שיטת ''ידיעות אחרונות'', פרק 3: תולדות השחיתות  

זה היה אחד החורפים הקשים שעברו על "ידיעות אחרונות". ינואר 2017.
הקנוניה שרקם נוני מוזס, האיש החזק בקבוצת התקשורת, נחשפה פיסה אחר פיסה, ערב אחר ערב, במהדורת החדשות הנצפית במדינה.
צופים שמעורים במיתוסים של הפוליטיקה הישראלית שִפשפו את העיניים.
עסקת השוחד לכאורה – הטיית הסיקור תמורת חוק שיפגע בעיתון המתחרה – נרקמה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הנמסיס המוצהר של "ידיעות אחרונות".
אדם שהמלחמה הייצרית בינו לבין מוזס נעשתה גלויה רק שנתיים קודם לכן בפרץ חסר תקדים של איבה פומבית.

"תיק 2000" יצא לאור, והעיתונאים של מוזס נתקפו מבוכה.
הבוס שלהם צוטט כשהוא מציע למכירה את האג'נדה המערכתית – און טייפ. העורכים והכתבים הבכירים בעיתון נאלמו דום, סירבו למסור תגובה וביקשו זמן לעכל.
אך תוך ימים אחדים גובשה חזית.

העורך הראשי, רון ירון, באחד המאמרים הבודדים שפִרסם במהלך כהונתו הארוכה, שיקר לקוראיו וטען שלמוזס אין השפעה ישירה על מה שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות".
במאמר, שנדפס בשער העיתון, הצהיר העורך בשם המערכת כולה שאם מוזס היה מעז ליישם את ההצעה המושחתת – "לסובב את הספינה" למען נתניהו, לגייס עיתונאים שתולים מטעם המנהיג ולרתום את המערכת כדי ש"תמיד תהיה ראש ממשלה" – העיתונאים האידיאליסטים שלו היו שומטים את המקלדות, מכבים את המחשבים ונוטשים את המשמרת.
"כולנו, כאיש אחד", הבטיח העורך, "היינו עוזבים ומחפשים בית אחר".

הכותבים הבכירים והוותיקים – נחום ברנע, סימה קדמון, רענן שקד, סבר פלוצקר – הביעו בטוריהם מסרים ברוח דומה.
כמו כולם, ציינו, הם מזועזעים מתוכן ההקלטות, אבל גם בטוחים שבעיתון שלהם זה לא יכול לקרות; עסקת שוחד כזו אפשר להבטיח, אבל לא לקיים.
ובאמת, אף אחד לא עזב. עיתונאי "ידיעות אחרונות" התחלחלו לרגע, אבל מיד צופפו שורות סביב הבוס ותלוש המשכורת.

אצל קוראים בעלי חוש היסטורי, ההבטחה חסרת הכיסוי של העורך רון ירון צריכה היתה לעורר תחושה של דז'ה-וו.
בעל בית כוחני שכורת בריתות עם דמויות מפתח מהזירה הפוליטית מאחורי גבם של העיתונאים?
מערכת שלמה שעוזבת את העיתון כאיש אחד בגלל התנהלות פסולה של המו"ל? זה בדיוק מה שקרה ב"ידיעות אחרונות" ב-1948, בלילה שבין 14 ו-15 בפברואר, ליל "הפוטש הגדול".

לכתבה המלאה והמרתקת:
https://www.the7eye.org.il/468103