הקריסה כשיטה: כשהשמאל מפסיד בקלפי הוא עובר להרס המדינה

מי פה דורסני

לראשונה נראה שכוח האש האינטלקטואלי של הימין גדול יותר. פורום קהלת הוא דוגמה לבסיס מחשבה שמרני מוצק, לכן הוא עומד תחת מתקפת דמוניזציה

אל תתפסו אותם במילה, אבל זה נראה שהחברה הישראלית הגיעה לטיפינג־פוינט. על רקע המאבק להעברת הרפורמה המשפטית, לראשונה נראה בעליל שכוח האש האינטלקטואלי של הימין גדול יותר מזה של השמאל ושל הממסד. המספרים נמצאים עדיין בצד השמאל והממסד, אבל הטיעונים והתשתית התיאורטית של מאות אנשי האקדמיה מכל התחומים שחתמו נגד הרפורמה, הם חלשים יותר. דהויים. איך לומר, לא משכנעים. ובצד הממשלה עומד מספר מספיק של אינטלקטואלים, שמספקים את הרקע התיאורטי המשכנע, ומה שחשוב יותר - את הצדק ואת תחושת הצדק והבסיס המוסרי האיתן.

"אני מאמין שבסופו של דבר, סעיפי הרפורמה המשפטית יעברו. יהיו כמה תיקונים בדרך, וזה יעבור בתמיכה רחבה יותר מ־64 חברי כנסת", אמר לי השבוע פרופ' משה קופל, העומד בראש פורום קהלת. "אולי אפילו רוב של 70 חברי כנסת. אם זה יקרה, זה יהיה מצוין. אבל אם זה יהיה מאבק של כוח לאורך כל הדרך, אז הרפורמה תעבור ב־64 ח"כים. זה הרבה יותר מ־32 קולות שהעבירו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

קהלת אכן מספק בסיס אינטלקטואלי מוצק לימין, וזה כנראה מה שמטריד מאוד את תועמלני השמאל. זאת הסיבה לגל הדמוניזציה שנעשה לפורום קהלת בתקופה האחרונה. ההתקפות היו כאלה, של"הארץ" היה נדמה לרגע שבפורום קהלת נבהלו. כך בישרה כותרת.

"אלה שטויות", אומר קופל. "איתן אבריאל חם עלינו כבר חמש שנים כי אנחנו לא סוציאליסטים, אז הוא קופץ על כל מיני מציאות. השתתפתי באיזה פאנל, ואמרתי שם שאני מוכן להידבר ולהתפשר כדי לקבל תמיכה רחבה יותר. אבל את זה הייתי אומר על כל נושא שבעולם. אז הדיבור הזה על הידברות ועל פשרה גרם לו לעשות מזה אייטם".

מה אתה אומר על בלינקן, שהגיע ואמר שצריך בנושא כזה להגיע לקונצנזוס?
"חבר טוב שבא לתת עצות טובות", הוא אומר עם איזושהי קריצה בין המילים. "תודה רבה על העצות. אני לא מתרגש. היריבים שלנו לא מצליחים להשיג רוב בבחירות, אז הם פונים למקורות חוץ".

פרופ' קופל אומר שהוא מדבר הרבה עם יריבים וכאלה שנוקטים עמדת התנגדות לרפורמה, "ואני שואל את האנשים האלה מה הסעיף שמבחינתם הוא קץ הדמוקרטיה. אף אחד לא יודע להגיד. מקסימום אומרים, סעיף ההתגברות. או שאומרים, התגברות ב־61 ח"כים זה מעט מדי. אז מתחילים להתמקח כמה חברי כנסת דרושים להתגברות".

ידוע שגדעון סער תומך בהתגברות עם 65 ח"כים, וכך גם איילת שקד. ליברמן אמר 70. נפתלי בנט הופיע במה שמכונה "צ'רץ' עמנואל" בשדרה החמישית. זה בית הכנסת של רמת אביב ג', לא בית הכנסת של הר נוף או נווה יעקב בדיוק. בנט אמר שם שהוא מריח פשרה. תהיה רפורמה, אבל יגיעו לפשרה. השאלה, כמובן, על מה ועם מי. לא עם אהוד ברק ויובל דיסקין. מאחר שגם בימין, בין התומכים הכי גדולים של הרפורמה, וגם בשמאל קיימת התנגדות לסעיף ההתגברות - זה הסעיף שמביא להם את הסעיף יותר מכל השאר, קיימת אפשרות סבירה שהממשלה תוותר בנקודה הזאת. מומחי משפט שמכירים את הממסד המשפטי, כולל אהרן ברק והנשיאה חיות, טענו שמה שאותם מטריד יותר מכל הוא שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, אבל על זה דווקא לא תהיה פשרה.

בספר "דרך בגין", שיצא עכשיו כאילו על פי הזמנה, יש עמדה מפורשת של מנחם בגין כמנהיג "חרות", שתומכת מאוד בשיטת המינויים המוכרת עד היום. בגין הביע את עמדתו כשחיים כהן היה יועץ משפטי, ב־1953. על כך אומר קופל, "זה היה לפני עידן האקטיביזם השיפוטי. לכן לגבי עמדתו היום - הוא הרי כבר לא איתנו - אני רק מנחש... יש לו דרכים משלו".

לפני כמה שנים הסתובבתי במסדרונות פורום קהלת, ואז ראיתי אנשים מן היישוב, מקובלים בחברה, שמראים שם נוכחות. למשל, צביקה האוזר או יועז הנדל. ציפי לבני הופיעה שם. איילת שקד. פרופ' קופל נזכר שהיה איזשהו כנס שבו, ללא כל הזמנה מיוחדת, נצפה נשיא העליון המנוח מאיר שמגר יושב בשורות הראשונות. בא לראות ולהאזין, ואולי להעיר את הערותיו.

שאלתי את קופל מה הוא אומר על הטענה, שלפיה הולכים עם "המהפכה המשפטית" בריצה, בקצב מטורף.

"איזה קצב מטורף! רק עכשיו התחילו הדיונים בוועדת החוקה, וזה יימשך עד סוף מושב החורף. הם פשוט לא רוצים את הרפורמה, אז הם אומרים שזה נעשה בצורה דורסנית. תבדוק מי החותמים על המכתבים ועל העצומות. אף אחד מהם לא הצביע לאיזושהי מפלגה מהקואליציה. אין שום קשר בין סעיפי הרפורמה לבין כלכלה. כשהם צועקים 'קץ הדמוקרטיה', הם למעשה מזמינים את המשקיעים והיזמים למשוך את ההשקעות שלהם".

לא הממשלה והרפורמה מסכנות את הכלכלה, אלא אנשי העסקים הם שיוזמים חבלה בכלכלה.
"יאיר לפיד אומר: הם יעשו עסקים בסינגפור. בסינגפור לא מפריע להם כלום? זה חצי דיקטטורה. שם אין שום עצמאות של מערכת המשפט. וגם לא בסין".

ההתקפות על קהלת מפריעות לך?
"אנחנו משפיעים אז תוקפים אותנו. בסדר. נעבור גם את זה. אם האלטרנטיבה היא שלא נשפיע ולא יתקפו, אני מעדיף להשפיע ולקבל את ההתקפות".

עובדה שנוצרו מחאה קשה וטענות על דורסנות. הטענות שאני שומע הן שמדובר ב"מהפכה משפטית משטרית", ולא ברפורמה. אם היתה רפורמה משפטית, הם היו תומכים.
"כשהם מחליטים שהם רוצים לוותר על מים טריטוריאליים, בממשלת מעבר, בתוך שבוע אחד, ממש לפני הבחירות - זו לא דורסנות. חשוב לעשות את זה עכשיו. אבל במקרה של הרפורמה,

כשמתקיימים דיונים פתוחים על הנושא במשך חודשים ורוצים להעביר את זה בתוך שלושה חודשים - אז זו דורסנות. אז הם רציניים ואנחנו לא רציניים. אני מאוד אוהב את החבר'ה האלה שאומרים 'אני בעד רפורמה, אבל לא עכשיו. ולא רפורמה כזאת'. אז מתי אתם כן רוצים? את זה הם אף פעם לא יגידו. ואיזו רפורמה? גם לא. רוב הדברים הם אפילו לא מהפכה. זה שהיועמ"שים לא יכולים להוריד פקודות על ראש הממשלה, זאת מהפכה? או שהשופטים לא יכולים למנוע מינוי רמטכ"ל או ראש שב"כ. זו פשוט חזרה לשפיות. לא יכול להיות מצב שבו סעיף הסבירות יאפשר להם להחליף את שיקול הדעת של שר או של הממשלה.

