פרסום ראשון: המהלך של האופוזיציה נגד שמחה רוטמן  

כבודי וחרותי נובעים מהנצח,

הסיבה שהחוק הוגש, היא כדי לאפשר את המהפכה המשפטית שכוללת נורמה של פרשנות גחמתית!!! שמבוססת על השקפת עולם פוליטית בין היתר.

פוליטי זאת לא מילה גסה, ודעה של שופט גם אפשרית, אך להטמין דעה בתוך סבך טיעונים על ערכי יסוד זה עיוות המשפט,
המשפט כערך, המשפט זה היושרה האוניברסלית.

כשיש פה חוסר אמון בבית המשפט זה חמור, גם אם זה חצי עם!!
לא מאמינים בשיטה כפי שהיא מיושמת בפועל.

ובניגוד לטענה על שיש חוסר אמון בכנסת, לגבי הכנסת חוסר האמון מתבטא בהבנה שפוליטיקאים הם בשר ודם, אך מאידך ההצבעה לכנסת מוכיחה שאין כמותה לאימון, נציגים פרלמנטרים הם טישו, אני לא מאמין בטישו אך אני מקנח בו בלי להסס.

למעשה בגלל שבית המשפט הפך את חוקי היסוד למפלצות, רק מחזקות את הטענה שהכנסת יכולה לבטלן ולו משום שהיא לא הייתה מודעת לאבולוציה המשפטית .

בנוסף, לגבי הערתך על רוטמן:
תפיסת עולם בסיסית חשובה לאין ערוך מפלפולי כרס של שופטים שפועלים באפס אמות מידה אובייקטיביות.

משפט זה פלס, נקודה!
משפט צריך להיות מובן וברור.
ממליץ לך לקרוא את הסיפור מעשה בחכם ותם מרבי נחמן מברסלב, (משל עם תוכן אוניברסלי לא דתי בהכרח.)

כתבת "כבודי וחרותי נובעים מהנצח"= חביב כל אדם שנברא בצלם.
עם זאת, רק אמנה חברתית בין אנשים חופשים ושווים (שנתנו לדבר מופשט כזכות מעמד יסוד בסיסי בתפיסה ,בתרבות ובמשפט ) יצרה דמוקרטיה. לא דת, לא ממסד דתי, לא ערכים דתיים. להיפך- מי שיצאו נגד שליטת המלך בחסות הכנסייה כמייצגת את האל עלי אדמות- הם שיצרו את הדמוקרטיה המודרנית

אשמח עם תעיין בזה:

תקציר: הערכים בחברה הדמוקרטית הם תבוניים והסכמיים. שוויון וחירות - הם ערכים תבוניים והסכמיים. כדי שבני האדם יחיו חיים חברתיים, הם צריכים להסכים, על העברה של חלק מחירותם למוסדות החברה. השוויון בא לידי ביטוי בחירויות ובכוח פוליטי. מערכי השוויון והחירות נובעות תפיסת האדם האוטונומי, תפיסתו כתכלית וכסובייקט. המהפכה הצרפתית טבעה שלושה ערכים: שוויון, חירות ואחווה. השניים הראשונים עמדו במרכזן של מאבקים, כגון בין הדמוקרטיה הליברלית, לעומת "הדמוקרטיות העממיות". האחווה מאפיינת את מדינת הרווחה המודרנית, המשתדלת לחזק גם את הסולידריות האנושית והמוסריות בין בני אדם בחברה.

"חינוך לערכים דמוקרטיים -מספר הבחנות מושגיות".

ערכים הם אמות מידה - לא עובדות
ערכים אינם עובדות, אינם המצוי. ערכים הם התכוונויות: מושגים, אידיאות, אידיאלים שאנו מאמינים בהם וחותרים להגשמתם, ומתוך כך הם מהווים אמות מידה, "מצפן" להתנהגות.

תבוניות והסכמיות כבסיס לערכים הדמוקרטיים
הערכים בחברה הדמוקרטית הם תבוניים והסכמיים. לפיכך, כתנאי מוקדם לחינוך לערכים בחברה דמוקרטית יש לחנך להכרה בכך שהערכים הם תבוניים, ולהסכמה מראש שהערכים הדמוקרטיים הם הסכמיים. ניתן להדגים טיעון זה באמצעות בחינה של שני ערכים: השוויון והחירות.

