היה זה סוף שבוע סגרירי אחד בסוף שנות ה־80 של המאה הקודמת, ורוחו של אליקים העצני (שהשבוע הלך לעולמו) סערה כמעט כמימי נהר הסמבטיון האגדי. הכרנו היטב. בפעם ההיא פגשתי בו במאהל המחאה של מועצת יש"ע מול משרד ראש הממשלה. ברקע עמדו, שוב, פרסומים תקשורתיים על אודות תוכניות פינוי של יישובים יהודיים ביהודה ושומרון. העצני ישב מאחורי שולחן פלסטיק ישן, מוכתם בכתמי קפה, ושאל אותי אם אני מכיר את פטרוניוס - אך כלל לא המתין לתשובה. מאי שם שלף תמצית שעיבד ממאמרו של ההיסטוריון הדגול פרופ' יוסף קלוזנר: "הפוגרום הראשון והצלם בהיכל. כשאומה נלחמת על חירותה". הוא סיפר סיפור:
"מלפני הקיסר הרומי קליגולה", החל העצני קורא, "יצאה גזירה להעמיד את צלמו במקדש הגדול שבירושלים, שעיני כל היהודים נשואות אליו. את הגזירה צריך היה לקיים פובליוס פטרוניוס, הנציב הרומי מסוריה... במהירות הבזק התפשטה השמועה הנוראה ביהודה - ור־ע־ד־ה (כך שאג קולו) אחזה את כל העם. ר־ע־ד־ה". כאן הניח מידו את הנייר ועבר לדיבור משוחרר יותר:
"ומה יעשו היהודים היום, אם חלילה ינסו לעקור אותנו מאדמתם, להגלות אותם מביתם? מארץ אבותיהם?" - שאל, והשיב לעצמו בשאלה - "ומה עשו היהודים אז? הם נהרו מכל קצות ארץ ישראל אל בקעת עכו, 'המון גדול ועצום עמד לפני פטרוניוס וחילו הנדהמים, ביללה איומה, א־יו־מ־ה, התפרצה מכל המחנה העצום, שהחרידה אפילו את פטרוניוס'".
"ההמון הגדול נפל על פניו וביקש רחמים על מקדשו. 'לא להילחם באנו'", חזר העצני לקרוא מדפיו, "'אבל יש רק שתי אפשרויות: או לא להעמיד את הצלם, או להשמיד את כל עם יהודה עד אחד. הנה צווארותינו פשוטים לטבח ונפשנו להורגים. כשלא יישאר מאיתנו אפילו אחד, תקיים את הגזירה של קליגולה'.
"נע לבבו של הרומי. רבבות חרבות היו בידו, ובידיהם - לא היה כלום, ואף על פי כן הרגיש בנפשו תחושת אין אונים, לעומת הכוח הגדול שנגלה בהמון הזה. גדול היה הרגע בשעה שפטרוניוס נרתע לאחוריו ביחד עם לגיונותיו העצומים בפני העם המחרף נפשו ונפשות כל קרוביו למות על קידוש ה'..."
כך, פחות או יותר, ביקש העצני לדמיין את הרגע הנורא, שבו חלילה תיגזר גזירת עקירה ופינוי על היהודים ברחבי יהודה ושומרון, ובעיקר את ההתנגדות לגזירה.
אליקים העצני (96), ממחדשי ההתיישבות היהודית בחברון וברחבי יהודה ושומרון, היה למחנה המתנחלים האידיאולוגי מה שהיה ברל כצנלסון למפלגות הפועלים בתקופת המנדט - מנהיג, הוגה וסמכות מוסרית; שילוב נדיר של איש מעשה שידע, בכוח עיקשותו ודבקותו במטרה, להניע תהליכים, ואינטלקטואל רחב אופקים והשכלה; איש של אמת, מחשבה ועמקות.
הגזירה השווה שהעצני גזר בין תרחישי פינוי ועקירה אפשריים של יישובים ביו"ש לבין נכונות היהודים לפני כ־2,000 שנה להקריב עצמם מול האפשרות של "פסל בהיכל", לא היתה מוחלטת. אבל הוא גזר גם ממנה, כמו מתקדימים היסטוריים נוספים, את "גבול הציות", שאותו ניסח עבור הימין האידיאולוגי. את האיום על עתיד ההתיישבות תיאר כאיום על "משמעות כלל טעם חיינו וקיומנו כאן" והזהיר, "אם חלילה תיפול - יקיץ הקץ על הציונות".
