ככל שאנו מתרחקים בזמן מאירועי השואה שפקדה את העם היהודי באמצע המאה ה־20, מתחדדת השאלה כיצד לספר עליה ולהנחיל את סיפורי הקורבנות לדורות הבאים. לכאורה יש מתכון בדוק לעשות זאת – לתת פתחון פה למי שבעצמו היה שם, להביא את עדויות הקורבנות כלשונם, כפי שהניצולים רשמו אותם. אלא שהדברים לא פשוטים כל כך, טוען פרופ' יוחאי עתריה ומסביר את ההבדל בין שתי דרכים לספר.
"שני שורדים עיצבו במידה רבה - כל אחד בדרכו - את שיח השואה בישראל ומחוץ לה בשדה המחקרי והחברתי: פרימו לוי וק. צטניק", אומר עתריה, מומחה לטראומה וחבר במכללה האקדמית תל חי. "הם עשו זאת באופן שונה בתכלית. בעוד כתיבתו של לוי נתפסת כמודעת לעצמה, ויש בה איפוק ודיוק - הכתיבה של ק. צטניק נתפסת כנטולת מודעות, רוויה בתיאורי זוועות קשים שלא לצורך וככזאת שמונעת את תהליך עיבוד הטראומה ואת ההחלמה ממנה.
"בהתאם, חוקרי ספרות השואה התרגלו להאדיר את סגנון הכתיבה של לוי ובמקביל קבעו שהספרים של ק. צטניק ראויים לביקורת, כי הם רק משחזרים את הטראומה".
מבחן הסטודנטים
ספרו החדש של פרופ' עתריה, "המפה והטריטוריה" (הוצאת פרדס), מנסה לבחון מחדש את שתי ההשקפות ולבסס את הנחיצות של כל אחת מהן. "במהלך השנים שבהן העברתי סמינרים על זיכרון השואה נוכחתי לדעת שדווקא העדויות של ק. צטניק במשפט אייכמן, החיבורים שלו ודרכו להתמודד עם העצב החשוף של השואה, מצליחים לגעת בתלמידים יותר מאשר ספרים אחרים", אומר עתריה. "הבנתי שזה לא במקרה. הטריד אותי הפער בין הביקורת של חוקרי ספרות שואה לבין התפיסה הכנה של הסטודנטים. מנגד ראיתי שהקריאה בפרימו לוי, שנחשב ע"י התיאורטיקנים ככותב משובח, לעיתים קרובות לא עוררה אצל התלמידים חוויה דומה ואותנטית.
"להערכתי, אין די באף אחת מן הפרספקטיבות לבדה וכשלעצמה. כדי להבין טוב יותר את העולמות של הקורבנות ושל הניצולים, עלינו לאחוז בשתי נקודות המבט ולנוע ביניהן. יש להחזיק בזמן הקריאה בלוי גם בקריאה בק. צטניק ולהיות מסוגלים לשמור על עוגן מסוים בשעת הקריאה החוזרת ונשנית; ויש להחזיק בק. צטניק בזמן הקריאה בלוי - משמע לחוש בתהום המזוויעה מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים שלו. כך מקבלים הבנה מעוגנת בתחושה ותחושה מבוססת הבנה".
כיצד אפשר בכלל להטיף לניצולים מה הדרך הנכונה לספר את סיפורם?
"חוקרי ספרות השואה אמנם לא הטיפו לשורדים, אך נטלו לעצמם חירות לקבוע בנחרצות מה עדיף. בעיניי זאת שגיאה כפולה. לא רק שהתפיסה כאילו תהום מפרידה בין שתי הצורות לספר מוטעית מן היסוד - הרי ששבירת המסקנה כאילו הן מנוגדות מאפשרת להבין טוב יותר את שהיה. פרימו לוי וק. צטניק מציגים ממדים שונים של אותו אירוע ומספקים שתי זוויות משלימות להתבונן בקריסת האנושיות".