"יש בודדים שמאחורי מסך הבערות יגידו שהם בעד האיזונים והבלמים הנכונים. לא אלה שלך, אבל איזונים נכונים. כלומר, בהנחה שאתה לא יודע שמאחורי המשקפיים השופטים חושבים כמוך, אז שיקול הסבירות? לא. הם לא מסכימים להעביר את שיקול הדעת לשופטים. היועץ המשפטי: הוא ינהל את המדינה? לא. יוצא בסוף שהם מסכימים איתך בעיקרון, אבל בפועל הם מתנגדים לרפורמה כי 'השופטים נראים כמוני, אני מבין אותם. אנחנו מאותו הכפר', והם יודעים שהרפורמה תשנה את המצב הזה".

הקריסה כשיטה

הרעיון של פעילות כלכלית שלילית עד כדי מיטוט המשק, כבסיס לפעולת חירום אופוזיציונית, לא חדש בישראל; המודל הומצא בתגובה למהפך 77'

במאמר מלפני כשנתיים וחצי, "השבריריות של הדמוקרטיה הליברלית", מציין ד"ר יואל פישמן את הדמוקרטיות בארה"ב, בבריטניה וגם בישראל כנתונות למתקפה. הזמן שחלף מאז הוכיח כי המתקפה מבפנים הכניסה את המשטרים הדמוקרטיים החשובים במערב למצב של חוסר תפקוד חלקי. בישראל יש מעבר ממהומות החולצות השחורות מול רחוב בלפור ובצומתי דרכים בתקופת מגיפת הקורונה, למהומות המחאה נגד הרפורמה המשפטית. מצד אחד רפורמה חוקית, ביורוקרטית, הדרגתית, ומנגד פעולה מהפכנית של המונים, שבשלב זה רק משתלטים על צירים חשובים ועל צמתים מרכזיים בתל אביב ובאופן חלקי בירושלים. השאיפה של כמה ממנהיגי הלוחמה הפוליטית היתה לדרדר את המצב לאלימות. זה עוד לא ממש קרה.

השאלה היא מה המטרה של מארגני המהומות. כזכור, בתחילת הפעילות לפני קרוב לחודש הקרן לישראל חדשה יצאה לראשונה בהכרזה פומבית וקיבלה אחריות לארגון הפעולות השונות. הדמוקרטיה הליברלית קרסה בתחילת שנות ה־30 בגרמניה והביאה לעליית היטלר כתוצאה משיתוף פעולה בין הנציונל־סוציאליסטים לבין הבולשביקים הקומוניסטים. בישראל אין משבר כלכלי.

הכלכלה הפכה לגורם מייצב. בולט מאוד שקבוצה גדולה של כלכלנים, אנשי עסקים וקבוצות של "הייטקיסטים" מנסים, באמצעות הכרזות קיצוניות, לערער את כלכלת ישראל. לא הרפורמות פוגעות בכלכלה, אלא הכלכלנים והמנכ"לים, באמירות חסרות הבסיס שלהם, מנסים לפגע בכלכלה. אנשי עסקים שנפגשו עם השגריר האמריקני ניידס שמעו ממנו בהתחלה שהוא לא מבין איך הרפורמה פוגעת בכלכלה. מה הקשר? בכל זאת, מדובר בדמוקרט אמריקני יהודי שמבין משהו במבנה משטרי שמכונן דמוקרטיה.