האם אתה קיצוני? נשאל פעם והשיב: "אני קיצוני במציאות קיצונית". הוא חרד מפני האפשרות ש"לשמותיהם של מחוללי חורבן היסטוריים כנבוכדנצר מלך בבל, וטיטוס מצביע רומי, יתווספו שמות יהודיים". "במה ננוחם ובמה ינחמונו לאחר יום כזה", שאל. "עוד תיטעי כרמים בהרי שומרון", ציטט מירמיהו, "אולם איך ניטע לאחר שמסרנום במו ידינו לידי זרים? אין חזרה ואין ניחומים אחרי גלות מרצון. הקרע בלתי הפיך. סוף פסוק".
העצני, שבהלווייתו השבוע זכה לכינוי "מורנו ורבנו", לא היה רב וגם לא אדם דתי, ולמרות זאת התווה דרך גם לאלפי - אם לא לעשרות אלפי - מתנחלים דתיים. ב־1982, כשפונה חבל ימית, איש עדיין לא דיבר על "טרנספר". גם בספרות המתנחלים, שתיעדה את הפינוי ההוא, כמעט לא נעשה שימוש במונח הזה. העצני הכניס אותו לשימוש, כשהגדיר לעצמו ולרבים בימין את גבול הציות מול ממשלות שמאל.
עשרות רבות, ובהם פרופ' ישראל אלדד והסופרים נעמי פרנקל ומשה שמיר ופרופ' בנציון נתניהו והמשפטנית פרופ' טליה איינהורן והלוחם האגדי מאיר הר־ציון, חתמו אז על עצומה ומנשרים שבהם הוגדרה הוראה לעקור יישובים יהודיים כפקודה בלתי חוקית בעליל, והחיילים נקראו לסרב לה. זה היה זמן רב לפני שחלק מרבני הימין פרסמו את פסקיהם לסירוב פקודה מנקודת מבט שונה לגמרי: הלכתית.
"המטה לסיכול תוכנית האוטונומיה", שהעצני ייסד, הסתמך אז על ספרות ענפה שעסקה בגבול הציות, דווקא מבית מדרשו של השמאל הישראלי. היו שם מאמרים של "יש גבול" ושל ישעיהו ליבוביץ, עדי צמח ומאיר פעיל. אבל המאמרים הפופולריים ביותר שעיצבו את הגדרת פינוי ההתיישבות היהודית כ"טרנספר", היו אלה של הסופר עמוס עוז, השר לשעבר יאיר צבן וח"כ יוסי שריד. עוז, למשל, כתב ב־1990 שהטרנספר לערבים הוא "רעיון בלתי אפשרי... לא ניתן לכם לגרש את הערבים אפילו אם נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא, אפילו אם נצטרך להשתטח תחת גלגלי המשאיות, אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים". העצני וחבריו ציטטו מהמניפסטים הללו פעם אחר פעם והביכו את השמאל. הם החילו אותם עקרונות על אפשרות של פינוי ההתיישבות ביש"ע או חלקים ממנה.
המינוח "טרנספר", כמגדיר לפינוי התנחלויות, נקלט תחילה בקרב תנועות ימין חוץ־פרלמנטריות, שלא נמנו עם הממסד של המתנחלים, אולם בהדרגה, בעיקר אחרי הסכמי אוסלו, הוא הוטמע בשיח שניהל הימין עם השמאל, והיום הוא רווח בקשת של דעות, שבתוכה רבני יש"ע, מועצת יש"ע, חברי כנסת רבים והרחוב הימני.
תמצית הטיעון שניסח העצני בעניין "הטרנספר למתנחלים" הוא שפינוי יהודים מיישוביהם ביש"ע הוא בלתי מוסרי ובלתי חוקי בעליל, בדיוק כפי שפינוי ערבים מבתיהם ביהודה ושומרון או בישראל אינו מוסרי ואינו חוקי בעליל. טרנספר מכאן וטרנספר משם הוא מעשה שדגל שחור מתנוסס מעליו, ושעל כן ראוי לסרב לו. על רקע זה, אגב, נמנע העצני מלרוץ במפלגה אחת עם רחבעם זאבי, שקידם את רעיון הטרנספר לערבים.