השוויון הוא יסוד עיקרי בתפיסה הדמוקרטית. נהוג לומר כי "כל בני האדם שווים". וניתן לשאול:
- האמנם כל בני האדם שווים?
הרי יש בהם חכמים וטיפשים, בעלי מנת משכל גבוהה ובעלי מנת משכל נמוכה; משכילים ובורים; מתקדמים ושמרנים; יצירתיים ואטומים; חרוצים ועצלים; טובי לב ורשעים; ויש ביניהם חזקים וחלשים; בעלי צבע עור שונה; ויש בהם המחזיקים בדתות שונות ובאמונות שונות. כלומר, בכל ממד אפשרי בני אדם אינם שווים ; בכל ממד אפשרי בני אדם שונים.

- במה אפוא ובאיזה מובן בני אדם שווים ?
ניטול את ערך החירות. מקובל לומר: "בני אדם הם חופשיים". ועולה הקושיה:
- האמנם כך? האם בני אדם חופשיים? האם הם בני חורין?
הרי בני אדם רבים משועבדים לכוח, כפופים למרות, כפויים על ידי כפייה.

נאמר, אם כן, ששוויון וחירות - שני היסודות האלה של הדמוקרטיה הליברלית - אינם תיאור של המציאות, אלא ערכים שמקורם באדם, פרי רוחו, והם תבוניים והסכמיים.

תבוניים - משמע, שהם תפוקה של תבונת האדם. האדם הוגה אותם וממשיג אותם, כלומר תופס אותם כמושגים וכערכים, מכוח תבונתו. יש להוסיף, שקיימת מעין הסכמה גם ביחס למושג התבונה עצמו. שכן, התבונה בהקשר שלנו איננה תבונתו של אדם מסוים, פלוני או אלמוני, אלא תבונת האדם - התבונה האידיאלית, המרבית, של האדם, כפי שהוא יכול וצריך להגיע אליה.

ואשר להיות הערכים הסכמיים - הכוונה היא לכך, שלאחר שהמשגנו את הערכים בתבונתנו - כלומר, לאחר שהערכים הופקו על ידי התבונה - יש להם ממד של תקפות והכרחיות, ואנו מקבלים אותם כמוסכמים וכמחייבים.

נרחיב עתה את הדוגמה בעניין החירות והשוויון. בני אדם רבים אינם בני חורין. אבל אנחנו, בתבונתנו, מייחסים לבני האדם חירות ראשונית מוחלטת - לא כעובדה מדעית, אלא כערך. על בסיס החירות הזאת, היינו על בסיס ההנחה הערכית, הלא-מדעית - שכל בני האדם נולדו בני חורין - אנו קובעים, בתבונתנו, כמסקנה, שכדי שבני האדם יחיו חיים חברתיים, שבהם תתממש החירות במיטבה, הם צריכים להסכים, כל אחד מהם, על העברה של חלק מסוים מחירותם המוחלטת לטובת מוסדות החברה (המחוקקים, המבצעים והשיפוטיים) שבכוחם להבטיח את החירות המיטבית, האופטימלית, לכל בני האדם. זוהי, למעשה, תמצית רעיון "האמנה החברתית" שמוכר לנו מכתביהם של הוגי הדעות הליברליים כמו ג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל.

בנוסף לכך אנו קובעים, על פי תבונתנו, שבני אדם, אף על פי שאינם שווים בכל ממד אפשרי, הם בכל זאת שווים.
- במה?
ראשית, בזכותם לממש את החירויות שלהם במלואן, וזאת בתנאי אחד : שחירויותיהם של האחרים לא תיפגענה.
ושנית, בני אדם שווים בזכותם להגדיר באורח עצמאי מה טוב להם ומה טוב לחברה ולהיאבק על כך; כלומר,
בני אדם שווים בשני ממדים :
- בחירויות שלהם
- ובכוח הפוליטי שבידיהם.

עקרונות הנובעים מהתבוניות ומההסכמיות
מהתבוניות ומההסכמיות נגזרים מספר עקרונות :
א. עקרון ההנמקה - כל ערך בדמוקרטיה טעון הסבר ומחייב דיאלוג ושכנוע בנימוקים רציונליים. גם אם יש בערך יסוד בלתי רציונלי - וכמעט אין לכם ערך שאין בו יסוד מיתי
- היסוד הזה צריך להיות מודע, מוגדר ומשוקלל באורח רציונלי.

