ספר השירים החדש של סמי שלום שטרית: בדידות בימי מגיפה

בניגוד לספרי השירה הקודמים של שטרית, יליד מרוקו, כמעט אין בספרון הצנום הזה, "אפידמיולוגיה הולכת ונמשכת של משורר", הדים למאבק המזרחי ששטרית הוא אחד מנושאי דגלו המובהקים. בכלל, כמעט אין בספר זה שירה פוליטית, המזוהה עם שטרית מספרי המחקר שלו ומספרי שירתו הקודמים, בהם "שירים באשדודית" (אנדלוס, 2003) ו"זמן מרוקו" (בימות קדם, 2015).

ספר השירים החדש, כפי שעולה מכותרתו, הוא מעין יומן אישי המורכב מרסיסי אירועים שחווה המשורר בעיצומם של ימי מגיפת הקורונה. כך, רבים מהשירים מתחילים במילים "כאן" או "עכשיו", ומתארים את ההווה הבודד, הקשה ומעורר החרדה של משורר בן יותר מ־60, אשר ילדיו רחוקים ממנו, בימים של מגיפה שמשתוללת ברחבי העולם.

בתוך כך, שטרית משחק עם התבנית המוכרת משירו של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום", ומתחיל אחדים משיריו באותה התבנית שפגיס טבע לדיראון עולם: "כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה". כך, למשל, בשירים הפותחים בשורות "כָּאן בַּסֶּגֶר הַזֶּה" או "כָּאן, בֵּין הַקִּירוֹת, בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה".

בדידותו של המשורר, שדמותו האוטוביוגרפית ממלאת את הספר, היא אחת התחושות המרכזיות העולה מהשירים. המשורר נמצא לבדו בימי הקורונה בבדידות שמובילה אותו לדבר אל עצמו: "אַתָּה לֹא לְבַד, אֲנִי מַכְרִיז לְעַצְמִי / וְקוֹלִי מְהַדְהֵד אֵלַי בְּקֻפְסַת רָאשִׁי הַחֲלוּלָה / עַכְשָׁו מְעָרָה קְדוּמָה רְדוּפַת רוּחוֹת".

הוא צופה בטלוויזיה, כותב, מתגעגע לילדיו ומדי פעם מנהל מערכות יחסים רומנטיות מזדמנות (עם "חנה היפה", "אסתר המלכה" ועוד נשים שנרמזות בלא שם או כינוי). בתוך כך עולות גם סיטואציות דרמטיות יותר מאותה תקופה, ובהן אשפוז בבית החולים בערב פסח בשל דלקת בלבלב ("לֹא שֶׁלֵּיל הַסֵּדֶר הָיָה חָשׁוּב בְּעֵינַי בַּשָּׁלָב הַזֶּה") ונסיעה לארה"ב כדי לבקר את ילדיו ("בִּצְפוֹן קָלִיפוֹרְנְיָה, עָטוּף לְכִפּוּר עִם יְלָדַי / וְעָלְתָה תְּפִלָּתֵנוּ לֹא מִתְחַכֶּמֶת אֶל הָאֱלֹהִים").
מצבו העגום והבודד של המשורר בימי הסגר הקשים מומחש בשני שירים כמו־דיאלוגיים שבהם הוא מנהל שיחת טלפון עם נציגים שונים: בראשון סוקר אקראי, בשני נציגת משרד הבריאות שעורכת לו חקירה אפידמיולוגית טלפונית.

משני השירים עולה תמונה עגומה, שבה שיחת הטלפון הטכנית הופכת להשתפכות נפש חד־צדדית, וידוי של משורר שכוסף להפוך לדיאלוג ולנהל שיחה אמיתית עם אדם אחר, ונכשל בכך: "- תּוֹדָה אֲדוֹנִי, תִּהְיֶה בָּרִיא. / - זֶהוּ? / - כֵּן, זֶהוּ, תּוֹדָה. / - רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי כָּאן? / - לֹא, תּוֹדָה. / - קָצָר מְאוֹד. בְּבַקָּשָׁה".

אפילו הממד הדיאלוגי הבסיסי שבשיר זה נעלם בשיר הארוך החותם את הספר, המתאר כאמור חקירה אפידמיולוגית טלפונית, והשיר מתעד אך ורק את הצד של שטרית בשיחה: "[...] אֶפְשָׁר לִקְרֹא לָךְ שִׁיר? אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מְשׁוֹרֵר? בָּרוּר... לֹא רֶלֶוַנְטִי. [...] כֵּן כֵּן... אֲנִי מַמְשִׁיךְ. [...] בָּרוּר, לֹא רֶלֶוַנְטִי. רַק עֻבְדּוֹת וְתַאֲרִיכִים".

ייתכן שדווקא במישור האישי הזה נמצאת הביקורת הפוליטית המזוהה כל כך עם שטרית - אדם חי לבדו, בבדידות כפויה בשל מגיפה עולמית, וכולם סביבו מתעניינים רק בעובדות ובתאריכים ולא בו ובמצבו הנפשי. חמור מכך - משורר, שכל חייו נסבים סביב חשיפה אישית ותקשורת מילולית ועמוקה עם קהל קוראים, נמצא בבידוד כפוי ובנתק מכל אדם.
מן היומן הפואטי עולה דמותו של משורר בודד, שאך ורק מחפש אוזן קשבת ואדם שיסכים לשמוע שיר. 

סמי שלום שטרית / אפידמיולוגיה הולכת ונמשכת של משורר; עורך: רועי חסן. טנג'יר, 49 עמ'