את הטיעונים ההלכתיים ביטל השמאל החילוני כלאחר יד. זו לא היתה שפתו. עם הטיעון החילוני, המוסרי, בעל הרבדים ההיסטוריים שהעמיד העצני, הוא התקשה הרבה יותר להתמודד. העצני דיבר בשפה הציונית, שבה השמאל נהג פעם לדבר. וכששרטט את גבול הציות עבור הימין, הוא גייס לעזרתו את גבולות הציות שהתוו בהתנהלותם אישים כמרטין לותר קינג וגנדי. העצני הציע שמול פינוי יישובים ונסיגה מאדמת המולדת ביהודה ושומרון יגיב הציבור במרי אזרחי לא אלים, ללא פגיעה כלשהי בחיילים, אך תוך סירוב המוני ופסיבי.
שביתת הרעב הגדולה
תנועת "זו ארצנו", שהוקמה בעקבות הסכמי אוסלו, אימצה רבים מדפוסי הפעולה שהציע. ראשיה ישבו בכלא על רקע זה. העצני, שהביע אף הוא נכונות לשבת בכלא, סבר שמאסר אינו מחיר גבוה מדי, במסגרת אי־ציות ומרי אזרחי לא אלים, לנוכח מה שכינה "שלילת זכות שאינה ניתנת לשלילה".
ברשימת "הזכויות שאינן ניתנות לשלילה, אף מכוח חוק", שהעצני השווה אליהן את גזירת פינוי היישובים, הוא מנה חוקים אפשריים נוספים, "שמעליהם מתנוסס דגל שחור", כמו חוקי השמדת עם או חוקים לביטול העלייה, השבת או הדמוקרטיה.
אבל העצני לא התרכז רק ב"לא תעשה". לא פחות מכך, הוא היה איש מעשה. העצני הגה את רעיון הקמת מועצת יש"ע, נמנה עם מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, יילד את המטה לסיכול תוכנית האוטונומיה, והיה מעורב בהתארגנות לעלייה לגוש עציון מייד לאחר מלחמת ששת הימים. הוא יזם את שביתת הרעב הגדולה נגד ממשלת בגין, אחרי בג"ץ אלון מורה, שביתה שהביאה לפתרון "אדמות המדינה" של המשפטנית פליאה אלבק ולמיליון דונמים שהועברו להתיישבות.
בממשלת שמיר השנייה היה העצני חבר כנסת מטעם התחיה והאצבע ה־61 בכנסת. הוא הודיע לשמיר שלא יבוא להשבעה אם לא יקבל התחייבות מוצקה להקמת שורת יישובים. שמיר התחייב וכך הוקמו היישובים אלון, דוגית וביתר עילית. גם הר ברכה שעל הר גריזים, העיד השבוע בני קצובר, יישוב שהוא אחד הקריטיים כיום למניעת מדינה פלשתינית, הוא תוצר של התעקשות שלו, וכן הסיסמה הקליטה "העם נגד תקשורת עוינת".
"הוא הבין לחרדתו שמדינת ישראל עומדת לפספס את האוצר הזה שנפל לידיה, את לב ארץ ישראל, ושההזדמנות הבאה עלולה להיות רק בעוד 2,000 שנה", הסביר השבוע בנו בעז, "אחרי ששת הימים נסענו לגוש עציון ולבית לחם. אני זוכר את עצמי יושב לידו בפיג'ו 404 כשהוא מתלהב ואומר, 'הם רוצים שנחזיר את זה? !NEVER' הוא שאג".
העצני לא הצליח למצוא שותפים לרעיון בקרב חבריו, ואז הכיר את הרב משה לוינגר והתוודע לציונות הדתית ולתלמידי הרב קוק. "ללוינגר היו דיוויזיות", משחזר בעז העצני. "פרויקט חברון, שממנו צמח פרויקט ההתיישבות ביו"ש, תוכנן ונבנה במשרד עורכי הדין של אבא ברחוב מקווה ישראל 10 בתל אביב. שני המהנדסים היו אבא ולוינגר, שהיה גם קבלן הביצוע. שניהם היו אנשים ממלכתיים, אוהבי המדינה ופטריוטים למופת מצד אחד, אך נחושים, אידיאליסטים וכאלה שאינם מנסים למצוא חן. ואם יש ממשלה שחוקיה מבקשים למנוע מיהודים לחזור לארצם - את החוקים האלה מפירים. הם התוו את המדיניות ואת הקו המנטלי והאידיאולוגי שחולל את ההתיישבות מלמטה, קו שמתקיים עד היום ביו"ש ואנו רואים כמה הוא חסר בנגב ובגליל, שבהם, בניגוד ליו"ש, כשהשלטון חסר אונים וחסר מוטיבציה, אין מי שיעשה את העבודה".
בין נעמי שמר להעצני
העצני נולד בקיל שבגרמניה, ואת "שלום כיתה א'" שלו עשה בבית ספר שבו למדו שיעורי גזע, כשהוא התלמיד היהודי היחיד. כבר אז סירב לשתוק, התווכח עם מוריו הנאצים וספג קללות ומכות. אחר הצהריים היה מגיע לחוג עברית וארץ ישראל בבית הכנסת של הקהילה - "המקלחת היומית המרעננת, שבה נשטפה מנת הצואה הנאצית היומית", כפי שמגדיר זאת בנו בעז, "זו היתה מערכת ההפעלה שלו".
בארץ הצטרף להגנה, וגם שם "מרד", הפעם מול הסזון, וקיבל פטור מלהשתתף בו. "קיבלתי את העסקה, כי לא הייתי כזה גיבור", התוודה לימים. במלחמת השחרור לחם, סיכן את נפשו ולבסוף נפצע קשה מפגז מרגמה ירדני במרכז ירושלים, גסס שלוש פעמים ובדרך נס החלים והשתקם. את תואר המשפטים סיים בהצטיינות, ותוך כדי לימודיו הקים עם חנן רפפורט את ארגון "שורת המתנדבים", שהגיש עזרה לעולים במעברות וביישובי הספר. במעברת תלפיות, שבה גר כשנה, הכיר את מי שלימים תהיה רעייתו, ציפורה. שם נולדה אהבתם.
במהלך העבודה במעברות הוא וחבריו פגשו לראשונה בשחיתות שלטונית והחלו לחשוף אותה. בן־גוריון שיתף עימם פעולה עד שהתגלה שגם בנו של בן־גוריון, סגן המפכ"ל, עמוס בן־גוריון, מעורב. בעקבות אחד הפרסומים של "שורת המתנדבים" תבע בן־גוריון הצעיר את ראשי התנועה למשפט דיבה. הם צוירו כ"אויב העם" והפכו לנרדפים. ציפורה העצני, שהיתה מנהלת הלשכה של פנחס ספיר, פוטרה מעבודתה (למורת רוחו של ספיר). בבית המשפט המחוזי התנועה הפסידה, אבל העליון קיבל חלקית את הערעור, ובעיקר הפך את פסק הדין של המחוזי, והמשטרה מצאה עצמה במבוכה גדולה.
שנים אחדות אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים. "כששמעתי שחברון שוחררה", סיפר לימים, "הרגשתי כמו מכת חשמל". חברון, עם הרקע של פרעות תרפ"ט, סיפור חטא המרגלים ומלכות דוד שם, היתה הבחירה הראשונה של העצני. ב־1972 עזבו הוא ומשפחתו את הבית ברמת גן וקבעו את מקום מושבם בקריית ארבע, ושם חי העצני כ־50 שנה, כמעט עד ימיו האחרונים.
לא רבים יודעים שהעצני נולד כגאורג בומבך. הוא שינה את שמו להעצני על שם עדינו העצני, אחד מגיבורי דוד, שמלך בחברון שבע שנים וחצי. עדינו העצני, שחז"ל גורסים כי היה המלך דוד עצמו, כונה כך מכיוון שכאשר היה לומד תורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכאשר היה יוצא למלחמה - קשה היה כעץ. כך אולי ראה עצמו גם אליקים העצני.
ד"ר אבשלום קור שידר השבוע בגל"צ שיחה עם העצני, שאותה הקליט לפני כעשור. העצני מדבר על מקורות ההשראה שלו ושל רעייתו לשמות שהעניקו לילדיהם: בעז על שם אבי סבו של המלך דוד; ישי, אביו של דוד; תמר, בתו של דוד; ונדב, ששמו נגזר משמו של ארגון שורת המתנדבים, שאותו העצני הקים.
ישי העצני, בנו של אליקים, מספר כי את שירה המפורסם "איש מוזר", שיר אהבה למתנחלים ולמפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, כתבה נעמי שמר בעקבות סיור עם אליקים במחוזות המשוחררים. בתה של שמר, ללי, אומרת שאין לה ידיעה על כך אולם הדבר סביר בהחלט בעיניה. "אמא", היא זוכרת, "הרגישה קרובה מאוד אליהם ולהשקפותיהם, ודמות כמו זו של העצני בוודאי השפיעה עליה. אני רחוקה בהשקפתי הפוליטית מהעצני וגם מאמי, אבל עם אנשים כמו העצני, שאותו לא הכרתי אישית, היה תענוג להתווכח. זו היתה רמה אחרת לגמרי. כמעט שלא נותרו כאלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו