בדקה ה-28, כשהשער השוויצרי היה עדיין נעול בפני הברזילאים, נפתחו שערי השמיים על חוף קופקבנה בריו דה ז'נרו. למוד ניסיון מישראל, הנחתי שהמבול ייחלש בתוך כמה דקות. כעבור שלושת רבעי שעה, כשקרני שמש ראשונות חזרו להפציע, כבר הייתי רטוב עד כדי אובדן תחושה, אבל עשרות אלפי הברזילאים מסביבי היו טרודים אך ורק בשער שבושש לבוא.
תמיר מורג
כמו נגד סרביה במחזור הפתיחה, הנבחרת שלהם התקשתה להתניע. לפתע נשכחו כל הביקורות על ניימאר הפצוע, ושמו נישא מסביב כאילו מול הסרבים הבקיע לפחות חמישייה.
בדקה ה-65, סופסוף, הר הגעש בצהוב התפרץ, במרחק אלפי קילומטרים מאצטדיון טדי. רבבות אנשים, מכל הגילים, המינים והגזעים שברזיל התברכה בהם, נכנסו לטירוף חושים לאחר שוויניסיוס כבש באלגנטיות. בתוך כדקה המאניה התחלפה בדיפרסיה, כשהשופט פסל את השער.
תמיר מורג
למרות זאת, האווירה על החוף הייתה הרבה יותר ידידותית ועליזה (תרתי-משמע) מכל מה שסיפרו לי על כדורגל בברזיל. את הטלפון, שהמליצו לי להחביא, הוצאתי כבר מזמן כדי לתעד את הקרנבל העצום, ובאוויר לא היה שמץ של אווירה אלימה. ניתן להניח, עם זאת, שבדרבי לוהט בין פלמנגו לפלומיננזה הדברים נראים קצת אחרת.
ריו היא עיר שבה במרחק של 100 מטרים ניתן לעבור משדרה מרהיבה של מיליונרים לסמטאות העוני המטות ליפול של הפאבלות. הכסף מפריד בה בין אנשים בצורה אכזרית ומנקרת עיניים, אבל ביום שבו נבחרת ברזיל משחקת בגביע העולם, כל האבחנות הללו נעלמות.
כשקאסימירו הכניע את המבצר השוויצרי בדקה ה-83, רעם השאגה האדירה התגלגל באוויר מהפנטהאוזים העצומים של קופקבנה עד לאחרונת הבקתות בפאבלות. לאף אחד לא היה אכפת, אפילו טיפה, שהנבחרת לא באמת הרשימה, ושמי שמסרב להיסחף אחר האופוריה עשוי בהחלט לאתר במשחק המעט שבלוני שלה סימנים מדאיגים לקראת הבאות.
במדינה שסועה בין הימין של בולסונארו לשמאל של לולה, בין עשירים לעניים, בין לבנים, לשחורים, למולאטים; בעיר שבה יכולים להרוג אותך בשביל 50 דולר - לרגע אחד הייתה ריו עבור כ-7 מיליון תושביה גן העדן שהיא יכולה וצריכה להיות. לכולם כאן ברור שהרגע הזה יחלוף בקרוב, אבל הם מקווים שהוא יימשך לפחות עד ה-19 בדצמבר - יום לאחר משחק הגמר.