"חבר טוב שבא לתת עצות טובות", אומר משה קופל על בלינקן, עם איזושהי קריצה בין המילים. "תודה רבה על העצות. אני לא מתרגש. היריבים שלנו לא מצליחים להשיג רוב בבחירות, אז הם פונים למקורות חוץ"

אבל יש כנראה מטרה לערער את הכלכלה, ונראה שבעניין הזה המנכ"לים והכלכלנים מיצבו את עצמם כאידיוטים שימושיים. הגורו החדש של המלחמה נגד הניאו־דיקטטורים נוסח ויקטור אורבן הוא גוראייב. גיא רולניק הסתמך עליו כשהציג תיאוריה הפוכה למציאות לגבי כוונותיהם של נתניהו ויריב לוין. התיאוריה של גוראייב וטרייסמן משנת 2015 היא שהדיקטטורים המודרניים לא משתמשים בכוח ובאלימות אלא בתעמולה. הם גם מנצחים בחירות. מה זה אומר? בניגוד לתפיסת גוראייב ורולניק, זה ממקם את אורבן בקשת הדמוקרטית - אולי לא במקום טוב - אבל חלק מהדמוקרטיה, ולא על הרצף הדיקטטורי.

בכל אופן כדאי לשים לב להנחיות של גוראייב־טרייסמן: "במקום לבנות סדר חדש, משטרים כאלה מדגמים דמוקרטיה, עורכים בחירות שהם מבטיחים מראש את ניצחונם בהן, משחדים ומצנזרים את העיתונות הפרטית במקום לחסל אותה, ומחליפים את האידיאולוגיה באיזושהי טינה אנטי־מערבית". האורבנים גם עושים קואופטציה של האליטות, ו"דיקטטורים כאלה שורדים כל עוד הזעזועים הכלכליים אינם גדולים מדי". מה שקורה בישראל זה שגם כותבי ימין מיישרים קו עם הממסדים והשמאל נגד ממשלת נתניהו, וזאת מחשש לפגיעתם הרעה של העסקים הגדולים, פרסומים שליליים במדיה החברתית ומערכת אכיפת החוק.

בזמנו אמר אחד מהשמינייה של מפלגת העבודה בראיון משותף ב"הארץ", כי רק קטסטרופה ביטחונית קשה או קטסטרופה כלכלית יאפשרו לשמאל לחזור לשלטון. במשתמע, הוא וחבריו נכספו לחזון הקטסטרופה. נכתבו גם סיפורים אוטופיים על השלום המגיע בעקבות קטסטרופה של טילים ועשרות אלפי הרוגים. מוזר שחלק לא מבוטל מהפקידות הבכירה של המדינה, כלכלנים ואף בעלי עסקים, ישאפו למוטט את המשק הישראלי - לאור מה שהם רואים כקץ הדמוקרטיה. מין נבואה שנועדה להגשים את עצמה.

בזמנו אמר אחד מהשמינייה של מפלגת העבודה בראיון משותף ב"הארץ", כי רק קטסטרופה ביטחונית או כלכלית קשה תאפשר לשמאל לחזור לשלטון. במשתמע, הוא וחבריו נכספו לחזון הקטסטרופה

הרעיון של פעילות כלכלית שלילית כמוקד לפעולת חירום אופוזיציונית לא חדש בישראל. מעטים היום זוכרים את השם יעקב לוינסון. הפרשה שהביאה להתאבדותו ב־1984 העלתה רחש של השערות לגבי העברת נכסי ההסתדרות לחוץ לארץ בעקבות עליית הליכוד לשלטון ב־1977. עד כמה שידוע לי זה אף פעם לא הוכח, אבל בביוגרפיה שכתב אריה אבנרי על לוינסון, "רצח אופי" (1985), הוא מביא חלק מהסיפור. עצם העובדה שייחסו את פעולות בנק הפועלים בסוף שנות ה־70 ובתחילת ה־80 אל מול חברת "אמפל" שהקים לוינסון בארה"ב, ליוזמה של העברת נכסים מהארץ לחו"ל, מלמדת הרבה מאוד. בדו"ח שנכתב על אמפל בימיו של שמחה ארליך "נקבע מסלול חד־סטרי של הזרמת רווחים לאמפל, כאשר הדרך חזרה לישראל על ידי תקבולי דיבידנדות נחסמה".

ומפרש אבנרי: "בלשון בני אדם, משמעות דברים אלה היא שיד אלמונית דואגת להעביר את נכסי בנק הפועלים מהארץ לחו"ל, מבעלות עם ישראל לאיזו בעלות זרה". העיתונאי יאיר קוטלר ציטט את שמחה ארליך, שהיה סגן ראש הממשלה בימי בגין, כי "יש מסמך טעון בדיקה שמוסדות פיננסיים של חברת העובדים העבירו סכומי עתק כהשקעות בחו"ל ללא תמורה..." קרנות קיבוציות תכננו לרכוש בנק בשיקגו. עוד דרך להוצאת הון באותן שנים. המצב הנפשי הפוליטי בתנועת העבודה היה כזה שלאחר המהפך הפוליטי נוצר פחד גדול עוד יותר מניצחון של הליכוד בהנהגת דוד לוי בבחירות להסתדרות. השתלטות על ההסתדרות הפחידה יותר מהממשלה בראשות בגין. ההסתדרות נחשבה אז מוקד השליטה במדינה. היום ההסתדרות היא קצת יותר מבדיחה. מה שדומה היום לאותה ממשלה מקבילה זה בג"ץ.

התיאוריה של גוראייב וטרייסמן היתה נכונה בימי בגין, אף שבגין בהחלט לא היה דיקטטור אלא מנהיג דמוקרטי פופוליסטי. הזעזועים הכלכליים, יחד עם מלחמת לבנון הראשונה, הפילו את שלטונו. היום ישראל נמצאת בעולם אחר מבחינה כלכלית והיא נהנית מיציבות ומחוסן. האבסורד, שלא היה מתקבל על דעתם של מנהיגי הליכוד באותם ימים, הוא שאפילו להחזיק סתם חשבון בשקלים בשנת 2023 עדיף על פני רכישת דולרים או השקעה בבורסה.

הילה של ציוני

לצבי צמרת היתה ביקורת על בית המשפט, והיא היתה קשורה בעבותות לתפיסתו החברתית. "לא ייתכן ששופטת תקבע את אופייה של ירושלים", אמר לי

לצבי צמרת, שנפטר השבוע והובא למנוחות בבית הקברות במודיעין, היו השקפות ברורות מאוד בנושא בית המשפט העליון. ההיתקלות שלו היתה במסגרת ועדת צמרת, שעסקה בכביש בר־אילן, והחוויה שלו מול בג"ץ היתה קשה מאוד. בסוף שנת 2000, לפני קרוב ל־23 שנה, בג"ץ כבר הפך לבעיה לאומית, ובמסגרת כתבת פרופיל על אהרן ברק ב"מקור ראשון" דיברתי גם עם צבי צמרת. "אם החברה שלנו דורשת אובייקטיביות ויישור עקמומיות, אז צריך להיות גוף־על שמורכב לא רק משופטים, אלא גם מיישר שופטים", הוא אמר לי.

"העובדה היא שבג"ץ בראשותו (של ברק) הפך לשחקן פוליטי. יש לו נטייה ברורה להפוך כל דבר לקשור במושג הצדק. לפעמים הדברים מתקבלים על חודו של קול אחד. למשל, ההגדרה של בן זוג. לא ייתכן. לא ייתכן!" הוא אמר, ואני יכול אפילו ממרחק השנים לשמוע את צליל המחאה הזועק בקולו המזוהה כל כך. "איך זה ייתכן שאילה פרוקצ'יה תקבע את אופייה של ירושלים?! שאותו שופט שטען שצרעה אינה קהילה יהודית יקבע את כל הנושא של מרכזי קניות בשבת? לא ייתכן ששופט אחד, עם כל הכבוד להשכלתו האקדמית, יכריע דברים משמעותיים כל כך שקשורים לחברה בישראל. נוצר פה מצב אחר, מסוכן מאוד. ברק, בעקבות האקטיביזם המסוכן שלו ומלחמתו החדה לכיוון מסוים, מעורר קיצוניות מהצד השני - שהוא לדעתי לא פחות מסוכן.

