ב־25 בנובמבר 1987, לפני 35 שנה, המריאו שני גלשונים מבקעת הלבנון לעבר ישראל. ניווטו אותם חאלד מוחמד אקרה ומילעוד בן אל־נג'אח, שני מחבלים מארגונו של אחמד ג'יבריל "החזית העממית לשחרור פלשתין - המפקדה הכללית".
את אחד הגלשונים חיילי צה"ל הצליחו להפיל סמוך למושב כפר יובל, אבל הגלשון השני חמק והצליח לנחות ליד מנחת המטוסים גיבור, סמוך לקריית שמונה, מטרים ספורים ממחנה שבו היו ממוקמים בעיקר חיילי פלוגת הקשר של חטיבת הנח"ל.
המחבל פגש ראשון בטנדר של סגן לירון פניני ז"ל, שהגיע לבקר חבר ילדות. פניני נהרג ממטח יריות של המחבל, חיילת שהיתה לידו נפצעה באורח קל. המחבל המשיך לעבר מחנה הנח"ל ובשער פגש את הש"ג, טוראי רוני אלמוג, שנמלט במקום להחזיר קרב.
בתוך המתחם המחבל ניצל את אפקט ההפתעה. הוא ירה, זרק רימונים והרג חמישה חיילים נוספים: סרן יעקב וייר, סמל דניאל מילר, רב"ט ניב חזון, רב"ט גיא נתנאל ורב"ט בנימין בסירטמן, ז"ל. מסע ההרג נעצר רק כשסמל גדעון בשארי ירה במחבל למוות.
"לא מרחנו ולא הסתרנו דבר"
בתולדות צה"ל ליל הגלשונים נחשב לאחד האירועים המביכים. גם בגלל חוסר המוכנות, למרות ההתרעות, גם בגלל הנזק הכבד שביצע מחבל בודד וגם בשל העובדה שחלק מהמעורבים, ובהם קצינים, לא חתרו למגע כדי לנטרל את המפגע. אלמוג, הש"ג, הפך לסמל של "איך אסור לחייל להתנהל".
"מי דיבר באותם ימים על מחבלים מתאבדים", מספר אלוף (מיל') מתן וילנאי, שמונה לתחקר את האירוע. "בסופו של דבר, זה היה מחבל בודד שנחת בלב שטח אויב, עם כלי טיס מפוקפק, וביצע את המעשה לבד. אצלנו קוראים לזה 'פרשת הש"ג', שמבחינה מקצועית פשוטה אם הוא היה רציני טיפ־טיפה יותר, הוא היה הורג את המחבל והכל היה נגמר. הרי היו לו יתרונות - הוא היה בעמדה, עם נשק ומוקף בחבריו.
"ועדיין, כקצין בודק, דאגתי שכל המפקדים שהיו מעורבים ייתנו את הדין - לא מרחנו ולא הסתרנו דבר. בסוף מי שעשה את העבודה היה חייל פשוט שהתייצב מול המחבל והרג אותו. הוא הוכיח שזה הדבר האלמנטרי שנדרש מחייל לעשות. צה"ל לא היה בהלם, אבל זה מסוג האירועים שאתה שואל 'איך זה קרה לנו?'. זו פגיעה מורלית בצבא ובכבודו המקצועי".
במשך שנים הסתובבו נפגעי ליל הגלשונים והמשפחות השכולות עם הרגשת מועקה. האירוע תמיד הוזכר לצד הפשלות הגדולות של צה"ל. ד"ר יורם רבובסקי, בן 53, הוא כיום מרצה לתקשורת פוליטית במדעי המדינה. הוא הפצוע הקשה ביותר מהאירוע, ועד היום בקושי רואה ובעל נכות של 100 אחוזים פלוס.
"בתחילת כל קורס אני אומר לסטודנטים שאני נכה צה"ל ולא מזכיר את ליל הגלשונים. אני לא מתעסק בזה", הוא מספר. "לפני חמש שנים היתה האזכרה לציון 30 שנה לאירוע, ועד אז אף אחד לא סיפר להורים השכולים מה באמת קרה. הייתי צריך לעמוד על הבמה ולהגיד שבניהם היו אמיצים וכולם היו חיילים סוג א' ולא סוג ז'. הם באו אלי אחרי ואפילו לא ידעו מי אני. כשאמרתי 'אני יורם רבובסקי, הפצוע הכי קשה מליל הגלשונים', הם הרימו את הראש ושאלו 'מי, למה ואיך?'. אני כבר לא חי את זה".
אחת מאלה שעדיין שואלות היא מיכל שמואלי, אחותו של ניב חזון, שנהרג באותו לילה. "בתקופת הקורונה חיפשתי אנשים שהיו שם וראיינתי אותם. כי לפני כן, כששאלנו איך ניב נהרג, אמרו שזה קשה מדי ולא רצו לתת פרטים", היא מספרת. "מתברר שכשהתחילו היריות אחי התקדם לכיוון מרכז המאהל, שם היו הנשק והחגור, וברגע שיצא המחבל ירה בו. הוא היה בדרכו לעשות את מה שצריך. לא יודעת אם אני כועסת, אבל כואב לי שלא אמרו שהיה מי עשה את המוטל עליו ומי שנהרג ונפצע היה גיבור".
רינה, אמו של ניב, נפטרה לפני כחודש, ואילו שמואל אביו מצא את מותו לפני כשנתיים בנסיבות טרגיות.
"הוריי המשיכו את חייהם והיו מופת ודוגמה לאיך לחיות לצד הצער, אבל מותו תמיד ליווה אותם", מיכל אומרת. "אבי השאיר מכתב, ובין השאר כתב בו לניב. כנראה זה ייסר אותו בלילות שבהם לא ישן".
שמואל ז"ל עסק לא מעט באירוע, בניגוד לרות פניני, אמו של לירון, שבחרה לקחת צעד הצידה. "זו היתה פשלה", מציינת רות. "היתה כוננות בכל הצפון, אז איך ייתכן שבקריית שמונה הכל נמשך כרגיל? זה פספוס עצום, אבל לא עסקתי בזה, כי זה לא מוסיף לבריאות, ועדיין אובדן בני לא יורד אצלנו מסדר היום בתחושות, בגעגועים, בחוסר.
"לפני חצי שנה שלושה נכדים שלי שירתו באותו זמן בצבא. מצד אחד שמחתי בשבילם שכל אחד מצא את מקומו, מצד שני יש הבנה שאנחנו לא יכולים לתכנן תוכניות".
"היה צריך עונש חמור יותר"
הש"ג רוני אלמוג נידון אז במשפט צבאי לשנה וחצי מאסר בפועל. אל"מ (מיל') משה גבעתי היה חבר בית הדין הצבאי והיה בדעת מיעוט, כשחשב שהעונש קל מדי.
"גם היום אני חושב שאלמוג היה צריך לקבל עונש חמור יותר", אומר גבעתי, כיום היסטוריון. "בעיניי הוא מוג לב שבעיקר דאג לחייו, אבל 35 שנה אחרי השאלה המרכזית שצריכה להישאל היא מה למדנו מאותו אירוע? האם החיילים נחושים יותר? האם אבטחת מחנות צה"ל טובה יותר? והתשובה היא לא. תראה את גניבת התחמושת ממחנות צה"ל, והיום מה שחמור הוא שהאויב כבר לא בא מלבנון, אלא מגיע מתוכנו. מה למדנו? כלום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו