בילבי לא גרה כאן

"כדי לספר לכם איך רצחתי את רמון, אני צריכה לספר לכם איך חיסלתי את אחיטוב. וכדי לספר איך חיסלתי את אחיטוב, אני מוכרחה לספר קודם כל איך הרגתי את אמא שלי".

אישה צעירה בשם אביטל אוחיון מסתתרת במנזר בעיר העתיקה בירושלים. שם היא כותבת וידוי ארוך, הממוען "לשופט, עובדי הרווחה וכל העובדים הסוציאליים". לכאורה היא מבקשת להתוודות על פשע, וגם חלקי הספר קרויים כולם על שם מונחים משפטיים או סמי־משפטיים: "מסדר זיהוי", "פתיחת תיק", "מעצר עד תום ההליכים", "אי־סדר חברתי", "הולדה בעוולה" ו"שלב ההוכחות". אך הווידוי - שמשתרע כמעט על פני כל 250 עמודי הספר - הופך עד מהרה לסיפור חיים שלם, שמוביל מילדותה של אביטל ועד לרגע הנוכחי.

כפי שמשתמע משם הספר, היתמות היא חוויה מכוננת בחייה של אביטל, שלא הכירה את הוריה: "מאז שאני זוכרת את עצמי אני משתוקקת לדעת מי הכניס את אמא שלי להיריון. מבחינת סבתא מלכה, כל העולם הכניס אותה, את הזונה, להיריון, ואני פשוט יצאתי מאחד הזרעים". היא גדלה בבית סבה וסבתה הסמוך למעיין ליפתא שבפאתי ירושלים, בסביבה שעוני והזנחה הם המאפיינים היסודיים שלה: סבתה עובדת בשטיפת גופות בבית הקברות גבעת שאול הסמוך, ושולחת את אביטל הילדה לגנוב בשבילה ערק מהמכולת, וסבה מנקה הרחובות מארח מדי ערב "פרלמנט" שהגברים המשתתפים בו מושיבים את הנערה הצעירה על ברכיהם וממששים אותה. לא מפתיע שבגיל 15 היא עוזבת את הבית ועוברת אל הרחוב, על כל המשתמע מכך.

בניגוד לרושם שעשוי להיווצר מהפסקה האחרונה, הספר ממש אינו מתענג על הסבל: החלקים הקשים באמת, כמו התקופה שבה עבדה אביטל הנערה בזנות, נמסרים בקווים כלליים או ברמיזות. אביטל גם נוגדת הרבה מהציפיות האוטומטיות של הקוראים לגבי מי שגדלה במצבה: את הימים הארוכים מחוץ לבית כילדה היא בילתה בספרייה העירונית, ועולם הדימויים שלה מלא בקלאסיקות ספרותיות. היא משתמשת באוצר מילים פרטי ועשיר כדי לשקף את סביבתה ("לעולם אל תסמכו על השמות המקוריים של בני אדם", היא מזהירה): כך, המילה ל"אבא" היא "ליר" (על שם המלך); סבה וסבתה מכונים "קצין המודיעין והזרוע הצבאית"; ובעל החנות בעל הרגל האחת שאיתו היא מתיידדת הוא "אחאב" (על שם הקפטן).

השפה הייחודית של הגיבורה היא מנקודות החוזק המרכזיות של הרומן: היא מרעננת את נקודת המבט והופכת את הכאב לנסבל יותר. תיאורי היתמות והקושי, לצד ההקשרים הספרותיים, יוצרים זיקה ברורה בין סיפורה של אביטל לבין סיפוריהם של יתומים מפורסמים מספרות המאה ה־19, כמו אוליבר טוויסט של דיקנס או קוזט של הוגו, והזיקה הזו, בתורה, מעניקה עומק נוסף לסיפור ומעצבת את ציפיות הקוראים. כמו באותן קלאסיקות, יש כאן סיפור שכולל התמודדות עם צדדיה האפלים, הזנוחים והאדישים ביותר של החברה - אך כזה שמותיר גם מקום לאופטימיות.

עיקר העלילה מתרחש בשנות ה־20 המוקדמות לחייה של אביטל; היא הצליחה כבר לייצב את חייה במידה מסוימת, לצאת ממעגל הזנות והאלכוהוליזם, למצוא עבודה ודירה, ואפילו מה שעשוי להיות ראשיתה של אהבה. אלא שאז היא נתקלת באחיטוב פורת: גמלאי מוסד קשיש ועשיר כקורח, שמרעיף עליה אהבה ודאגה. הוא לוקח את אביטל אל תוך ביתו המפואר בטלביה, ואף מפגיש אותה עם בתו עתליה אשת התיאטרון ועם חתנו רמון הקצין הבכיר; ובאופן כללי נדמה שנמצא הז'אן ולז'אן לקוזט שלה ושגורלה עומד להשתנות. אלא ששלל רמזים מטרימים, כמו גם מכתבים של עורך דין/חוקר פרטי שנשזרים אל תוך הווידוי של אביטל, מלמדים אותנו שהפגישה בין השניים לא היתה מקרית כלל וכלל, ושמניעיו של אחיטוב הם מורכבים ממה שנראה ממבט ראשון.

מבלי להיכנס לספוילרים עלילתיים, ניתן לומר ש"מזל יתומה" מורכב למעשה משני נדבכים: האחד הוא סיפור חייה והתבגרותה של אביטל, והשני הוא עלילת מתח ומסתורין בעלת אופי בלשי - שנרמזת החל מהשורה הראשונה של הרומן ונעשית דומיננטית בשליש האחרון שלו. בעוד סיפור ההתבגרות מצוין ומציג דמות חד־פעמית, עשירה ומעוררת הזדהות, עלילת המתח היא משמעותית חלשה יותר. לאחר שפע של רמזים מטרימים שמבטיחים מניעים נסתרים וגילויים מרעישים, הפתרון הוא בסופו של דבר צפוי למדי, ואף מעט מאכזב.

יתר על כן, עלילת המתח באה במידה מסוימת על חשבון פיתוח קווי עלילה וצירי דמות מעניינים יותר, וכופה על הספר סיום חפוז ופתרון שלא לגמרי נובע ממה שקדם לו. דוגמה בולטת לכך היא דמות כמעט לא מאופיינת, שממלאת תפקיד מרכזי בסיום אף שהוצגה רק דרך מכתב אחד, ולא ניהלה כל אינטראקציה משמעותית עם אביטל במהלך הספר.

אחת מאיכויותיהם הגדולות של דיקנס או הוגו - שדהן קרליבך, כאמור, מציבה את הסיפור שלה ביחס אליהם - היא השזירה יוצאת הדופן שבין האישי והחברתי, המשקפים זה את זה. בדומה לאותם הספרים, "מזל יתומה" עוסק במי שמצויים בשולי החברה. הדבר נרמז בצורה מחוכמת כבר בפתיחה, בתיאור מצבת האם, שולה, שבה "האות ה' נמחקה ונשאר רק שול באמצע המצבה" - הכרזה על כך שהשוליים ניצבים כאן במרכז.

אך עם זאת, קשה לזהות כאן אמירה חברתית משמעותית. ברקע העלילה מצויים האירועים הפוליטיים של שנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים, כמו רצח רבין והאינתיפאדה השנייה, והמשפחה שאליה אביטל נקלטת כוללת אנשי ביטחון בכירים, ואל מולם - בן משפחה שהשתחרר מהצבא על רקע נפשי, עזב את ישראל וכעת כותב עבודת מחקר על נזיר פציפיסט בן המאה העשירית. אך כל הרכיבים האלה לא מתכנסים יחד, ונותרים ברמת האווירה של הסיפור, ותו לא. ודאי שלא כל ספר זקוק לאמירה חברתית על מנת להיות מוצלח, ואפילו מעולה, אלא שיש כאן מעין הבטחה שלא מתקיימת.

הספר קולח וכתוב היטב, והדמות והשפה שהוא יוצר מספיקות כדי להפוך את הקריאה לחוויה מהנה וסוחפת. יש כאן משפטים רבים שראויים לציטוט, ואף שיאים פואטיים שנובעים באופן אורגני מתוך עולם הדימויים של המספרת, כמו: "רציתי אור חזק ולבן שיישפך על כל החורים ויוציא משם את כל הזבל. כל הזמן חלמתי על פנס ענקי שבלילה מגיע לכל המקומות החשוכים והרטובים של ירושלים וכולם יוצאים מהחורים. חלמתי על מחלבה ענקית שמרססת על הכל חלב. חלב לבן, שמן, עם המון קרום". אך דווקא לאור האיכויות הללו, קשה לא לסיים את הספר בתחושה קלה של החמצה. 

גלית דהן קרליבך / מזל יתומה, אחוזת בית, 258 עמ'