"יש בעיה גדולה מאוד בחברה הישראלית, שאנחנו עובדים בתגובות מטוטלת קיצוניות, והמטוטלת תמיד תגיע לצד השני. אין דבר מסוכן יותר מאשר דמוקרטיה בלי רשות שופטת אמינה. זה מאוד מטריד אותי. המערכת מתערערת מלמטה. תפקידו של בית המשפט העליון צריך להיות להכריע במחלוקות קטנות, ולא ליצור מחלוקות גדולות".

צבי צמרת היה גאה ברקע הנחלאי שלו ובחברות בקיבוץ האון שלחוף הכנרת תחת הפגזות הסורים. אחר כך קריית שמונה, שדה בוקר, ירוחם. אני רואה אותו פוסע ולראשו הילה שעליה כתוב בפשטות: "ציוני"

צמרת הרגיש שביהמ"ש העליון מפעיל את תפיסת הצדק שלו במקומות מסוימים מאוד, והצדק הזה נכנס לפעולה רק בתחומים כאלה שמייצרים אפליה לרעה בין קבוצות שונות בציבור, בדרך כלל לטובת רמת אביב ג' ולרעת קריית מלאכי. "זה סוג הדברים שאנשים שפונים לבג"ץ לא חיים אותם, וזה לא אכפת להם. הם לא רוצים שבג"ץ ייכנס אצלם על יד הבית".

הגשם, סליחה על כל הסמליות הזאת, התחיל תוך כדי ההלוויה במודיעין כשכבר החשיך. ניסיתי, אבל לא ממש הצלחתי להיזכר מתי ואיך בדיוק היכרתי את צבי צמרת. זה חייב להיות איפה שהוא בסוף שנות ה־90. עבדתי אז על הספר "איבדנו כל אשר יקר היה..." וצבי - לא הסתגלתי אף פעם לקרוא לו צביקה - פתח בפניי אוצר של מסמכים מימי הסטליניזם של השמאל המפ"מי והקיבוצי.

פרוטוקולים מאובקים, צילומי מאמרים עבשים מ"על המשמר", ספרים שאיש לא פתח חוץ ממנו (וממני). הוריו באו מהעיירה קלוסובה שבפולין, ששם הוקם הקיבוץ החלוצי שהחדיר דנ"א מסוים מאוד לקיבוץ המאוחד. קלוסובה היא סיירת מטכ"ל של הציונות הסוציאליסטית, נהג לומר. הוא בילה כמה שנים בילדותו בקיבוץ גן שמואל וסחב משם פצעים. היה גאה ברקע הנחלאי שלו ובחברות בקיבוץ האון שלחוף הכנרת תחת הפגזות הסורים. אחר כך קריית שמונה, שדה בוקר, ירוחם. אני רואה אותו פוסע ולראשו הילה שעליה כתוב בפשטות: "ציוני".

מה שטוב לגרמנים

"עיתונות" העוסקת בהקלטות סתר בדל"ת אמותיו של מאן דהו, בין שראש ממשלה ובין שאזרח מן השורה, קרובה מאוד להיות סניף של משטרה חשאית

הרבה קיתונות של ג'יפה נשפכו על הצעת החוק של בועז ביסמוט לאסור פרסום הקלטות סתר ללא הסכמת הצד השני. זו פגיעה בחופש העיתונות. הטיעון נגד נשמע לכאורה משכנע. עד ששמעתי להפתעתי שזה החוק בגרמניה. אתה לא יכול לבצע הקלטות סתר. נקודה. זה מונע את השימוש הפומבי בהקלטות האלה, שבישראל מפרנסות את כל המדיה והרדיפות המשפטיות.

למה זה ככה בגרמניה? מי שהציג את העניין הגרמני לא ידע להסביר, אבל אפשר לשער את הסיבה: אומה שחוותה את אימת הגסטפו ואחר כך את אימת השטאזי, חרדה עד מאוד לזכויות הפרט. אצלנו זו תיאוריה בלבד. לא נעים להגיד, אבל "עיתונות" העוסקת בהקלטות סתר בדל"ת אמותיו של מאן דהו, בין שראש ממשלה ובין שאזרח מן השורה, קרובה מאוד להיות סניף של משטרה חשאית.