באדיבות כאן 11 המשדר הרשמי של מונדיאל 2022
אין בן אדם אחד שנכח אתמול באצטדיון עיר החינוך בקטאר, אפילו לא אחד, שלא ידע שקרואטיה תנצח אם המשחק יגיע לפנדלים. הקרואטים כבר יצרו לעצמם הילה מאיימת, ונראה ששחקני ברזיל היו בעצמם בטוחים שהלך עליהם אם לא ינצח ב-120 דקות. זו לא המצאה, אלא הרגשה אמיתית שהייתה באוויר. היא הלכה והתפתחה ככל שברזיל לא הצליחה למצוא את השער, זלגה אל תוך ההארכה, דעכה לכמה דקות אחרי השער של ניימאר, ואז אחרי השוויון שכבש ברונו פטקוביץ' זו הייתה עובדה מוגמרת. לא היה שום צורך ללכת ולבעוט פיזית את הכדורים מ-11 מטר, הם היו לפרוטוקול בלבד. מי שהיה מהמר באותו רגע שדומיניק ליבאקוביץ' יהדוף את הפנדל של רודריגו, היה מקבל יחס שלילי ונאלץ להחזיר כסף.
מונדיאל 2022 ב-ynet - היכנסו למתחם המיוחד
20 שנה בלי זכייה במונדיאל? זו תקופה שיוצרת בברזיל אי שקט ברמה של הלחץ שמופעל על לאו מסי בארגנטינה. אי אפשר להגיע כך לפנדלים, בטח לא מול יריבה כזו. עכשיו, עם העזיבה של צ'יצ'ה וההתבגרות של ניימאר שיהיה בן 34 במונדיאל הבא, הביטחון צפוי להתערער והעומס הנפשי הזה רק עומד לצמוח - ולא בטוח שלברזיל יש את הכלים להתמודד איתו. אין ספק שכרגע וגם ב-2026 יש ויהיה לה סגל טוב מספיק להנפה. בקלות. בשיאה היא משחקת את הכדורגל הטוב בעולם. אבל אנחנו כבר לא ב-2002, ומי שרוצה תארים צריך לדעת גם להתמודד עם תפניות במומנטום, הלם, ימים פחות טובים. הברזילאים של היום לא מצטיינים בכך.
סיטי ופפ כמשל
הם מזכירים את מנצ'סטר סיטי של פפ גווארדיולה. טורניר מוקדמות המונדיאל זו הליגה, ושם הדברים זורמים בדר"כ - יש אפשרות לרביעיות וחמישיות ועוד ריקודים לאוסף. אבל המונדיאל הוא ליגת האלופות - וכאשר הדברים מסתבכים והיריבות לומדות אותך ומכינות תוכנית נגדית, אתה מתקשה בשלבים הגבוהים ומסיים שוב ושוב באכזבה.
העצב שהורגש בקרב אוהדים רבים לא נוגע לזהות המדינה או לצבע המדים - העובדה הפשוטה היא שכיף יותר לראות את ברזיל משחקת כדורגל, וזה לא פוגעני כלפי קרואטיה. אני שמח בשבילה. הדרך שלה לא נוחה לעין (שלושה מבין חמשת משחקיה הסתיימו ב-0:0 אחרי 90 דקות), אבל מביאה תוצאות. אם ברזיל הייתה יודעת לשחק בצורה דומה, ולא לעלות בדקה ה-117 עם כמות גדולה מדי של שחקנים להתקפה, מה שהשאיר חור הרסני, היא הייתה אלופת העולם.
אוהדי קרואטיה חוגגים את העלייה לחצי הגמר
(צילום: יאיר קטן, קטאר)
אני האחרון שיחשוב שיש פסול בריקודים של ברזיל אחרי שערים, בדיבור הפתוח על החזרות ובהשתתפות של המאמן. זו דרך החיים הברזילאית והאושר שהם מרגישים אחרי גולים. אין פה אלמנט של השפלה או שחצנות. הבעיה היא האיזון – הדכדוך לא צריך להגיע אחרי הדחות, אלא במהלך משחקים. דכדוך ושמחה יחד. כדורגל מדכדך וזהיר ברגעים הנכונים, ואז רצועה שמשתחררת. אולי זו חשיבה שתגרום לאוהדי הנבחרת הזו לאי נוחות, אבל התמימות נעלמה מהכדורגל - אתה לא זוכה במונדיאל עם עקבים ודאבל פסים. מצד שני, זו כבר לא תהיה ברזיל. מה חזק יותר - שמחת החיים על המגרש או הרצון לתארים?
ובסופו של דבר, עם כל הברק והניצוצות, השמחה הזו של כוכבים מפ.ס.ז' וברצלונה לא שורדת, ונכנעת לשער מאוחר של שני חלוצים מדינמו זאגרב. כן, נכנעת למרות שזה היה רק שער שוויון. הרי כולם ידעו שבגלל הפנדלים, זה בעצם שער הניצחון.