להאזין ללא פילטרים
פרימו לוי וק. צטניק מנסים להעיד ולספר על מה שנתפס לא פעם כמה שנמצא מעבר לגבולות האפשר. את השוני ביניהם יוחאי עתריה ממשיל באופן מטפורי ליחס בין המפה לבין הטריטוריה המתוארת בה. בעוד לוי מצייר את התמונה הרחבה בהקפדה על דיוק וריחוק, ק. צטניק מאפשר באמצעות כתיבה חסרת רסן לצלול אל התהומות הפעורות בשטח האיום הזה ולחוש אותו.
עתריה מנתח בווירטואוזיות את הכתיבה של שני העדים ומוצא לא מעט קווי דמיון ביניהם. מעבר למחקר, תרומתו החשובה היא בהצעה להאזין לעדים ללא פילטרים או תוספות ומבלי לקטלג או לשפוט אותם.
אחת הסוגיות המשמעותיות בהקשר זה נוגעת לדיון באזור האפור שהתקיים במחנות. פרימו לוי סירב לצמצם את עולם המחנות לשני גושים של קורבנות ונוגשים, ולהציג אותו כמודל דיכוטומי של טובים ורעים. באמצע בין השחור ללבן התקיים האזור שקווי התיחום שלו לא היו ברורים ושמהותו קשה להבנה גם היום, ודורשת תעצומות נפש לצד ויתור על הדחף לספק פסיקת דין חפוזה.
עתריה מציע הסברים שונים לקיום באזור האפור ומתחקה אחר האופן שבו החיים בו מאפשרים לאדם לבצע מעשים נוראים ולהמשיך להחשיב את עצמו לאדם במלוא מובן המילה. מוזר ככל שזה יישמע למי שבוחנים את הדברים ממרחק הזמן - רוצחים וקורבנות כאחד ביקשו לספק למעשיהם נימוק מוסרי, גם אם מעוות.
לא פעם הואשם ק. צטניק שסיפוריו אינם מאפשרים להחלים מן הטראומה. במקרה הפרטי שלו, "הפתרון" גולם באימוץ של שם עברי חדש ושל זהות חדשה. יחיאל די־נור (פיינר), שנטל את השם הספרותי ק. צטניק, הופך לדי־נור ויש בטרנספורמציה הזאת יותר מאשר הכרזה על המעבר מגלות לציון.
למעשה שתי הזהויות ממשיכות להתקיים במקביל כדי לאפשר לניצול המיוסר להתנתק מן הזיכרון הטראומטי ובה בעת לשמור על הנתיב הסודי אליו. במובן זה, די־נור וק. צטניק מנותקים לגמרי. די־נור ממשיך לחיות ולתפקד בעולם הפוסט־טראומטי ואילו ק. צטניק תקוע לעד בחור השחור של הזיכרון והטראומה.
טראומה להמונים
מבחינת עתריה, הדיון הדיכוטומי בשתי צורות העדות משקף את אחת התיאוריות המרכזיות בתחום הטיפול בטראומה, שמפרידה באופן ברור בין תהליכי הֶפְגֵּן לבין תהליכי עיבוד. תהליכי הֶפְגֵּן מייצגים חזרה בלתי נשלטת ולא מודעת של האדם הפוסט־טראומטי על סצנות טראומטיות, ואילו תהליכי עיבוד מייצגים תהליך שבו האירוע הטראומטי מיוצג ונשלט. פרימו לוי זוהה עם העיבוד וק. צטניק זוהה עם ההֶפְגֵּן, אלא שהדברים מורכבים הרבה יותר. שניהם נעים בין ההֶפְגֵּן לעיבוד, סבור עתריה, וככלל אין לקבל כמובן מאליו את הקישור בין אופי הכתיבה לבין היכולת להחלים מהטראומה.
המונח "טראומה" הפך לשגור כל כך שרבים משתמשים בו בהקשר של אירועים של מה בכך: יש הטוענים למשל שהם בטראומה בעקבות תוצאות הבחירות...
"נכון. השימוש המוגבר שלא לצורך במושג טראומה יוצר בעיה. אם בעבר מיעטו לשים לב לטראומות, היום כל אחד טוען שיש לו טראומה וכתוצאה מפספסים את הטראומות האמיתיות. כשכולם בטראומה - אף אחד לא בטראומה".
