ברדה מדבר אחרי הניצחון על נס ציונה
(באדיבות ONE)
אליניב ברדה יצא לחופשה בתקווה שיבחרו במישהו אחר. הוא לא רצה לאמן, לפחות כך אמר לאנשים שונים. היה לו תפקיד אחר, מנהל מקצועי, מלחיץ פחות - וזה חשוב, בטח אחרי האירוע הרפואי שעבר. וחוץ מזה, כמה חודשים קודם הצהיר במפורש שהוא יאמן רק עד תום העונה, לא יותר, אבל העונה הסתיימה טוב, בהקשר הזה אפשר לומר אולי טוב מדי – לא אלונה ברקת ולא האוהדים השאירו לו ברירה. למזלו.
למזלו של כל מי שקשור להפועל באר-שבע. החלק האחרון של העונה שעברה, אז שימש ברדה כמאמן זמני אחרי הפרידה מרוני לוי, הפתיע לטובה. היו שם ניצחונות על מכבי חיפה ועל מכבי ת"א, גם זכייה בגביע המדינה. עם ההצלחה התבקש שהזמני יהפוך לקבוע, ולפחות כרגע נראה שכולם הרוויחו. הפועל באר-שבע מצליחה יחסית, יש לה המון סיבות לאופטימיות במבט קדימה, וברדה נראה כמו המאמן הישראלי המתוחכם ביותר אחרי ברק בכר, שאימן אותו, כמובן. הוא אמנם לא נמצא על הקווים זמן רב, אבל גם בתקופה הקצרה אפשר לראות שברדה יוצא מהשבלוניות ומהבנאליות המאפיינת את הכדורגל הישראלי. לפעמים זה מצליח יותר, במקרים אחרים פחות, אבל הניצוץ שם, שבוע אחר שבוע.
ברדה לקח לא מעט תארים כשחקן. זכה בשתי אליפויות בבאר-שבע, בשתיים עם מכבי חיפה ואחת בבלגיה עם גנק. גם ארבעה גביעים שמתחלקים באופן שווה בין גנק להפועל ת"א. קריירת האימון, שכאמור הגיעה די במקרה, הביאה גביע מדינה אחד ונראית, מספרית, מצוינת. באר-שבע תחת ברדה כובשת המון, 44 שערים ב-19 משחקים. בכר הוא מאמן באר-שבע היחיד עם אחוז הצלחה גבוה יותר משל ברדה בכל הזמנים. מפתיחת העונה היו 21 מאמנים בליגת העל, והספירה נמשכת כמובן, ורק שלושה – אדהם האדיה, אסף נימני וניר ברקוביץ' – צעירים מברדה בן ה-41. השניים הראשונים כבר לא מאמנים בליגה. השלישי החליף קבוצה.
לברדה יש יתרון - הוא שיחק זמן רב (שש שנים) בקבוצה מצליחה בחו"ל, ראה איך העסק עובד, ברמה הניהולית והמקצועית. היום הוא מביא לבאר-שבע לא מעט מהדברים שהבין בתקופתו מעבר לים, בדיוק כפי שעשה כשחזר למועדון כשחקן. באר-שבע שלו אינה קבוצה מקובעת. ברדה משנה, מחליף בין שחקנים, בין משחקים ותוך כדי משחקים, בהתאמה ליריבה ולסגנון המתבקש. הוא מאמן אקטיבי בים של מאמנים פסיביים.
דוגמה מצוינת לכך הייתה דווקא בהפסד למכבי חיפה. באר-שבע הייתה הקבוצה הטובה יותר, בבירור, וחלק משמעותי בכך היה למהלך טקטי של המאמן שלה. ברדה הציב את שי אליאס, קשר אחורי שידוע בעבודה ההגנתית שלו ולאו דווקא בהתקפית, כקשר הקדמי יותר, במטרה למנוע את הכדור מעלי מוחמד, וכן לנצל את התנועה של אליאס כדי להוציא את מוחמד מהאזורים המסוכנים כשבאר-שבע עם הכדור. זה עבד מצוין.
רועי גורדנה משחק בבאר-שבע כקשר אחורי דווקא. לא שמדובר בהמצאה של ברדה, אבל כן בבחירה במהלך לא קלאסי. עדן שמיר הוא זה שמשלים לאחרונה את משולש הקישור, וזה נראה מצוין. את שגיב יחזקאל הפך ברדה מחלוץ למגן ימני, בתחילה כאילוץ, אבל בהמשך מבחירה. יחזקאל, שתווית הכישלון כבר הודבקה לו אצל האוהדים, החל למצות את הפוטנציאל ההתקפי שלו דווקא מעמדה אחורית, ממש הפך לאחד השחקנים המשמעותיים בקבוצה.
מליקסון נחשב להרבה יותר קליל וחביב עם השחקנים, סוג של אח גדול. ברדה הוא הדמות בעל התדמית הרצינית יותר, אפילו בצורה קיצונית מדי. השילוב ביניהם מוצלח ומנצח
את דור מיכה ורמזי ספורי מזיז ברדה בין עמדות האגף למרכז, משנה לפי הצורך, ואת החלוצים הוא בוחר בהתאמה למשחק. כך, למשל, פתח עם יוג'ין אנסה מול הפועל חיפה בשבוע שעבר, כדי לנצל את מהירות החלוץ מול איטיות ההגנה של היריבה. השער של אנסה, בדיעבד גם שער ניצחון, הובקע כבר בדקה הראשונה.
החלטה נוספת שקיבל ברדה נוגעת למצבים הנייחים. בתחילת העונה הקבוצה הייתה פגיעה הגנתית בתחום הזה וברדה החליט להטיל את הטיפול בעניין על האנליסט אביחי קליף, שעבד עם ברדה בזמן שהיה אחראי על מחלקת הנוער. מאז קיבל קליף את המשימה מברדה, בכל מצב נייח שהקבוצה מתמודדת עימו בהגנה אפשר לראות שכל אנשי הצוות מלבד האנליסט יושבים ורק הוא מנחה את השחקנים כיצד לעמוד הגנתית. הבעיה כמעט נעלמה. בהקשר הזה יש דמיון לבכר, שעשה אותו דבר בדיוק כמאמן באר-שבע, וכמובן גם עכשיו בחיפה. האצלת סמכויות לאנשים מתאימים היא חלק חשוב מעבודת המאמן.
עם זאת, חשוב לומר שלא כל מהלך של ברדה מתברר כבינגו. מיכה נוסה כמגן שמאלי, זה לא ממש עבד. את החלוץ אסטריט סלמאני, שהגיע בקיץ בקול תרועה והשבוע יצא להשאלה במיטיולן הדנית, הוא לא הצליח לשלב, זאת אחרי שהמאמן עצמו היה זה שהתעקש לצרפו. במועדון מקווים שמהחלוץ החדש, הפולני פטריק קלימאלה, ברדה יוציא יותר, כיוון שההצלחה העונה מגיעה ללא חלוץ מרכזי סקורר.
מי כן מבקיע בבאר-שבע? רותם חטואל, וגם פה צריך לזקוף את ההצלחה לברדה, ולא רק לחלוץ הפעיל. חטואל, שהיה נראה כמו כישרון מבוזבז, פורח תחת ברדה וגם כשהוא פותח משחקים על הספסל, דבר שקורה לא מעט, לא נשמע ממנו ציוץ שלילי. אף אחד לא יכול לצאת היום נגד ברדה בבאר-שבע, כי מעבר למאמן די מצליח הוא אליל, הוא סמל, הוא הפועל באר-שבע.
זהירות, סמל
לא מדובר דווקא בסימן טוב. ההיסטוריה מראה שיש לא מעט סמלים של קבוצות כדורגל, כוכבים גדולים כשחקנים, בארץ ובעולם, שקורסים כמאמנים באותן קבוצות בדיוק. ההערצה יכולה להפוך, גם אם באופן זמני, לשריקות בוז. משהו נשבר, או לפחות נסדק. קחו לדוגמה את אבי נימני במכבי ת"א או ראובן עטר במכבי חיפה. כמה שלטים עם דמותו של עטר הונפו ביציעי קריית-אליעזר בין תקופתו כשחקן לבין התקופה בה אימן, וכמה כאלה יש בסמי עופר אחרי שלא הצליח על הקווים?
ברדה הוא מאמן הפועל באר-שבע הראשון שהיה גם שחקן הקבוצה מאז חיים בן-שאנן, שהדריך את הקבוצה בליגה הלאומית באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. ובן-שאנן לא היה כמובן שחקן כה מרכזי בקבוצה כמו ברדה. משרת אימון במועדון שדמותך קשורה אליו היא סיכון. משרת מנהל מקצועי שלקח ברדה בתחילה מסוכנת פחות – האש הרי תמיד מופנית למאמן.
עם זאת, יש יתרונות. ברדה הוא לא "עוד שחקן" שלבש פעם את מדי הקבוצה ועכשיו מאמן אותה, אלא הדמות שהכי מסמלת את המועדון, יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה שלו. הוא נולד בבאר-שבע, החל לשחק כדורגל בעיר, נמצא בין עשרת הראשונים במספר ההופעות בקבוצה בכל הזמנים, במקום השמיני ברשימת הכובשים שלה בליגה, חזר אליה מקריירה בבלגיה כדי להביא אליפות אחרי 40 שנה תוך שהוא נבחר לשחקן העונה, ועכשיו גם מאמן אותה. זה סמל.
היתרון הוא לא בסגנון "זכירת חסד נעורים" לאחר תוצאות לא טובות, אלא העובדה שברדה מכיר את העיר עצמה – לא רק את מועדון הכדורגל – בצורה מושלמת. הוא בשר מבשרה של העיר באר-שבע והמועדון עצמו, והדבר הזה מהווה יתרון גדול עבורו, תחילה בשל הקשר עם האוהדים.
כבר שני עשורים שברדה הוא כוכב הכדורגל הגדול ביותר בסביבה. הוא שיחק אמנם בקבוצות כמו מכבי חיפה והפועל ת"א, אבל גם כשהיה שם, בשדות זרים, באר-שבע עדיין הייתה מקום מושבו המרכזי, זה שהגיע אליו בכל חופשה והעביר בו כל רגע פנוי. בתוך העיר, הוא היה, ועדיין, מכוכבי הכדורגל הנגישים ביותר שיש. בעידן הנוכחי שבו הספורטאים המתחזקים עמודים ברשתות החברתיות, וכל לחיצת לייק על תגובה של אוהד נחשבת לנגישות שיא, ברדה הוא מהדור הישן, נגיש ממש, באופן פיזי. אין אוהד אחד של באר-שבע שלא מחזיק באלבום התמונות שלו, בין אם תמונה שפותחה, כמו פעם, ובעיקר בטלפון שלו, תמונה עם ברדה. הוא שם, יחד איתם.
ברדה חי ונושם את העיר כמו כל תושב רגיל אחר. לראות אותו עם הילדים בקניון, או עם חברים במסעדה עממית, זה חלק מהשגרה באוויר, לא משהו ששווה אייטם במדור הרכילות המקומי. הקשר לא מסתכם רק בסלפי. אפשר להניח שברדה הוא מאמן הכדורגל שהכי הרבה אוהדים של הקבוצה מחזיקים את מספר הטלפון האישי שלו. לפני ואחרי משחקים נשלחות הודעות רבות מאוהדים. הודעות חיוביות יש הרבה, אבל גם ביקורת, בטח מקצועית על מהלך כזה או אחר. ברדה משתדל לענות לכולם, ובסבלנות.
לכן, כיוון שמדובר בברדה ובהפועל באר-שבע, קיימת תחושה שגם בזמן שיש ביקורת, ותמיד אפשר למצוא משהו, היא מועברת בסגנון הרבה יותר נינוח ופחות מתלהב, כך שדברים משחקים לטובתו. התחושה היא שברדה הוא סוג של קרוב משפחה או חבר של כל כך הרבה אוהדים, אז גם הטון כלפיו הוא בהתאם. הקשר בין הקהל למאמן גם גורם לכך שברדה, גם אם לא ביקש זאת או אפילו רוצה בכך, יודע בכל רגע נתון מה קורה עם השחקנים בסגל שלו, שכמעט כולם מתגוררים בעיר. לא יכול להיות ששחקן יבלה בשעות אסורות בלילה והדיווח על כך לא יגיע למאמן, אפילו בזמן אמת.
נשאר קפטן
ברדה גם דאג, וטוב שכך, שיהיו סביבו אנשי צוות נוספים אהובים בעיר, המוביל בהם הוא מאור מליקסון, עוזר המאמן. ברדה מוקף בצוות שהוא סומך עליו (שוב – כפי שעשה בכר כמאמן בזמן שברדה היה שחקן), עליו אפשר להאציל סמכויות ספציפיות.
השילוב של ברדה כמאמן ראשי ומליקסון כעוזרו נראה מותאם ביותר. כששיתפו פעולה על הדשא לא הייתה ביניהם חברות יוצאת דופן, אבל בהחלט יש כזו כיום. גם האופי של השניים מאוד שונה. מליקסון, שלאחרונה נחשף מאוד באמצעות ספר מצליח שכתב על הקריירה שלו, נחשב כיום להרבה יותר קליל וחביב עם השחקנים, סוג של אח גדול. ברדה הוא הדמות בעל התדמית הרצינית יותר, אפילו בצורה קיצונית מדי. השילוב מוצלח.
מליקסון גם הצהיר יותר מפעם אחת בעבר שאין לו שום כוונה להיות מאמן ראשי, לא בבאר-שבע ולא במקום אחר. אפילו את קורס הפרו היוקרתי, שמאמנים עושים מאמצים כבירים להירשם אליו, מליקסון נטש אחרי שיעור אחד. ברדה, לעומתו, נבחר למצטיין המחזור של קורס הפרו שלו.
האמת, הסגנון של ברדה כמאמן די דומה לאיך שהתנהג כקפטן הפועל באר-שבע, ולכן נראה שהמעבר לקווים היה די טבעי עבורו. הוא שומר מאוד על כבוד שחקנים ותמיד ימצא שחקן או שניים להחמיא להם באופן ספציפי אחרי משחקים.
במקביל ליחסים כלפי מטה, לשחקנים, יש גם יחסים טובים כלפי מעלה, מול הבעלים אלונה ברקת, הדואגת תמיד לספר שהמהפכה האמיתית במועדון הייתה חזרתו של ברדה לקבוצה כשחקן, מהלך שפרץ את תקרת הזכוכית ואיפשר הבאת שחקנים בכירים נוספים. באופן טבעי, מערכת היחסים המקצועית בין ברקת לברדה הפכה אינטנסיבית יותר אחרי שסיים את ימי המשחק שלו. הם מרבים לדבר ולהתייעץ, אבל גם יודעים לשמור על מרחק ומכבדים את ההחלטות של האחר.
באופן כללי, ההסכמה של ברדה להפוך ממנהל מקצועי למאמן קבוע, זו שהבין שאין לו כמעט ברירה אלא לקבל בזמן אותה חופשה בת שלושה שבועות בתום העונה הקודמת, הגיעה כסוג של טובה אישית לבעלת הבית. ברדה חסך למעשה מברקת למנות מאמן שהיא לא באמת רצתה או שלא התאים לתפיסתה. היא הייתה זקוקה למישהו שימלא את התפקיד עד שיימצא אחד כזה, אבל בסופו של דבר אין צורך במציאת מאמן חדש. התחושה היא שגם לא יהיה צורך באחד כזה בקרוב.
באר-שבע או נבחרת
אז מה באמת טומן העתיד? מה הן השאיפות המקצועיות של ברדה? האם הן בכלל נמצאות באימון? קודם כל צריך לראות שההצלחה תימשך, ואף תגדל ותתבטא בתארים. זו המטרה של כל הצדדים וחשוב לזכור שברדה אפילו לא עמד על הקווים במשך עונה מלאה, מקיץ לקיץ. ועדיין, האמונה והתקווה הן שהחיבור בין ברדה לבאר-שבע ימשיך לתקופה ארוכה.
כשברדה הבין בזמנו שהכיוון המסתמן הוא משרת אימון מלאה, הוא מינה את אביו לנציגו במו"מ מול ברקת. חיים ברדה, שהיה דומיננטי מאוד גם בזמן קריירת המשחק של בנו, ושימש כמעין סוכנו, נחשב לאדם קשוח מאוד במשא ומתן. בסופו של דבר ברדה חתם על חוזה לשנתיים כמאמן, כשבמסגרת החוזה התעקשו האב ובנו להכניס סעיף לפיו אם יפוטר יחזור באופן אוטומטי לתפקיד המנהל המקצועי. לא שמישהו הקשור לברדה או למועדון מאחל לכך שאי פעם הוא יפוטר, ממש לא, אבל אם זה יקרה הוא בעצם יקבל סוג של שדרוג.
מערכת היחסים המקצועית בין ברקת לברדה הפכה אינטנסיבית יותר אחרי שסיים את ימי המשחק שלו. הם מרבים לדבר ולהתייעץ, אבל גם יודעים לשמור על מרחק ומכבדים את ההחלטות של האחר
כמובן שאלה דיבורים באוויר, כרגע אין שום כיוון או סיבה לסיום ההתקשרות בין ברדה לקבוצה שלו, אבל כדורגל הוא דבר נזיל וגם הסמלים הכי גדולים עזבו יום אחד, כך גם המאמנים המצליחים – אפילו בהפועל באר-שבע, כשברקת החליטה להחליף את בכר עם ההבנה שהוא מיצה. ברדה, מבחינתו, יישאר כל זמן שאפשר ומבחינת מחשבות עתידיות אין לו כל כוונה או רצון לאמן אף קבוצה אחרת בארץ.
הדגש פה הוא על שתי מילים נפרדות – "קבוצה" ו-"בארץ". מעבר להצלחות עם באר-שבע, לברדה יש רק שתי מחשבות נוספות על אימון – והן רחוקות כרגע. הראשונה נוגעת לנבחרת ישראל. כשחקן ברדה ידע לפלס לעצמו את הדרך אל הנבחרת ובתוכה, והיו תקופות שבהן נחשב לשחקן משמעותי. אחרי עשור במדים הלאומיים סיים ברדה את הקריירה הבינלאומית עם 38 משחקים ו-12 שערים בכחול-לבן. אימון הנבחרת בעתיד זה כנראה המקום היחיד אליו ירצה ללכת בתוך ישראל מחוץ לבאר-שבע.
אפשרות שנייה קשורה לגנק, הקבוצה שבה שיחק שש שנים בבלגיה. ברדה נחשב שם לאגדה כמעט כמו בבאר-שבע. הכדורגל שהציג בין השנים 2007 ל-2013, אז לבש את מדי הקבוצה, נחשב לשיא הקריירה המקצועית שלו. הוא זכה באליפות, שני גביעים והופיע בליגת האלופות. מקורביו סיפרו בעבר שדחה הצעה לשמש כמנהל המקצועי של גנק והעדיף להישאר בבאר-שבע. אם תהיה אפשרות עתידית לאמן את הקבוצה הוא שוב יסרב? אי-אפשר לדעת.
בכל מקרה, אלה מחשבות רחוקות, ספקולציות שלא רלוונטיות למאבק שמוביל ברדה כרגע, קרב האליפות מול מכבי חיפה ומכבי ת"א. אף אחת משלוש המועמדות לא מציגה כדורגל מרשים במיוחד מאז החזרה מפגרת המונדיאל ובאר-שבע עדיין בתמונה, הרבה בזכות ניהול הסגל של ברדה וההכנה למשחקים. זכייה באליפות גם כשחקן וגם כמאמן יכולה להציב כל אדם כסמל של המקום שבו הגיע להישג, בין אם מדובר במועדון הכדורגל ובין אם בעיר עצמה. ברדה הוא כזה כבר עכשיו. התואר הבא, אם יהיה כזה, רק יעצב את הסמל קצת אחרת.
