האם הוראות הפתיחה באש באמת פוגעות בהרתעה?

נוכח גל הטרור שפוקד אותנו בחודשים האחרונים, שיש כבר לא מעט המגדירים אותו כאינתיפאדה שלישית לכל דבר ועניין, עלתה שוב השאלה שעוררה דיון ציבורי נרחב סביב הוראות הפתיחה באש, שכביכול כובלות את ידיהם של לוחמי צה"ל. ההסלמה במצב הביטחוני, וכן השינויים בממד הפוליטי הובילו לדרישה מצד מספר פוליטיקאים ומובילי דעת קהל לשנות את מדיניות הפתיחה באש, ולהפכה למתירנית, וזאת על-מנת לשפר את האפקטיביות המבצעית של הלחימה נגד טרור.

כמפקד, כמעט בכל רמות הפיקוד, מרמת צוות ועד חטיבה חוויתי אלפי מצבים מבצעיים בכל זירות הלחימה של צה"ל, לרבות הזירה הפלשתינית. המצב המבצעי בו נתונים לוחמי צה"ל משפיע באופן דרסטי על תהליכי קבלת ההחלטות, ובייחוד ברמת הפרט, תחת השאלה מתי נכון ומתי נדרש ללחוץ על ההדק, בטח כאשר אתה מצוי בסכנת חיים. לשאלה הזו מתחייבת תשובה מיידית שכן אירועים מבצעיים מתרחשים תוך שניות בודדות תחת סכנת מוות.

ועדיין, בניתוח מגבלות הפתיחה באש שלהבנתי הן ברורות ומתירניות ככל שנדרש, קיימת ביקורת רבה, ולא רק מהשדה הפוליטי אלא גם של דרגי השטח. מציאות זו מבהירה פעמים רבות קשיים של הבנה, וניתוח פשטני מידי של מצבים מבצעיים.

על מנת להיות ברור אדגיש – הוראות הפתיחה באש אינן מגבילות חיילים במצב של סכנת חיים, כלומר, גם ברגע זה בכל מרחב מבצעי, כל חייל הנתון בסכנת חיים או מישהו בסביבתו, ישנה לגיטימציה מלאה לפתוח באש על מנת לנטרל את סכנת החיים ולהסירה. את העובדה הזו מכיר כל חייל, וכל מפקד, ולכן בהקשרים של מצבי סכנה אין שום צורך לשנות את ההוראות.

ועדיין ישנו מרחב של אי-הבנה וקושי, שהרי התסכול שבא לידי ביטוי בקריאה לשינוי ההוראות נעוץ בחשש שמא ההוראות לא מאפשרות פעולה מיידית, ולא רק שאינן מסירות את הסכנה, הן אפילו עשויות לדרדרה עד למצב של אובדן הרתעה – זוהי טענה שנשמעת רבות בתקופה האחרונה.

התחום האפור

מצבים לא בהירים מספיק לרוב נעוצים במצבי סכנה שאינם כרוכים בסכנת חיים, אלא בסיכון להיפגע. לדוגמה ההתמודדות עם ידויי אבנים – ברור לנו שמצב אפור זה נתון לפרשנות מזווית הראייה של הלוחם בשטח. צה"ל מתמודד כבר מספר עשורים עם ידויי אבנים, רבים מיאתנו מנוסים בדבר הזה, ורבים מאיתנו מבינים, שלא כל יידוי אבן, ובטח שלא כל אבן מהווה סכנת חיים, בטח כאשר אתה עם קסדה על הראש ושכפ"ץ על הגוף. ולכן הדרישה הדטרמיניסטית לשנות הוראות פתיחה באש כלפי מיידי אבנים היא לא מחוייבת למציאות.

יש הבדל בין זריקת אבן – סלע או בלוק. ברור לגמרי שכאשר סלעים עפים לעבר כוח רמת הסכנה היא אחרת לגמרי, ולכן ההוראות הקיימות מדגישות שבמידה ויש סכנת חיים נכון ואף נדרש לפתוח באש – זהו ניתוח סובייקטיבי של הלוחם בשטח.

הדילמה, אם כן, אינה נוגעת בשאלה האם נכון לפתוח באש כלפי חמושים, או זורקי בקבוקי תבערה או תוקפים עם סכין – שם המצב ברור, וההוראות נותנות לו מענה מיידי. הדילמה המרכזית היא בסוגיית ידויי אבנים, שם הניתוח הוא סובייקטיבי, ולא תמיד ברור.

בעבר, כאשר צה"ל התמודד עם הפגנות המוניות בהן נזרקו אבנים, הלוחמים צויידו באמצעי "אל-הרג" כגון כדורי פלסטיק או גומי. תחמושת זו איפשרה פגיעה במיידי אבנים, תוך מניעת ההריגה. כאן יש להדגיש – מניעת ההריגה מול מי שאינו מסכן חיים אך פועל לשם פגיעה בלוחם או אזרח אינה רק סוגייה מוסרית, שהרי לא כל נער בן 12 הוא בר מוות כיוון שזרק אבן. מניעת הריגה בעיקר נובעת מתוך לקחים ארוכי שנים לפיהם ירי ללא הבחנה גם במצבים מסוג זה מייצר "מעגל הרג", המוביל בהמשך לפיגועי נקמה, ורק מדרדר את המצב עוד ועוד. בראייה מערכתית, ירי של אש חייה כלפי מיידי אבנים לא רק שאינה משרתת את ההרתעה, היא אפילו מעצימה את רמת העימות. את התופעה הזו אמצעי ה"אל הרג" צמצמה, אך גם שם היו לא מעט בעיות כיוון שאמצעים אלו לא תמיד דייקו ופעמים רבות הרגו את מי שלא הייתה שום כוונה להרוג.

באחד המבצעים עליהם פיקדתי, שתכליתם הייתה פגיעה במיידי אבנים ובקבוקי תבערה במרחב מוגדר שסיכן יום וליל אזרחים, בעצה אחת עם אנשי המודיעין הנחינו את הלוחמים שיידוי אבנים יקבל מענה בירי לעבר פלג הגוף התחתון, כלומר לרגל, וזאת רק כאשר הירי מתבצע דרך כוונות מדוייקות. אנשי המודיעין גרסו שפגיעה ברגליים מרתיעה הרבה יותר מאשר הריגה, מה גם שהיא מונעת את מעגל הנקמה והדרדור. גם את השיקול הזה יש לקחת בחשבון.  

מכאן, ובטח לאור המצב המתהווה בשטח חייבים אנו להבין – ירי לשם הריגה נכון שיתבצע במצב של סכנת חיים בלבד. בנוסף יש להבין שירי לשם הריגה כנגד מיידי אבנים הוא אמצעי מוגזם שיש לו תחליפים רבים, ואף יעילים יותר.

מתירנות בהקשר הפתיחה באש לא רק שאינה מרתיעה, היא אפילו מדרדרת את המצב, ולכן, בהינתן שהוראות הפתיחה באש הנוכחיות נותנות מענה מלא למצב של סכנת חיים ממשית, אין שום צורך לשנותן.

בהמשך לכך ראוי גם לדעת כי במצבים בהם כוחות פועלים במרחבים שהם מסוכנים יותר, קרי סבירות מיידית להתקלות או לאש אויב, הוראות הפתיחה באש משתנות והן מאפשרות לכוח להיות מיידי יותר בתגובה שלו. החלטה זו היא כורך להערכת הסיכון שבפעולה, והיא מאפשרת לנוע עם כדור בקנה, תוך צמצום ההנחיות. משמעותם של דברים אלו היא, שבסמכות המפקדים לקבל החלטה על שינוי ההוראות כאשר הכוח נכנס לפעולה בה הוא חשוף יותר לסכנה.

תחקירים רבים המתבצעים אחרי אירועי ירי מצביעים על כך שבמידה והפתיחה באש לא הייתה מוצדקת, היא נובעת פעמים רבות משתי אפשרויות – אי הבנת המצב, או פזיזות. שתי האפשרויות האלה הן בשליטת המפקדים בשטח באופן תמידי – המפקדים, שתפקידם לחנך, לאמן, לתרגל וליצור מיומנות גבוהה בהפעלת נשק, חייבים לתווך את ההוראות, ולהטמיען בדרך הפעולה של הלוחמים בעיקר על ידי ניתוח מקרים ותגובות לפני פעילות, וכן תרגול של הלוחמים למצב משתנה – לזה אין תחליף.

בשנים האחרונות אף עלתה סוגיה נוספת והיא תחושת חוסר הגיבוי מצד מפקדים – גם כאן מדובר בעיקר בדרך בה מפקדים מתווכים ללוחמים את נושא הפתיחה באש, ומתרגלים אותם. אין ספק שלוחם שפתח באש באופן לא מוצדק, כאשר מפקדיו לא הכינו אותו כראוי לסיטואציה, יש מקום לגיבוי או לפחות הקלה בדרך הענישה. צה"ל תמיד רואה במפקדים כדרג הנושא באחריות – תפקידם הוא ליצור את המיומנות הנדרשת, תוך מתן גיבוי לשיקול דעת. יש להדגיש בהקשר הזה שגיבוי לא ניתן לרשלנות או אי מילוי הנחיות באופן מכוון.

בסיכומם של דברים, הוראות הפתיחה באש בצד הכוונה פיקודית נכונה נותנים מענה ראוי למצבים המבצעיים המשתנים. הרתעה מושגת כאשר פוגעים במי שנדרש, ומצמצמים פגיעה במי שלא נדרש, מתירנות בהקשר הזה תהווה שגיאה. מעבר לכל אלו, ראוי לזכור, מרחב שיקול הדעת של מפקדים המצויים תמיד בראש הכוח מאפשר להם ביצוע התאמות למצב המשתנה. כל עוד מפקדים ראויים יובילו את הלוחמים ויכינו אותם – אין שום סיבה לשנות את המצב הקיים.