ב. עקרון הכילול (מלשון כלל) - כיוון שבני אדם שווים, אזי אם הגדרתי משהו כטוב בעבורי, עלי להכיר בכך שגם זולתי, שהוא שווה לי בזכויות, זכאי לאותו הטוב. כלומר, מה שנחשב לטוב, צריך להיעשות כלל - צריך להיות "משוכפל" - כלפי כולם. זה הדבר שמופיע במקורותינו (מתורגם): "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". ואנו מוצאים את ניסוחו של העיקרון הזה גם אצל הפילוסוף עמנואל קנט, ב"ציווי הקטגורי" הראשון שלו:
"עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כי יהיה לחוק כללי".
ג. עקרון החוקיות - החוק מבטא את התבוניות ואת ההסכמיות. חקיקת החוקים נעשית בדרך חוקית, ומשחוקקו הריהם בעלי מעמד-על במדינה. הכל כפופים להם, לרבות מי שנושאים במשרות שלטון, וכל עניין שהחוקים נוגעים בו - מהותי או פרוצדורלי - חייב להתנהל על פיהם.

מן ההסכמיות בדבר שוויון וחירות עולים העקרונות הבאים :
א. עקרון הכרעת הרוב. כיוון שאנו מסכימים לכך שבני אדם שווים - לפחות באותם המובנים שציינו - אין דרך אחרת אלא להעדיף באורח יחסי את מספר הרצונות המשותפים הגדול יותר. פעמים רבות אנו חשים שהרוב טועה, שהרוב פועל בניגוד להיגיון, או בניגוד לצדק. אבל אנו "בולעים את רוקנו". כיוון שהסכמנו לכך שכל בני האדם שווים, אנו נותנים לאריתמטיקה להכריע.

ב. עקרון ההגנה על המיעוט. הואיל וההסכמיות מניחה שמלכתחילה, במצב הטבעי, חירותו של כל אדם היא בלתי מוגבלת, וכיוון שבני אדם נאלצים לוותר מחירותם כדי שהחברה,
באמצעות מוסדותיה, תשמור על חירותם במידה המיטבית, אזי, יחד עם עקרון הכרעת הרוב נובע גם תפקידו ההכרחי של הרוב להגן לא רק על עצמו, אלא על כולם. חובה עליו לרסן את כוחו, המוקנה לו מהיותו רוב, לבל יהווה "רוב עריץ" המדכא את המיעוט ופוגע בחירויותיו. הוגי דעות המכונים "התועלתניים", כמו ג'רמי בנתהם וג'ון סטיוארט מיל, הציעו את הנוסחה הבאה למוסריות: "מרב האושר למרב בני האדם". נוסחה זאת עלולה להיות מושגת במחיר של התנכרות לאושר, ואפילו הוא מזערי, של המיעוט.

תפיסות הנובעות מהערכים שוויון וחירות
ערכי השוויון והחירות נובעות התפיסות הבאות:
א. תפיסת האדם האוטונומי. כל אדם - כעיקרון מוסכם - הוא אדם שלם (להבדיל ממושלם) בכך, שיש בו כל הרכיבים המרכיבים את האדם, כלומר זכויות ותבונתיות, במידה שווה לכל בני האדם. על כן, רצונותיו, שיפוטו והכרעותיו של האדם הם בלבדיים שלו. שום כוח חיצוני איננו זכאי לכוונם ולשעבדם. יתר על כן, האדם האוטונומי הוא אדם שתבונתו איננה משועבדת גם לדחפים, ליצרים ולנטיות לב המצויים באדם עצמו והעלולים להטותו מתבונתו.

אנשי החינוך מכירים את התפיסה הזאת ממשנותיהם של ז'אן פיאז'ה, לורנס קולברג ואחרים.

