיכון על ההתפתחויות באירופה, אך ברור כי לכל הפחות היא לא גרמה לריסון אצל מקבלי ההחלטות ברוסיה .

יהירותה של איראן וביטחונה העצמי תחת המדיניות הנוכחית של ארה"ב ואירופה, המחישו את השחיקה שחלה במעמדן . כך התנהלותה המתריסה בתחום הגרעין:  האפשרות כי העשירה אורניום לרמה של 84 אחוז, היכולת שבידיה לעבור ל-90 אחוז, ייצור האורניום המתכתי, צבירת כמויות של חומר-בקיע ברמות העשרה שונות, מניעת גישתם של פקחי-סבא"א לאתרים חשודים וסירוב להשיב לשאלות הפתוחות של הסוכנות. וכך- בפעילותה החתרנית: חימוש והפעלה של מליציות וכוחות-פרוקסי, שיכלול והרחבה של היצור ואת הייצוא של הכטב"מים והטילים.

איראן לא רק  מעורבת במלחמה באוקראינה, אלא שהיא תופסת מקום משמעותי בתהליך גיבושו מחדש של ציר המדינות המתנגדות לארה"ב ולמערב. התגייסותה לצד מוסקבה במלחמה והעמקת שיתוף הפעולה בין המדינות נעשית במקביל להידוק קשריה עם סין שנשיאה הביע באחרונה "תמיכה בשאיפותיה של איראן בסוגיית הגרעין".

המשטר בטהרן ממצב את עצמו כשחקן-פעיל בעימות עם המחנה הדמוקרטי הליברלי שבהובלת ארצות הברית.  הוא מזהה את חולשת המערב ומנצל אותה עד תום. איראן מסכנת את היציבות ואת השלום בעולם כולו, לא רק במזרח-התיכון. לא נדרשות הוכחות נוספות באשר לכך.

למנהיגי המערב ניתנת הזדמנות ליישם כבר עתה את לקחי המלחמה באוקראינה. עליהם להישיר מבט אל המתרחש באירופה ולקבל החלטה על שינוי הגישה ביחס לאיראן. עליהם להניח כי מעללי המשטר האיראני כיום יהיו כאין וכאפס ביחס למה שהוא ירשה לעצמו לעשות, אם יהיה לרשותו ארסנל של נשק גרעיני. כצעד ראשון ומיידי יש להכריז על מותו של "הסכם הגרעין", לקבל החלטה על חידוש הפעלת מלוא הסנקציות  ("snapback"), להוסיף את "משמרות-המהפכה" ואת כוחות-הבת שלה לרשימת אירגוני-הטרור  ולהציב איום צבאי אמין מול איראן. אין כל הכרח שצעדים אלה למלחמה. לעומת זאת, בלעדיהם, תגדל מאוד הסבירות להתרחשותה.

עתיד הסדר העולמי מונח על הכף. את זאת מבינים היטב גם בוושינגטון ובאירופה. השאלה היא אם יימצאו האומץ והמנהיגות, לקבל את ההחלטות הנדרשות, כדי להשפיע על כך.

הכותב כיהן כיועץ לביטחון לאומי וכראש המטה לביטחון לאומי בשנים 2021-2017. ניהל את הדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לארה"ב ומשמש כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי