רכש מכתב של יוסף טרומפלדור ב-600 דולר ומבקש למכור אותו במחיר התחלתי של כ-100 אלף דולר: בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לפני מספר ימים תובענה שהגיש מכון ז'בוטינסקי בישראל, שביקש מבית המשפט לקבוע כי המכון הוא הבעלים הבלעדי של מכתב אשר נטען כי נכתב על ידי יוסף טרומפלדור בשנת 1915.
המכון עתר לסעד הצהרתי שיקבע כי הוא בעליו של המכתב וכן להורות לזוהר שלומוב שטען כי הוא הבעלים החוקי של המכתב ולבית המכירות KING DAVID AUCTION שדרכו ביקש שלומוב למכור את המכתב, להשיב את המכתב למכון. כאמור, השופטת חגית מאק-קלמנוביץ דחתה את התובענה של המכון.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

2 צפייה בגלריה
העתק מכתבו של טרומפלדור לאב השכול כפי שמופיע כנספח בתובענה שהוגשה לביהמ"ש
העתק מכתבו של טרומפלדור לאב השכול כפי שמופיע כנספח בתובענה שהוגשה לביהמ"ש
העתק מכתבו של טרומפלדור לאב השכול כפי שמופיע כנספח בתובענה שהוגשה לביהמ"ש
התובענה הוגשה נגד בית המכירות ונגד זוהר שלומוב שטען באמצעות עורכי הדין תומר רייף ותום אפלשטיין ממשרד רייף אפלשטיין ושות' כי רכש את המכתב כדין והוא הבעלים החוקי שלו.
מפסק הדין עולה כי מדובר במכתב אשר נטען כי נכתב על ידי טרומפלדור לאביו של חייל מגדוד "נהגי הפרדות ציון" בצבא הבריטי, שנהרג במערכה על חצי האי גליפולי.
המכתב שבו דן בית משפט עסק באב השכול של החייל שפנה אל טרומפלדור וביקש את עזרתו בקבלת תפילין שהיו שייכים לבנו שנפל בקרב. טרומפלדור השיב לו במכתב האמור ובין השאר כתב בו תוך שהוא מנחם את האב: "אני מבין ללבך כאב הרבה, אבל תדע שנפל בנך בתור גיבור בעד עם ישראל ובעד ארץ ישראל". הוא חתם בשמו ובדרגתו - "קפיטן טרומפלדור".
בפסק הדין מצוין כי במכתב זה הביע טרומפלדור רעיון דומה לביטוי המזוהה עמו, "טוב למות בעד ארצנו". מכאן החשיבות המיוחסת למכתב זה. "ניתן לשער כי העובדה שמדובר באחד הכתבים הבודדים שכתב טרומפלדור בעברית, כמו גם האמפתיה והרגש הנשקפים ממנו, תרמו למעמדו של המכתב. על גבי המכתב מוטבע סמלה של תנועת בית"ר עם הכיתוב 'מוזיאון בית"ר'", ציינה השופטת.
2 צפייה בגלריה
יוסף טרומפלדור
יוסף טרומפלדור
יוסף טרומפלדור
(באדיבות הספרייה הלאומית)

"אין ראייה"

בשנת 2019 פורסם כי המכתב הועמד למכירה פומבית בבית המכירות של הנתבע במחיר פתיחה של 100 אלף דולר. המכון טען כי עובדי המוזיאון ראו באקראי את הפרסום, זיהו את הסמל המוטבע והופתעו לגלות שהמכתב האמור להימצא בחזקת המוזיאון מועמד למכירה, ללא ידיעת המוזיאון. עוד טען המכון כי בדיקה בארכיון המכון העלתה כי המכתב המקורי נעלם ממקומו, וככל הנראה נגנב.
מנגד נטען כי המכתב אינו מצוי ברשות המוזיאון כבר שנים רבות וכי הוא נרכש על ידי הנתבע השני זוהר שלומוב בשנת 2018 מאספן שהחזיק בו תמורת 600 דולר בלבד, שבגינם הוצאה חשבונית. עוד טען שלומוב כי היה נוהג של מכירת פריטים כדי לממן את פעילות המוזיאון וככל הנראה המכתב נמכר בעבר לאספן. שלומוב הוסיף וסיפר כי פנה למכון ז'בוטינסקי, הציג את המכתב והתייעץ, ואמרו לו שהכל בסדר.
לאורך המשפט טען המוזיאון כי הוא הבעלים החוקי של המסמך וכי המכתב הוא חלק מהארכיון האישי של טרומפלדור שהועבר לבעלות המכון לפני עשרות שנים על ידי ארוסתו. השופטת קבעה כי "המכתב היה אכן בחזקתו של המוזיאון (ולצורך העניין אניח כי היה גם בבעלות המוזיאון). עם זאת, הראיה הנחרצת לזכויותיו של המוזיאון מתייחסת לתקופה שלפני 1947. אין בפני ראיה לחזקה או לבעלות של המוזיאון בעשרות השנים האחרונות".
עוד קבעה כי "אני מקבלת את גרסתו העובדתית של שלומוב בנוגע לאופן הגעת המכתב לחזקתו".
באשר לשאלה כיצד הוצאו המסמכים מחזקתו של המוזיאון, קבעה השופטת כי "בשאלה זו לא הובאו ראיות ישירות על ידי מי מהצדדים. עם זאת, המשיב (שלומוב - ל.ד) העיד על פרקטיקה קיימת של מכירת פרטים מאוספי מוזיאונים בתמורה למימון הוצאות המוזיאון. המבקש (המכון - ל.ד) לא שלל אפשרות זו. בנסיבות אלו האפשרות שהמכתב יצא מידי המוזיאון כדין היא אפשרות סבירה, ואני מקבלת אותה משלא הועמדה כנגדה כל אפשרות אחרת".
עוד עולה מהחלטת השופטת כי שלומוב הוא שהבחין במכתב בין כל יתר המסמכים ולאחר שרכש אותו פנה למכון ז'בוטינסקי. הוא נועץ במומחים, בדק ושלל את ההנחה שמדובר במסמך מזויף.
השופטת אף קבעה בהקשרו של שלומוב כי בענייננו התקיימה גם דרישת תום הלב והוא "רכש בעלות נקייה במכתב".


השופטת לא קיבלה את עמדת היועמ"ש

מפסק הדין עולה עוד כי בחוות דעתו דן בא כוח היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית הקניין התרבותי הרוחני. הוא הפנה להוראות חוק הארכיונים וטען כי קיים אינטרס ציבורי משמעותי בהשבת המסמכים לחזקתה של המדינה, באמצעות ארכיון ציבורי שהוא במקרה זה ארכיון ז'בוטינסקי.
השופטת לא קיבלה את עמדת היועמ"ש וקבעה כי "אני סבורה שבנסיבות מקרה זה אין לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. שלומוב רכש את המכתב כדין ובהתאם לתקנת השוק. התוצאה היא שהמכתב מצוי בבעלותו של שלומוב, אשר רכש את זכות הקניין בו. הדיון בעניין הקניין התרבותי עושה שימוש במונחים אמורפיים של אינטרסים ונכסי תרבות. אולם על מנת לשלול את קניינו הפרטי של שלומוב, אשר הגיע לידיו כדין, אין די באינטרסים כלליים, ציבוריים או לאומיים.
"מדובר למעשה בפעולה של 'הלאמה' של הקניין הפרטי והעברתו לבעלות הציבור. פעולה כזו אינה יכולה להיעשות ללא סמכות ברורה בדין. אין ספק באשר לחובתה וזכותה המוסרית של אומה להגן על נכסי התרבות שלה, על מסמכים המבטאים ומייצגים את עברה. אלא שלשם שלילת זכותו של אדם נדרשת סמכות בחוק. המבקש וב"כ היועץ המשפטי לממשלה לא הצביעו בבירור על מקור סמכות כזו".
השופטת דחתה את תובענת המכון וקבעה כי המכון יישא בהוצאות של שלומוב בסך 20 אלף שקל.
בשם הנתבע נמסר בתגובה כי "פסק הדין הסדור והמקיף שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים מדבר בעד עצמו, המשיב רכש את המסמך בתום לב והוא הבעלים החוקי שלו".