ב. תפיסת האדם כתכלית. האדם איננו רק אמצעי אלא תכלית בפני עצמה. המושג הזה פותח על ידי עמנואל קנט. בספרו "הנחות יסוד למטפיסיקה של המידות" הוא אומר:
"האדם וכל יצור בעל תבונה בכלל ישנו בתור תכלית לעצמה: לא רק אמצעי הוא, שרצון זה או אחר יוכל להשתמש בו כחפצו, אלא, הוא צריך להיחשב גם כתכלית".
ג. תפיסת האדם כסובייקט. זו פותחה בהרחבה ובמקוריות על ידי מרטין בובר. כידוע, הוא מבחין בין יחסי סובייקט אל סובייקט לבין יחסו של אדם כלפי אובייקט. יחסי סובייקט אל סובייקט מכונים בפי בובר יחסי "אני-אתה", ואילו יחסו של אדם לאובייקט - לחפץ, לאמצעי - שהוא יכול לנצלו, מכונה בשם "אני-הלז".

מראיית האדם כסובייקט נובעות שלוש תפיסות:
א. תפיסת הפלורליזם כערך. על פי תפיסה זו, הריבוי נתפס מלכתחילה כערך חיובי. אנו מרבים לומר: "האחדות היא ערך". ואמנם היא כזו, אלא שיש להוסיף תנאי והוא, שאחד מיסודות האחדות וממגדיריה יהיה העידוד לשוני, לגיוון ולפרשנויות שונות. אחדותיות סגורה מדי - אוניפורמית, מונוליטית - חשודה בכך שהיא מגבילה את החירות. כמובן שגם לפלורליזם יש גבולות. חברה רשאית ואף חייבת להתנגד לכל עמדה המסכנת את עצם קיומה כחברה ואת ערכיה היסודיים.

ב. הכרה בפתרונות יחסיים. ערכים כמו השוויון והחירות נתפסים, כל אחד מהם, כערך מוחלט על פי התבונה. אבל אפילו שני ערכי יסוד אלה יש ביניהם, בהתממשותם במציאות החברתית, מתח וניגוד מסוימים. שוויון מוחלט במציאות פוגע בחירות. חירות מופלגת במציאות מחריפה את אי השוויון ועלולה להביא לאנרכיה. על כן החברות הדמוקרטיות מנסות ליישב, כל אחת בדרכה, את המתח בין שני הערכים האלה. בדמוקרטיה, דווקא משום שבני אדם מאמינים, כל אחד על פי השקפתו, בערכים מסוימים כמוחלטים, הדרך לחיות בצוותא נבנית במקרים רבים על פתרונות יחסיים, ועל הסדר ופשרה בין ערכים.

ג. סובלנות. משמעה הוא, הכרה בזכותו של הזולת להאמין באמונה מסוימת גם אם אני מתנגד לה ומתקומם נגדה, ובזכותו של הזולת להתנהג בצורה שאני מסתייג ממנה ואפילו בוחל בה. זוהי זכותו של הזולת. אני מתרסן מול מה שאני מתנגד לו מכוח התבונה, האומרת לי שאין דרך לחיות חיים חברתיים אלא על פי סובלנות. זוהי סובלנות מתוך עצמה פנימית. כמובן, שאם מעשה של הזולת פוגע באושיותיו של המוסר האנושי - כגון פגיעה בחיי אדם, פגיעה בגופו ופגיעה בכבודו - אין מקום לסובלנות. אם יש עמידה מנגד במקרים כאלה - אין זו סובלנות אלא פחדנות ופשיטת רגל מוסרית.

חיזוק ערך האחווה
המהפכה הצרפתית טבעה שלושה ערכים:
שוויון,
חירות
ואחווה.
השניים הראשונים עמדו במרכזן של תפיסות אידיאולוגיות ופוליטיות. היו סביבם ויכוחים, מאבקים ומלחמות, כגון בין הדמוקרטיה הליברלית, המנסה לבטא את החירות במיטבה יחד עם שוויוניות במיטבה, לעומת "הדמוקרטיות העממיות" שדיכאו את החירות בשם השוויוניות; אלא שגם השוויוניות לא הייתה שוויונית בהן.

בעשורים האחרונים מוסבת תשומת הלב בחשיבה הפילוסופית הפוליטית לערך האחווה, הערך שהוזנח. האחווה רכה יותר. היא איננה פורמלית כחבריה ערכי השוויון והחירות, היא פחות נוקשה. האחווה נובעת לא רק מהתבונה, אלא גם מהרגש האנושי. ואפשר לומר שבערך האחווה, מכירה התבונה בקיומו של הרגש ותומכת בו.

- מהם ביטוייה של האחווה?
א. רגישות לזולת - אמפתיה, הזדהות אנושית, רצון לעזור.

