רויטל גלוסקא כהן היא אישה שיש משפט אחד שאסור להגיד לידה: שמשהו הוא בלתי אפשרי. כששאלתי אותה, למשל, למתי ייקבע הראיון איתה, היא הציעה את שש בבוקר, מכיוון שהיא מתעוררת כבר בארבע וחצי כדי לתקתק את הבית לפני שהיא מתפנה לעיסוקיה. ואם לא שמעתם את השם שלה עד עכשיו, הגיע הזמן.
היא בת 52, ילידת קיבוץ כפר המכבי, מאמנת שחייה בכירה בעברה, שחקנית נבחרת ישראל בכדורמים שהיתה פעילה עד גיל 42. בשש השנים האחרונות היא מכהנת בהתנדבות כיושבת ראש איגוד הכדורמים. הענף הפך בקיץ האחרון לענף הכדור המצליח ביותר בישראל, כשנבחרות הגברים והנשים העפילו לאליפות אירופה, ואילו הנשים העפילו מהאליפות הזאת לאליפות העולם - הישג שלא נרשם ב־40 השנים האחרונות בשום ענף כדור.
במדינה עם בריכה אחת בלבד שמתאימה לאימוני כדורמים, מדובר בהישג בלתי נתפס. והכל, כי אמרו לגלוסקא (כן, יש קשר לזמרת המיתולוגית אופירה, מצד האבא) שזה יהיה בלתי אפשרי.
נוסף על כך, היא גם בעלת עסק פרטי בתחום האופנה, עם חנות בגדי מעצבים, וגם מאפרת כלות וגם אמא. היא ובעלה, ינאי, מתחזקים משפחה ביישוב שמשית שבגליל התחתון, והורים לניר (19), שנולדה עם שיתוק מוחין, הבנים אוריה (7) ונריה (שנתיים וחצי), שהביאה לעולם בהליך פונדקאות, וסשה (31), שאותה אימצה לחיק המשפחה - וכיום מתגוררת בחיפה.
אחרי שארגנה את הילדים ליום החדש, וינאי הוציא אותם למסגרות, היא עולה לקומה השנייה, מצלמת בגדים, מעלה את התמונות לאינסטגרם של העסק, יושבת לענות על אימיילים - ובעשר בבוקר יוצאת לעבוד בחנות. בהמשך היא נוסעת לאיגוד במכון וינגייט בנתניה ומספיקה לקפוץ לתל אביב להביא סחורה - עד הערב, כשהיא חוזרת הביתה לארגן ארוחות ומקלחות.
"הזהירו שניר לא תשרוד"
ביום שבו ביקרנו אותה היא נסעה לסדר, כמאפרת כלות, את בתה של חברתה הטובה, אופיר אשל, ביום כלולותיה. היא הגיעה בעשר בבוקר, שלפה מהרכב תיק גב וטרולי, ובמשך שש שעות עמדה על הרגליים ולא נחה לדקה, כשהיא עוברת מהכלה המאושרת אל האם והמלוות - מעצבת להן את השיער, מחברת תוספות במידת הצורך, מאפרת וגם משמשת מדי פעם פסיכולוגית. הטלפון, שאותו הניחה בצד, לא הפסיק לרטוט בקשר לענייני הספורט.
"האנשים של הכדורמים יודעים שכשאני עם כלה, אני לרוב לא עונה. הם מסמסים לי אם יש משהו דחוף, ואני יוצאת לרגע בזמן הפסקה ועונה לכל הצרכים של האיגוד", מספרת גלוסקא כהן, שעד היום סירבה לראיון מקיף, אך בעקבות ההצלחה המדהימה של הנבחרות שלה החליטה שאולי הגיע הזמן.
"אין לי באמת שעות פנויות לעצמי", היא זורחת. "הילדים שלי גורמים לי לשלם על החיסורים שלי בבית. כשהיתה כאן אליפות אירופה, לקח זמן להחזיר אותם לישון במיטות שלהם. הבן הקטן היה נכנס ופשוט ישן לי על הרגליים, כשהוא מחבק אותי חזק שלא אזוז. ככה העברתי חודש בלי שינה.
"במעט הזמן שיש לי לעצמי אני אוהבת לבשל ולקחת את הג'יפ ולטייל בשטח. אני גם פותחת טלוויזיה ורואה מרתון סרטים וסדרות, כדי שהראש שלי יתנקה ולא אחשוב על המטרה הבאה".
בתחילת יולי האחרון אירחה ישראל עוד אירוע גדול בכדורמים, כשבבריכה האולימפית בווינגייט נערכה אליפות אירופה לנשים עד גיל 19. ספרד גברה שם בגמר צמוד על הונגריה, וזכתה להניף את הגביע. רגע לפני חלוקת המדליות, בטקס הסיום, עלו להופיע חברי להקת שלוה, שעשו שמח והצליחו להקפיץ את הקהל ממקומו כדי לרקוד. גם חברות נבחרת ישראל עלו לבמה והצטרפו לזמרים.
בפינה בצד ישבה גלוסקא כהן, בהתרגשות ניכרת, והזילה דמעות. ליושבת הראש היה חשוב להביא את הלהקה, שחבריה עם מוגבלויות שונות, לטקס, והיא אף גייסה כספים לשם כך. היא חשבה כמובן על ניר שלה, בתה הבכורה, שנולדה בשבוע ה־24 להיריון במשקל 690 גרם, עם שיתוק מוחין. כל זה קרה שלוש שנים בדיוק אחרי שאחיה של רויטל, אמיר ז"ל, נפטר מסרטן בגיל 15. לדבריה, היא ואחיה המנוח היו ביחסים קרובים, ו"מותו השפיע עלי נפשית ופגע ביכולת שלי להיכנס להיריון".
אחרי שהביאה לעולם את ניר, עברה עשר שנים של טיפולי פוריות שלא צלחו, ולאחריהם יצאה להליך פונדקאות בגאורגיה. גם מסע זה נתקל, לדבריה, בקשיים, שעליהם התגברה בהליך משפטי. בין לבין, לפני 17 שנה, נתקלה במודעה בעיתון שחיפשה בית חם לילדים בפרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). היא נענתה למודעה ואימצה לחיקה של המשפחה את סשה, אז בת 14.
"את ניר תמיד גידלתי לצד אנשים בלי מוגבלויות, ותמיד היה חשוב לי ולבעלי שהיא תגדל בצורה נורמלית. לאתגר אותה כל הזמן. ניר נולדה עם אמביציה מטורפת, וכל הזמן ניסינו ליצור בשבילה את הכלים שאיתם תוכל להיות עצמאית.
"כשניר נולדה, הרופאים אמרו לנו שב־90 אחוזים היא לא תשרוד. היה לי פחד עצום לאבד עוד ילד, כמו שאיבדתי אח. אני זוכרת את השבוע הראשון בפגייה, בכל צפצוף של המוניטורים ובהפסקות הנשימה שלה הייתי פשוט בורחת. עד שאחת האחיות שמה את ניר עלי, ומאותו רגע לא הייתי מסוגלת לזוז משם, הייתי שרה לה".
איך ניר משתלבת היום?
"היא בבית ספר, תלמד עד גיל 21 בתיכון הדמוקרטי בכפר ורדים. היא בחורה מאוד פעילה. יוצאת כל הזמן לסופי שבוע תחת המסגרות של 'בית הגלגלים' ו'קו לחיים'. עושה הרבה יותר פעילויות ממני, זזה מקייטנה לקייטנה. כשהיא מגיעה הביתה היא עם הטלפון כמו בנות גילה, אבל יש לה את האתגרים שלה. הרבה פעמים יש תסכולים".
גם הליך הפונדקאות לא היה פשוט לך.
"בפונדקאות הראשונה למדתי שאני גם יודעת להילחם. למדתי שזה בסדר שעורכי דין יגידו לי את שלהם, אבל אני אלך עם הדרך שלי, כנגד העצה שלהם. ברוך השם, השופט חשב שאני צודקת.
"אחת הסיבות לכך שהחלטנו להביא ילד נוסף בפונדקאות, למרות המחיר הכלכלי העצום, היתה המחשבה שביום שלא אהיה, לא ארצה שאוריה יתמודד לבדו עם העזרה לניר. שיהיה עוד מישהו שיעזור בטיפול בה. למרות שנראה לי שהיא תטפל בסוף בשניהם".
"להצליח גם באולימפיאדה"
כאמור, לפני שבועיים וחצי רשם ענף הכדורמים את ההישג הטוב ביותר שלו אי פעם. גלוסקא לקחה ענף לא רלוונטי, עם תקציבים מגוחכים ועם פחות מ־300 ספורטאיות רשומות, והובילה אותו לאליפות העולם. בעולם הספורט הגברי, שמאפיין כל כך את ישראל, זה לא עניין של מה בכך למצוא יושבת ראש בענף כדור - ועוד מצליחה.
"זה מאתגר, להוביל את הענף. עבודה לא פשוטה. לקחתי על עצמי את זה לפני שש שנים בגלל משפט שחברה אמרה לי: 'הענף הזה, יש איתו תמיד בעיות'. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שזה כזה גרוע, ושנמאס לי לשמוע את הקיטורים האלה. כשהגעתי, פשוט התחלתי לשנות דברים. לא באמת ידעתי מה אני לוקחת על עצמי. האיגוד היה במינוס של 600 אלף שקל, יותר מהתקציב שקיבל בזמנו. לא היו תשתיות, לא היו אנשים, לא היו נבחרות בכל שכבות הגילים. נבחרת הנשים פעלה בחצי כוח. היה צריך לבנות הכל מאפס.
"הכדורמים בשבילי זו שריטה עמוקה. אין ילד שגדל בגוש זבולון ולא נשרט עמוק מהענף. כשהתחלתי, בגיל 24, רציתי להיות הכי טובה, אז הלכתי בבקרים להתאמן עם הגברים, ובצהריים הוספתי עוד אימון כדי להשלים פערים".
אילו תגובות את מקבלת על העיסוק הספורטיבי שלך?
"הרבה פעמים נכנסים אלי אנשים הביתה וחושבים שאני רק מאפרת. ואז אנחנו מדברים על ספורט וכולם מבינים שאני עושה עוד תפקידים משמעותיים. התגובות מפרגנות. אף אחד לא מרים גבה בהפתעה".
את מרגישה שאת צריכה להוכיח יותר מקודמייך?
"הגעתי לתפקיד בגיל 46, כשלפניי היו אנשי עסקים. אמרתי לעצמי 'איך אעשה את זה?' 'איך אתמודד?' הרגשתי שאני קופצת לבריכה ריקה, עם לילות ללא שינה, כשלא ידעתי איך אשלם משכורות, מי יחזיר את המינוס. ואז התחלתי להפעיל נבחרות, צעד שהיה גם ללכת אל הלא נודע. היו לי מלא רגעי שבירה, בגלל שאני לוקחת מאוד ללב ואכפת לי. זה בנפשי. היו הרבה מלחמות על הבריכות, שהגיעו להמון בכי ותסכולים".
למה יש כל כך מעט נשים שמובילות בספורט?
"אולי הן לא מאמינות בעצמן ואולי לא מקבלות את ההזדמנות. אני מאמינה שנשים יודעות לעשות את זה לא פחות טוב מגברים, אולי אפילו יותר. אגו לא מניע אותנו. אצלי הוא נשאר בבית כשאני הולכת לעבוד. נשים צריכות ליצור לעצמן יותר הזדמנויות ולא להיות תלויות בגברים. רק להאמין שהן יכולות לעשות את זה - ומקסימום ייכשלו".
איזה דברים היית משנה בספורט הישראלי?
"את כל הדרך שבה נחשפים לספורט צריך להתחיל כבר בגני הילדים. יש בעיה גדולה להביא היום ילדים לספורט ולתת להם את הערכים של הספורט. ויש עוד בעיה גדולה - שמאמן זה לא מקצוע. אנחנו רואים את זה בכדורמים, מאמנים צריכים לעשות עוד דברים לצד הספורט.
"הייתי מאוד רוצה לשנות את תשתיות הספורט. ליצור גם יותר חשיפה לספורט הזה בטלוויזיה. צריך לשדר הרבה יותר מכדורגל. הדמויות בכדורגל הן לא תמיד דמויות שילדי ישראל צריכים להתחנך עליהן. צריך להפוך את ספורטאינו לדמויות חינוכיות, ולענף הכדורמים יש את היכולת לעשות את זה".
בעוד רגע יש בחירות לכנסת. יש לך מסר שתרצי להעביר לשר הספורט, חילי טרופר?
"אני מעריצה את חילי, עם הערכים והאופי שלו, הוא אדם נדיר. במידה שיישאר שר הספורט, ארצה לעשות מהפך בתחום המתקנים. צריך ללמוד יותר איך עושים דברים באירופה, ממדינות שהצליחו בזה. כשאנחנו עושים סיורים באירופה, אנחנו רואים שישראל היא מדינת עולם שלישי או רביעי במתקנים.
"בנוסף, הייתי רוצה שיבינו ששחקני כדורמים לא מרוויחים כסף באגודות, בזמן שרוצים שיתמקצעו. בנות הנבחרת עושות תשע יחידות מים בשבוע וכושר בכל יום, ויש בהן כאלה שגם עובדות במקביל. אי אפשר להמשיך להסתמך על הרצון הטוב שלהן בלי תגמול. הן צריכות להתחיל להרוויח כסף מהמדינה. ישראל צריכה להפנים שהן עובדות למענה בבריכה".
יש מחשבה להגיע לעוד תפקידים בכירים בספורט?
"אני לא רואה את עצמי רצה לפוליטיקה. אני יותר מדי ישרה ואומרת מה שאני חושבת. אני רואה את עצמי הרבה יותר כביצועיסטית. אבל אני כן יכולה להיות יו"ר הוועד האולימפי, אם אנשים יראו בי ראויה כשיעל ארד תסיים את תפקידה. זה משהו שיכול לעניין אותי".
אחרי הכדורמים לשיא, לאן עוד אפשר להגיע?
"זה אף פעם לא מספיק. עשינו מסיבה אחרי אליפות אירופה, ואמרתי שם לכולם: 'תשכחו מה שעשיתם, עכשיו יש לנו דרך חדשה ויעדים חדשים'. פעם צחקו עלינו בכדורמים העולמי, ושאלו 'מה זה ישראל'. שינינו את זה. פעם אמרנו 'וואו, איך הגענו לאליפות אירופה', עכשיו אומרים 'וואו, איך הגענו לאליפות העולם', או 'איך העפלנו לאליפות אירופה עם הגברים בלי תקציבים'. אז עכשיו אנחנו לא רק רוצים הופעה במשחקים האולימפיים, אלא רוצים גם להצליח שם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו