במסה חדשה, אורנה קסטל מתמודדת עם המוות בלי לדבר עליו

"אני לא בשביל דיבורים", פותחת אורנה קסטל, פסיכולוגית לאקאניאנית, את הראיון לרגל פרסום ספרה הרביעי, "מוות" (הוצאת אפיק). "לא סתם בחרתי מקצוע שבו לא צריך לדבר, שבו אתה מעמיד פני מת".
קסטל לא רוצה לדבר על מה שכתבה בספר. "אני זוכרת מה כתבתי? אני לא יכולה להבין איך אנשים עושים השקה ומקריאים קטעים שכתבו. זה הטקסט האחרון שאני רוצה לראות. מה שכתבתי - כתבתי, זה כבר לא רלוונטי. הספרים שלי לא ערוכים. אני לא יכולה לשבת ולשכתב את מה שכתבתי, אלה ייסורים בשבילי. הטקסט הוא כמו פסולת, כמו הפרשה".

הכתיבה של קסטל אסוציאטיבית, קופצנית ולפרקים אניגמטית מאוד. היא מגדירה את הכתיבה שלה ככזו שלא מתנהגת לפי הכללים, שלא משתייכת למה שלאקאן כינה "שיח האדון", אלא הולכת בדרך אחרת, פרטית. "אני לא בטוחה שיש לי שפה פרטית, אבל אני לוקחת את החירות לכתוב. אני רוצה לחשוב שאפשר להזיז את השפה, שהיא לא רק משהו שנכפה עלינו". אלא שיש לזה מחיר: "אני נדחית כמעט על ידי כל ההוצאות בכל פעם מחדש", היא אומרת.

נכנס מתחת לעור

את הספר האחרון שלה, שיצא בהוצאת אפיק, היא כתבה אחרי שבתוך ארבע-חמש שנים מתו אביה, אמה ואחותה. "אבא שלי נפטר מפרקינסון אחרי הרבה שנים של הידרדרות. אמא שלי מאלצהיימר. אחותי נפטרה מסרטן, בייסורים קשים, בגיל 56. לי עכשיו מלאו 56".

את שמה את המוות בכותרת הספר. זאת קריאת תיגר?
"זה הופך אותו מ'הדבר' ל'דבר'. מוות. מילה. מסמן. מה עושים עם זה? הספר הוא סיכום של כל מיני מחשבות תיאורטיות שהיו לי, סיכום חיים של המשפחה שנגדעה. לא שהיה לי קשר טוב עם המשפחה, אבל גם קשר משפחתי לא טוב נכנס מתחת לעור".

אז הספר הוא אסטרטגיית התמודדות?
"תמיכה. לעשות משהו עם חוסר האונים המולד, מה שפרויד קרא Hilflosigkeit. חוסר האונים בכך שהמשפחה כולה הוכרעה על ידי מחלות קשות, כשהגוף כבר לא היה שלהם והראש לא היה שלהם. זה דבר מפחיד כל כך לראות, בעיקר אצל אחותי. העיניים שיוצאות מהחורים באימה, זה לנגד עיניי כל הזמן. אז אני מנסה לשעשע את עצמי כדי לא לחשוב שאני הבאה בתור".

הספר נפתח בארבע קטגוריות: כתיבה, שברון הלב, ילדים ואמנות. אלה ארבע אסטרטגיות בריחה?
"כל אחת מהן מגלמת גרעין של המוות, ההתרוקנות, החסר. המשפט הכי משמעותי לתיאור הספר הוא שהמוות איננו של המת, כי הוא לא יודע שהוא מת, אלא של מי שמתו לו, והוא זה שמרגיש ויודע. המוות הוא בחיים. הכתיבה והאמנות הן ניסיונות לצאת מחוץ לשפה שמדברת אותנו; הילדים ושברון הלב הם האובדן. איפה הילד שהיה לי בגיל שנה? כל כך הרבה ילדים את מאבדת כל שנה. מה עושים עם זה שאת כל הזמן מאבדת? חלק מהכתיבה זה הצורך לבנות משהו".

לחזור לזירת הפשע

מלבד הטיפול בקליניקה היא מנחה בביתה כבר 12 שנה קבוצת קריאה בפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן. "אני מלמדת את מה שאני לא יודעת. מה שכבר למדתי לא מעניין אותי. עכשיו אנחנו קוראים על ההזדהות, סמינר 9. ההזדהויות האלה קשורות לעניין 'מי־טו' - הבעיה עם ההזדהות שהיא באה על חשבון הזהות. זהות היא פרטית. את הולכת לאנליזה כדי לדעת מי את, לא למי את שייכת. קשה לי עם העמדה ב'מי־טו' של 'מישהו עשה לי', לסחוב את זה כעמדה בחיים. הוא עשה לי, ועכשיו אני כל החיים קשורה אליו ולמה שהוא עשה לי. זה נורא מקטין".

מה הברירה?
"לפעמים לא מבינים אותי טוב, יצא לי שם של מי שעושה סקנדלים, אבל אני לא מאשימה את הקורבן. אני אומרת: גם אני עברתי תקיפות מיניות, אללה יוסטור, וכל החיים חשבתי למה הלכתי לשם, אלא שההתפתחות שלנו תלויה גם בזה שנברר מה אנחנו עושים. הרבה מהנשים והגברים שמזדהים עם מי־טו יוצאת מהם אלימות. 'בואו נתלה אותו'. סבבה, שימות, לא אכפת לי ממנו, אבל למה את עושה את זה לעצמך? למה את מוציאה מעצמך אלימות?"

הזעם הוא עודפות אדירה. מה עושים עם העודפים?
"העודף הזה שאת מתענגת עליו, אפשר להפנות אותו גם למסלול של האיווי. תכירי באלימות שלך. תהיי את, לא רק נפגעת שלו. יש ללאקאן משפט שאני אוהבת לצטט: 'רק הקדושים יכולים לפעמים לשאת את הריקושטים של הצדקה'. בלתת צדקה יש ממד תוקפני. אתה יוצר חוב. לכן תמיד צריך להיות איזה חליפין. זאת גם הסיבה שלתת טיפול בחינם זאת החלשה של המטופל. אחרת לא תתחזק ותהיה אדון לעצמך".

איפה זה מקביל לסיטואציה של מתלוננת? מה היא נתנה?
"היא נתנה לו את הכוח עליה, שהוא יכול להרוס לה את החיים".

אז בזה שהיא זועמת עליו היא מחזירה את האיזון למערכת, לא?
"בואי תגידי משהו על הכוח שלך. אל תהיי רק חלשה. מה את בלעדיו? איזה חשבון את עושה כדי שלא יחזור? אנחנו חוזרים לאותה זירת פשע שוב ושוב, גם אני, אבל בכל פעם אנחנו מצוידים ביותר ידע על עצמנו. בפעם הבאה נקפיד גם לקחת. 'לקבל' זה פועל פאסיבי. אתה נותן, אתה לוקח, אתה לא מקבל כלום".

כתיבה זה לתת?
"לא, אבל כשאני כותבת אני מאפשרת שייקחו. פעם היה לי משפט פייסבוק: 'אני לא נותנת כלום, אתם יכולים לקחת הכל'. גם כאנליטיקאית אני לא נותנת הרבה. אני נותנת את ההקשבה, את העצירה, אני לא עושה יותר מדי".

למעשה, מבחינת לאקאן הדבר החשוב ביותר הוא להחזיר את הכוח למטופל.
"להזכיר לו שיש לו כוח. גם אם הוא מוותר עליו, יש לו כוח".

את כותבת: "כשאני בקריאה, אני מרפרפת על תכנים סיפוריים ותיאוריים ומחכה לאמירות במשפט שנבע בתולי מהחשיבה של הכותב".
"כן, אני מחפשת את מה שאני יכולה לקחת. אני נהנית גם מסיפורים, אבל יש אנשים שקורה להם הרבה והם לא יכולים להגיד על זה כלום, ויש אנשים שלא קורה להם שום דבר והם מתארים את זה בדמיון מופלא".

בספר הזה יש הרבה בריחה מהמוות, אבל לא כתיבה על המוות.
"אין דרך לברוח מהמוות. אתה הולך לפה ולשם, מעביר את הזמן. בכתיבה את הורגת משהו. לאקאן אמר, 'המילה הורגת את הדבר'. ואני מנסה לתת מילים".

כשאת קוראת לספר "מוות" את רוצה להרוג את המוות?
"זה כמו הדימוי מתוך 'החותם השביעי' של ברגמן, כשמשחקים שח עם המוות ומושכים את המהלכים: 'שמתי אותך בכותרת, בוא נראה אותך. אני מנסה לשחק איתו, להתל בו. כאילו זה דיאלוג, כאילו יש עם מי".