ב. הגינות - עיקר הרעיון הוא, שבמציאות הלא-שוויונית ובמציאות שבה גם מידת החירות שבין בני האדם איננה שווה, תתממש, עד כמה שניתן, מידה של צדק. העיקרון הוא, שבכל חלוקה של הכוח ושל המשאבים והתגמולים, שבמציאות לעולם איננה שוויונית - שבה לעשירים יש יותר, למשכילים יש יותר, לחזקים יש יותר, ושבה יש מי שמקבלים פחות - יחושו אלה שמקבלים פחות, שבחלוקה הבלתי שוויונית מתגלית בכל זאת מידה של התחשבות, של צדק ושל הגינות. רעיון זה פותח על ידי הוגה הדעות בן זמננו, ג'ון רולס.

ג. אחריות - כאדם יש לי אחריות לאדם באשר הוא אדם, ובמיוחד לאדם החלש, הנזקק, הסובל והחריג.

*פגיעה בזהותה היהודית של המדינה*

א. בית המשפט העליון פגע במעמדה של השפה העברית כשפת המדינה, תוך שהוא כמעט משווה את השפה הערבית לשפה העברית.

ב. בית המשפט מנע פסילת מפלגות ומועמדים אנטי־ציוניים מלהתמודד לכנסת, וזאת בניגוד לחוק יסוד הכנסת האוסר התמודדות של מפלגה ששוללת את זהותה היהודית של המדינה.

ג. בית המשפט ביטל חוקים שנועדו לגרש מסתננים מהארץ.

ד. מכיוון שמדינת ישראל היא מדינה עשירה, אנשים רבים מהעולם מבקשים להצטרף אליה ולקבל בה אזרחות על כל ההטבות הכרוכות בכך. במשך השנים התברר שערבים רבים שאינם אזרחי ישראל מתחתנים עם ערבים אזרחי ישראל, ולאחר מכן מבקשים לקבל אזרחות ישראלית. בשלב הבא הם גם מבקשים לאזרח את הוריהם או ילדיהם מנישואים קודמים על סמך טענה לאיחוד משפחות.

ממשלת ישראל ביקשה למנוע זאת על ידי קביעת מדיניות שלפיה חתונה עם אזרח ישראלי אינה מזכה את בת או בן הזוג באזרחות ישראלית. המטרה: שמירת הרוב היהודי, ובמיוחד אל מול המיעוט הערבי. שכן מדינת ישראל נמצאת במלחמה ארוכה עם העולם הערבי, וגם אזרחי ישראל הערבים עצמם אינם מתגייסים לצבא ואינם משתתפים במאמץ המלחמתי, וחלקם אף מזדהים עם אויבי ישראל. במצב כזה צירוף אזרחים ערבים נוספים פוגע בזהותה ובחוסנה של מדינת ישראל, ואף עלול לסכן את ביטחונה.

אולם הממסד המשפטי התעלם משיקולים אלו וחיבל במדיניות הממשלה והכנסת. בשלב ראשון, היועץ המשפטי מנע מהמדינה להתנגד לאיחוד משפחות, וכך כ־150 אלף ערבים מיהודה ושומרון ועוד מדינות ערב קיבלו אזרחות ישראלית. בשלב השני, היועץ המשפטי מנע מהמדינה להתנגד לאיחוד משפחות ערביות בטענה דמוגרפית של שמירת הרוב היהודי, והתיר לה להתנגד לכך רק מטעמים ביטחוניים, היינו רק משום שיש סכנה ממשית שקבלת האזרחות תסייע באופן ישיר לפעילות טרור. בשלב השלישי, כאשר הוגשה נגד עמדת המדינה עתירה לבג"ץ, על חודו של קול אחד, בג"ץ הואיל לאשר את החלטת המדינה למנוע איחוד משפחות בטענה ביטחונית. נתאר לעצמנו ששופט אחד היה משנה את דעתו, ומדינת ישראל הייתה צריכה לקבל מאות אלפי אזרחים ערבים.

גם כיום עמדה זו של בית המשפט העליון מהווה איום קבוע על מדיניות הממשלה, וגורמת לפקידים לסטות מהמדיניות הרצויה לפי ממשלות ישראל ולאשר מספר רב של בקשות לאיחוד משפחות.

