אברי גלעד עושה סדר בכל התרועות האלה

שלושה קולות שונים מפיק מעצמו השופר. תקיעה, שברים, תרועה. ומכיוון שלא ניתנה בתורה הוראה כיצד יש לתקוע, וסיבת התקיעה גם היא לוטה בערפל של הר סיני, במהלך הדורות נשברו קולמוסים רבים בסוגיה - מהי תרועה ומה פשר כל התקיעות האלה. עד שבא לעולם הספר "מנהגי ישראל ופירושיהם" שכתבתי אמש בחלומי, והתבררה סיבת התקיעה, שברים, תרועה הזאת, שלא נתנה מנוח.

תקיעה: פה מדובר קודם בהודאה עצמית שאני תקוע. וואחד תקיעה. אני תקוע בעמדותיי, בדעותיי, בחלומותיי, בסיפורים שאני מספר לעצמי על עצמי וכמה הגורל התאכזר אלי השנה, אני תקוע במערכות יחסים שצריכות אוורור, תקוע מול הנייד שלי, תקוע עם ההרגלים המחורבנים שלי שכמה שאני יודע שהם רעים לי בתכלית, למשל אכילה לילית, איני נפטר מהם. תקוע איתם במעלית קטנה היורדת מטה. והעניין כששומעים את התקיעה, הצליל הראשון, הארוך הזה, שמשמיע השופר, טוב להעביר בראש את כל התקיעות האלה ולהודות בהן. להצביע על תקיעויות שאני מקדש וטוען שהן חשובות לקיומי ולתדמיתי, ולהגיד בלב שלם - אלה מעצוריי, אלה אחיזותיי, אלה צרותיי. אם אשחרר ולו תקיעות אחת, כבר תתחיל תנועת חיים בכל המערכת. החזר כספי למי שלא יעבוד לו, עד 30 יום.

שברים: זאת ההכרה בנזק. התקיעוּת דְּמִקוֹדֶם שוברת אותנו, כיחידים וכעם. כל אדם התקוע במקומו ולא משחרר להתרחשות חדשה, לעמדה הפוכה, נשבר, כי באין גמישות יש קשיחות, ומול השינוי המתמיד בחיים קשיחות היא המתכון הבדוק לאכזבה. שבר. ומה קורה כשאני מרגיש שבור? לא אכפת לי לשבור אחרים, לא לראות אותם, לפגוע בהם, להתעלם מקיומם, מה'כפת לי, אני חלמתי ולקחו לי את החלום, אז אני מכריז על עצמי שבר כלי והולך לפגוע בעצמי ובזולת. וכחברה, התקיעויות שלנו שוברות אותנו, התיוגים, ההגדרות, העלילות ההדדיות, כל אחד מתבצר פה כאילו היה עוזיהו המלך. ויחזקם. כשכולם מחופרים ואין תנועה בין הדעות, האמונות, המחשבות, רק הקנטה וביזיון הדדי, אז החיבורים נשברים. אנחנו עם שבור. כשנשמע את השברים, נכיר בזה שיש לכל אחד ואחת חלק בריסוק החברה היחידה שיש לנו ונקבל החלטה טובה לשנה הקרובה, לדבר בכבוד, לראות את האחר, להירגע טיפה.

ותרועה, על שום מה? אמרו חז"ל שזהו צלילם של הבכי והיבבה. וחידשתי אני: תרועה, הצלילים הקצרים האלה, הבהולים, זה קולו של השעון המעורר הדוחק בנו לתקן השנה, ולו במעט, כי עוד רגע כבר יהיה ממש קשה. יאללה, נתעורר לצלילו של השופר לקחת ליבנו בידנו כדי שנזכה לחיות ביחד חיים טובים ושמחים באהבה ובשלום. אמן.

סתיו

החגים באו השנה בזמן. לא דבוקים לחופש הגדול, נוצרה שגרה חדשה, היה זמן להירגע מהמולת הקיץ, ללמוד על החגים. הריח של ראש השנה כבר מדגדג באף, ריח כה מיוחד. מעניין אם יש אותו בחוצלארץ איפשהו, או שזה ניחוח ראש השנה בארץ ישראל בלבד. אבדוק. הימים עוד חמים, אבל בערב מפתיעה אותי רוח פתאומית ובפיה בשורה - תתארגן, זה עומד להסתיים. הקיץ מפרפר פרפורים ראשונים, עוד מעט ייתש כוחו. והלב שלי מתכווץ בעצבות פתאומית, כי אני רוצה קיץ תמידי, תמיד מעדיף לבוש קליל, בלי חימומים, שכבות, גרביים, כל אלה. אוהב להיות חופשי, וחום זה חופש בשבילי. כה נעים לי כשחם עד כי עלה חשד שיש לי שורשים במשפחת הזוחלים, הזקוקים לחום כדי לחיות. עשיתי בדיקת דנ"א, התגלה שיש לי חרדון בשושלת, אי אז במדרון הדורות.
בשבילי בוא החורף זה זמן של אבל קטן, זמן של כניסה לכוננות, נזילות, החלקות, מחלות, הרבה טישו הולך בחורף. מעדיף מגבת בריכה. ואני קורא שהשנה יתעכב כנראה החורף ואני נרגע טיפה, אבל מצד שני נדרך. שינוי האקלים בדלת, ואם יתעכב החורף אולי יתעכב עוד בשנה הבאה, ובתוך כמה שנים ייתכן שלא יהיה עוד חורף. אולי כמה שבועות של סערות ושיטפונות, וזהו. ואז יתגשם חלומי לקיץ כמעט כל השנה, אבל באיזה מחיר? בצורת תמידית. אני קרוע בין האישי לבין הגלובלי. מה אחליט בסוף? מה עדיף לי - פוך ותנור או יובש ומדבור?

ובאמת, אם כל מה שמדברים יקרה, וכנראה שכן, אז אנחנו הדור האחרון שיחווה כאן חורף של ארץ ישראל. גשמי ברכה ומרבדים ירוקים, הרים מטיפי עסיס וגבעות מתמוגגות, שלוליות חורף וזרימות בנחלים. ואם כך, חייב אדם לאמץ את העונה הזאת, מאתגרת אנשים רזים ככל שתהיה, ולספוג את צינתה אל גופו, כי עוד נתגעגע לחיים עם עונות, עם מלתחות, עם מטריות, כובעי צמר, הכן רכבך לחורף. לא יהיה חורף. בשביל חורף ניסע לאנטרקטיקה, שם יהיה קריר בערב חודשיים בשנה.
ריח סתיו נושב בחדר. אני מתעלה על העצב הטבעי שלי ומכניס אותו אל תוך גופי. מי שהאמין אי פעם שייתכן שחיי הזמניים עוד יהיו ארוכים מחייו הנצחיים. זמנים חדשים. שנה טובה.

המלכה

טוב, גם לי יש משהו להגיד על המלכה, נוחה עדן, שנקברה השבוע בטקס כה מופרז. לי ברור שמדובר בעבודה הכי מתסכלת בעולם, העבודה שבה הפער בין הגדרת התפקיד לבין סמכויות התפקיד הוא הגדול ביותר האפשרי. אַת מלכה וכל מה שאת יכולה זה לשתות תה ולא להגיד כלום. כמו להיות מנכ"ל כשכל מה שמותר לעשות זה לאכול אמפנדס ולשרוק. כזה. בעיניי המלכה וכל משפחתה הם קורבנות של עסקה מאוד משונה - אתם תחיו בכלוב גדול ובו כמה טירות וארמונות, ואנחנו נבחן כל נשימה מנשימותיכם, נפרש כל תנודה ביחסיכם, נארוב לנפילתכם בכל רגע. זה גורל אכזר להיוולד למציאות חיים כזאת, לא משנה כמה כסף זה שווה וכמה יפות המכוניות. עבדות רויאל.

העיסוק הציבורי באסופת האנשים האלה הוא כמו תוכנית ריאליטי המתפרסת על פני שנים. מי יעזוב את הבית? מי יישאר נאמן לברית? כמה שנים נותרו למלך על הכס, והאם ילמד מניסיונו וישחרר מוקדם יותר? למי אכפת. מה זה משנה. מה ענייני מה קורה באיזו משפחה מרוחקת שכל פועלה הוא שימור תדמיתה והגנה על זכויותיה המומצאות שאין להן שום אחיזה בעולם העכשווי. כבר גמרתי לסדר את החיים שלי, שיש לי זמן למעמדה של קמילה? עולה החשש שאני עוסק חלילה בענייני מלכים ורוזנים כי אני רוצה להימלט כך מחיי. ונאמר על כך בספר "מכמני אברהם" - "הנמלט מחייו, חייו נמלטים ממנו".

והרהרתי בעניין והבנתי שבעצם אנשי המלוכה באים ללמד אותנו שיעור רוחני חשוב. ממש מורים רוחניים. כי עבודתם היא לבטל את עצמם כמעט לגמרי, רק למלא את שלל משימותיהם ולא לתת לדעות שלהם להישמע כמעט בכלל. ויש פה קושי עצום, גם להיות מלך וגם לא להיות מעורב בפוליטיקה כלל. וזאת עבודה פנימית קשה מאוד, לבטל את עצמך כריבון, ולא לרַבֵּן. לצמצם עצמך רק לתפקיד, לשליחות. ומורגש שמי שמצליח יותר לעשות את זה מתקבל בעין יפה אצל הציבור, ומי שחורג מגבולותיו מקבל ישר ירידה בפופולריות, הסיוט של המשפחה.

ונראה כולנו איך אנשים שיש להם ניסיון במלכות מצמצמים עצמם ככל הניתן, וגם אנחנו נצמצם קצת את המרחב שאנחנו תופסים, נבין שאנחנו אמנם מלכים ומלכות בהגדרה, אבל פועלים פשוטים בפעולה, ושבדירת ארבעה חדרים בראשון יכול להיות יותר כיף מבאחוזת בלמורל. מניסיון.
היה כיף איתכם השנה, להתראות בשנה הבאה.

Avrigilad.co.il