*פגיעה בערך יישוב הארץ*

כבר מאה וחמישים שנה מתרחש מאבק לאומי בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. כדי לגאול את הארץ וליישבה הוקמה הקרן הקיימת לישראל ואחר כך מדינת ישראל. אולם בית המשפט העליון, בתהליך הדרגתי, פגע ביכולתה של מדינת ישראל להגשים את ייעודה:

א. אסר על הממשלה להקצות קרקעות מדינה להתיישבות המיועדת ליהודים בלבד.

ב. אף ביחס לקרקעות הקרן הקיימת לישראל, שנקנו בכספי יהודים בלבד, בעקבות דיוני בית המשפט העליון הורה היועץ המשפטי שלא להעדיף יותר התיישבות יהודית.

ג. אסר לתת תמריצים ליישובים יהודיים בגליל ובנגב (ייהוד הגליל והנגב), ובכך ביטל את האידיאל שליווה את התנועה הציונית מראשיתה.

ד. בעקבות עתירות ארגוני שמאל, בית המשפט הזדרז להתערב ולדרוש פינוי שכונות ומאחזים של יהודים ביהודה ושומרון, תוך שבירת כללי הדיונים, המחייבים הליכים משפטיים לבירור הבעלות על הקרקע בפני בתי משפט השלום והמחוזי, ותוך אימוץ עמדת אויבינו, שיהודה ושומרון הם שטח כבוש.

ה. בית המשפט אסר על המדינה לרסס מן האוויר בקוטלי זרעים חלקות של בדואים בנגב שנזרעו שלא כחוק, למרות שהוכח שזו שיטה יעילה לבלימת השתלטותם על אדמות המדינה.

ו. באופן קבוע מערכת המשפט הפלתה לרעה את ממשלות הימין בבואן להגשים מדיניות ציונית. דוגמה לכך: בית המשפט העליון אסר על ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה לסגור את האוריינט האוס בטענה שממשלתו היא ממשלת מעבר, ולעומת זאת דחה עתירה זהה נגד שיחות טאבה בשלהי כהונתו של ברק, וכן התיר לאחרונה לממשלת לפיד לחתום על הסכם הגבול הימי עם לבנון.

*פגיעה בענייני הלכה ורבנות*

א. בשורת החלטות פגע בית המשפט בערכי השבת, תוך שהוא מתיר יותר ויותר חילולי שבת ציבוריים (בתי קולנוע, מרכזי קניות מחוץ לערים וחנויות נוחות בתוככי תל אביב וכו').

ב. בשורה של החלטות התערב בג"ץ בשיקול דעתם של רבני ערים בנוגע למתן כשרות.

ג. חייב את בתי הדין לפסוק על פי החוק החילוני בענייני ממונות.

ד. אסר על בתי הדין הממלכתיים לשמש כבוררים לפי חוק הבוררות.

ה. הכנסת חוקקה את 'חוק יסודות המשפט', שלפיו בכל שאלה משפטית שהחוק הישראלי לא הכריע, בית המשפט צריך לפנות אל ערכי מורשת ישראל. אולם בפועל בית המשפט העליון רוקן חוק זה מתוכן.

ו. מוסד היועץ המשפטי כפה השתתפות של נשים זמרות ושחקניות בטקסים רשמיים וחצי רשמיים, בלא להתחשב בעמדת ההלכה והציבור הדתי והחרדי.

ז. הממסד המשפטי אסר על תקצוב וסיוע למופעים לנשים בלבד. מלבד עצם הפגיעה שבכך, הוסיף חטא על פשע והציג את המבקשות זאת כנשים לא מוסריות שיוצרות אפליה.

ח. פסיקת בג"ץ לשילוב בנות ביחידות הקרביות לא התחשבה כלל בעמדת ההלכה.

*פגיעה בביטחון ישראל*

א. בית המשפט אסר טלטול נחקרי שב"כ גם במצבים של "פצצה מתקתקת".

ב. ביטל את "נוהל שכן", שהציל חיי חיילים רבים.

ג. הציב מגבלות חמורות על יכולתו של צה"ל לסכל מחבלים שעומדים לבצע פיגוע.

ד. פסל חוק שהתיר לעצור מחבלים קשים במשך שבועיים בלי לראות שופט, למרות הצורך הביטחוני להוציא מהם מידע.

ה. בניגוד לעמדת מערכת הביטחון שהתריעה על הסכנה שבדבר, הורה במקומות רבים על פירוק והזזת קטעים בגדר ההפרדה או בגדרות היישובים, וכן הורה לפתוח כבישים ולהסיר מחסומים.

ו. בשורה של החלטות, בית המשפט והממסד המשפטי כפו על צה"ל גיוס בנות ליחידות לוחמות, בניגוד לעמדת הוועדות המקצועיות.

אגב, מכיוון שעמדתה המוטית של מערכת המשפט ידועה, עצם העובדה שבג"ץ מתחיל לדון בעתירות מסוימות גורמת למערכת השלטונית לסגת מתוכניתה. לדוגמה: בג"ץ קיים דיונים בעתירות השמאל נגד צמצום אספקת דלק, חשמל ומצרכים שונים לעזה, ובעקבות זאת היועץ המשפטי, מר מזוז, הורה לממשלה להתקפל מתוכניתה.

השינוי המערכתי הכרחי

די בסקירה תמציתית זו כדי לקבוע כי המערכת המשפטית היא הממסד המתנכר והפוגע ביותר בערכי היהדות והציונות בישראל. כדי לאפשר למדינת ישראל להגשים את יעדיה מוכרחים לבצע בה שינוי מעמיק, כדי לשקף את ערכיה כמדינת העם היהודי.

תיקון לחוק קיים שהוחק אחרי תחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כפוף להוראותיו של חוק היסוד האמור.

ובכן, לא נכון.

הכנסת סוברנית לחוקק כל חוק שהיא רוצה, וגם חוק יסוד שיגבר או יבטל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אין שום בסיס להנחה שחוק היסוד הנ"ל, שחוקק, אגב, בגניבה ואושר ע"י רוב קטן, הוא "חוק על" שהכנסת מחוייבת לו לנצח.

וזה השקר הקטן שלכם שהוא שקר ענק.

בית המשפט אינו מעל החוק. והחוק נקבע ע"י הכנסת.

אם הכנסת תחוקק חוק שישראל מבטלת את הבחירות הוא לא יהיה חוקתי. כנ"ל אם תחוקק חוק שגינגים לא יכולים לבחור לכנסת, או שאסור לרפורמים להחזיק חתול בבית ולקונסרבטיבים כן.
כנ"ל אם תחוקק חוק שמותר לא להעניק טיפול רפואי ללהט"ב או לירוק בפני נוצרי.

הנשיא שמגר סיכם בסוף דבריו את עיקרי הדברים שנקבעו בפסק דינו:
החקיקה בישראל בנויה על פי מדרג נורמטיבי.
בראש הסולם של המדרג הנורמטיבי עומדת החקיקה החוקתית.
החקיקה החוקתית שלנו ביטוייה כיום בחוקי יסוד. אלו יתאחדו בבוא היום לחוקה שלמה ומשולבת אחת.
חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הם חקיקה חוקתית.
המחוקק הריבון העליון הוא הכנסת: היא המוסמכת לחוקק חקיקה חוקתית והיא המוסמכת לחוקק חקיקה רגילה. היא גם מוסמכת להתקין תקנות אם היא קובעת כך בחוק.
אין משנים או מבטלים הוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
אין פוגעים בהוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
הכנסת מוסמכת לכבול בחקיקתה את חקיקת העתיד, הן זו החוקתית והן זו הרגילה. הכבילה יכול שתהיה צורנית או מהותית.
תיקון לחוק קיים שהוחק אחרי תחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כפוף להוראותיו של חוק היסוד האמור.
סמכות הביקורת המשפטית על חוקתיות החקיקה היא בידי בית המשפט.
על מהותה של המהפכה החוקתית
הנשיא הפורש שמגר כתב בסוף פסק דינו:
חוקי היסוד הם חומת המגן של חירויות האזרח. פרשנותם במסגרת פסק-דין זה, תבהיר ותחזק קיומם, שמירתם ועיגונם. כך היה דבר המחוקק בחוקקו את חוק היסוד, וכך תכלית פרשנותו של בית המשפט.

פסקת ההתגברות: ישראל תהפוך לדמוקרטיה היחידה בלי הגבלות על השלטון
מחקר חדש מציג 7 שיטות דמוקרטיות להגבלת כוחו של השלטון. מרבית המדינות מאמצות יותר מדרך אחת, ורק ישראל רוצה להיפטר מהמגבלה האחת ויחידה שקיימת בה: ביקורת שיפוטית בידי ביהמ"ש

אי שם מתחת למאוריציוס

כהן מציג במחקרו את מידת האימוץ של ששת ההסדרים בידי המדינות השונות, כאשר לכולן, למעט קנדה, יש להוסיף את הביקורת השיפוטית. בשש מדינות יש חמש מגבלות: ברזיל, גרמניה, ספרד, פולין, צרפת ורומניה. בשמונה מדינות יש ארבע מגבלות: ארה"ב, אוסטריה, איטליה, אירלנד, ארגנטינה, בלגיה, פורטוגל ושוויץ. ב־15 מדינות יש שלוש מגבלות: אוסטרליה, אורוגוואי, ברבדוס, בריטניה, הודו, הולנד, ליטא, סורינאם, סלובניה, פינלנד, פנמה, צ'ילה, צ'כיה, קנדה וקפריסין.

ובתחתית הטבלה, עשר מדינות שבהן יש רק מגבלה אחת: גויאנה, קייפ ורדה, תוניסיה, טייוואן, טרינידד וטובאגו, מאוריציוס, מזרח טימור, ניו זילנד, נמיביה וסרביה. ישראל נמצאת גם מתחת לרשימה זו שברובה מתקיימת גם הביקורת השיפוטית. ועתה נשאלת השאלה האם ישראל מעוניינת ליצור קטגוריה עצמאית משלה: המדינה הדמוקרטית היחידה עם אפס מגבלות.

הוויכוח האקדמי: פרופ' ברק מדינה התגבר על עצמו

המלחמה על ההתגברות מתנהלת בעוצמה גם בחצרה של האקדמיה. לאחרונה התנהל עימות נוקב ורב־מאמרי בין הפרופסורים דניאל פרידמן ויצחק זמיר. מאבק מעניין נוסף בין שתי העמדות, בעד ונגד, נרשם גם בין פרופ' ברק מדינה לבין... פרופ' ברק מדינה.

במאי 2012 פרסם מדינה, איש האוניברסיטה העברית, מהמשפטנים המוערכים בתחום המשפט הציבורי, מאמר תמיכה נלהב בהצעת חוק יסוד: החקיקה. ההצעה שפורסמה אז כללה פסקת התגברות שמסמיכה 65 חברי כנסת להתגבר על ביטול חוק בידי בג"ץ.

במאמר בשם "החוק שמכיר בחוקה" כותב מדינה: "קשה להבין מדוע הטלת מגבלות כה נוקשות על כוחה של הכנסת לחוקק חוק סופגת ביקורת מצד המתנגדים לחוקים עוקפי בג"ץ". מדינה טוען שקשה מאוד לגייס 65 חברי כנסת לעקיפת בג"ץ, וכי "הוראת ה'התגברות' דווקא תעצים ולא תחליש את הביקורת השיפוטית". מסקנתו היא "שההתנגדות להצעת חוק היסוד שגויה".

בשבוע שעבר, במאמר בשם "המחוקק יהיה מעל החוק", מתגייס מדינה גרסת 2018 למאבק נגד פסקת ההתגברות, ומגדיר את הצעת החוק שבה תמך אז כ"אפיון פופוליסטי, ובמידה לא מעטה דמגוגי, שנועד להסתיר את תכליתה האמיתית של פסקת ההתגברות. התכלית האמיתית היא להעניק כוח לכנסת ולממשלה, ולפטור אותן מן החובה לכבד את זכויות האדם....פסקת ההתגברות נועדה לאפשר למחוקק להתגבר על החוקה, ולבטל בכך את עקרון היסוד שעליו מושתתת הדמוקרטיה, עקרון שלטון החוק".
https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3737407,00.html

"אכן, שיטה בולשביקית ידועה. רידוד והגכחה של הדיון בטיעונים הזויים מהת*ת, שאין דרך להתמודד איתם בהיגיון "- המתנגדים בולשביקים.(לא הגבת לתגובתי בעניין "הרפורמה", שתי הודעות למטה..)
"אכן, מלח הארץ, תלמידי יש''ו י''ש " -המפגינים אינם יהודים.