המחירים של שיעורי הנהיגה שוברים שיאים חדשים והרבה צעירים לא יכולים להרשות לעצמם רישיון  

עוד על הנושא:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%94_%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99%D7%AA

פאניקה מוסרית היא תופעה סוציולוגית שבה עסק החוקר הבריטי סטנלי כהן, ואותה תיאר לראשונה בספרו Folk Devils and Moral Panics .

על פי כהן, מדובר בפאניקה רחבת היקף אשר מתפשטת בחברה, ולפיה קיימת בעיה מוסרית אשר עלולה לאיים על המוסר הקולקטיבי. הבעיה מוצגת, לעיתים תוך שימוש בדמגוגיה או דמוניזציה, על ידי אמצעי תקשורת מסורתיים או אחרים, כמו גם לעיתים על ידי בעלי אינטרס שונים (אותם מכנה כהן "יזמים מוסריים") והטיפול בה מועלה על ידם לראש סדר העדיפויות. הפאניקה יכולה להתרחש הן עקב תופעה חדשה, או תופעה קיימת אשר אירוע מסוים שקשור בה הצית את אמצעי התקשורת, לדוגמה הטפה נגד אלכוהוליזם בעקבות תאונת דרכים קטלנית שבה היו מעורבים נהגים שיכורים.

כהן טוען כי לעיתים ניתן להבחין בגורמים אשר יוזמים תופעה זו כדי לצבור רווח אישי כלשהו בעקבות הפאניקה. מנגד, לעיתים ה"יזמים מוסריים" מאמינים באופן שלם ולא ציני בהצדקה המוסרית לפאניקה.

התאוריה מסבירה כי לא אחת, הבעיה המוסרית מדווחת בצורה שאינה פרופורציונלית לממדיה המציאותיים של הבעיה, ולעיתים אף מוצגים נתונים מוגזמים כדי להגדיל את הפאניקה המוסרית שמתפשטת בחברה.

מאפייני הפאניקה המוסרית
*דאגה רחבת היקף בקרב כלל שכבות האוכלוסייה.

*תחושת עוינות כלפי קבוצות נון-קונפורמיסטיות.

*תפיסה מוגזמת של ממדי האיום.

*תופעה בלתי יציבה שאינה ניתנת לחיזוי - הפאניקה יכולה להוביל לקמפיינים חברתיים או מהלכים חקיקתיים נרחבים, או להיעלם כלעומת שבאה.

כאמור, כהן טוען כי את הפאניקה יוצרים יזמים מוסריים. הוא ממיין אותם לשלושה סוגים - ה"המון" (האזרחים הפשוטים), ה"אליטה" (בעלי הממון והשררה) וקבוצות אינטרס. בנוסף מחלק כהן את היזמים המוסריים לקבוצות מוגדרות נוספות: יזמים מוסריים פוליטיים, יזמים מוסריים מוסדיים, יזמים מוסריים עסקיים ועוד. כל אלו יכולים להיות בעלי אינטרס משל עצמם - היזמים המוסריים הפוליטיים רוצים לשכנע את הציבור כי יש צורך להגדיל את כוחם הפוליטי כדי לפתור בעיה המוסרית; היזמים המוסריים המוסדיים יכולים ליצור את הפאניקה כדי לדרוש הגדלה של התקציבים (לדוגמה: יצירת פאניקה מוסרית בנושא שימוש בסמים בקרב בני נוער, כדי להגדיל את התקציבים לגופי האכיפה המטפלים בבני נוער שמשתמשים בסמים) ואו להתיר להם מעשים כלשהם בנושא; היזמים המוסריים העסקיים יכולים להשתמש בפאניקה כדי לקדם את עסקיהם ולהעלות את מכירותיהם.

רדיפות
כתוצאה מהפאניקה המוסרית לא אחת מוצאים עצמם אישים או קבוצות, לרוב מיעוט, נרדפים על ידי הממסד או ההמון. כדוגמה לכך מביאים סוציולוגים כמו סטנלי כהן ונחמן בן-יהודה את התופעה של ציד מכשפות, שבעקבותיה הוצאו להורג אישים אשר נחשדו בכפירה או במעשי כישוף.

ציד המכשפות בסאלם, מסצ'וסטס, ארצות-הברית. סוציולוגים וקרימינולוגים רואים בציד המכשפות מקרה מובהק של פאניקה מוסרית.
גם מדענים אשר יצאו כנגד הסבריה של הכנסייה הקתולית לתופעות פיזיקליות, כגון גלילאו גליליי, אשר תמך בתאוריית המודל ההליוצנטרי לפיו כוכבי הלכת סובבים את השמש, ונדרש על ידי הכנסייה לחזור בו מדבריו, בהם ראו ככפירה.

לפי תאוריה זו, ניתן לראות גם את האנטישמיות לאורך ההיסטוריה, כפאניקה מוסרית (מצד הלא-יהודים) אשר התעוררה לא אחת כאשר נדרש שעיר לעזאזל או בעקבות פיתוחן של תורות גזעניות. מקרים מודרניים יותר כוללים את המקארתיזם, ויש הרואים גם בטענת המצאות נשק להשמדה המונית בעיראק, אשר הובילה למלחמת עיראק והתבררה כלא נכונה, בניסיון מצד מנהיגי ארצות הברית ליצור פאניקה מוסרית.

-----
גן מקרמיק:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%94_%D7%94%D7%A9%D7%98%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA

"מישל זוכרת" ומשפט גן מקמרטין
הספר "מישל זוכרת" נכתב על ידי מישל סמית ובעלה, הפסיכיאטר לורנס פאזדר (Lawrence Pazder) ויצא לאור בשנת 1980. כיום תיאור האירועים כפי שהוא מופיע בספר נחשב לא אמין. הספר כתוב כאוטוביוגרפיה, ומהווה את התיאור המודרני הראשון המקשר בין התעללות בילדים וטקסים שטניים. פאזדר גם טבע את המונח "התעללות טקסית". "מישל זוכרת" שימש כדגם להאשמות רבות בדבר התעללות פולחנית שטנית בעשור שלאחר מכן. בעקבות הצלחת הספר פיתח פאזדר קריירה כמרצה ואף לימד רשויות אכיפת חוק את הנושא. עד ספטמבר 1990 הוא ייעץ ביותר מאלף משפטים, כולל משפט גן מקמרטין. תובעים רבים השתמשו ב"מישל זוכרת" כספר הדרכה כשהכינו תביעות נגד חברים-לכאורה ב"כת השטן". "מישל זוכרת", כמו גם דיווחים אחרים שהוצגו כסיפורי שורדים, נחשב כגורם משפיע על האשמות מאוחרות יותר בדבר התעללות פולחנית שטנית, ונטען כי הספר אף היה גורם ישיר לגל ההאשמות בדבר התעללות פולחנית שטנית.

בשנות ה-80 המוקדמות, במהלך הטמעתם של חוקי חובת דיווח, חלה עלייה גדולה במספר החקירות של רשויות הרווחה בארצות הברית, בריטניה ומדינות נוספות, בד בבד עם המודעות הציבורית הגוברת להתעללות בילדים. חקירות בתיקי גילוי עריות בקליפורניה עברו שינוי גם הן, בהובלת עובדים סוציאליים אשר השתמשו בשיטות חקירה שכללו הנחיה וכפייה, שהמשטרה נמנעה מהן. שינויים אלו בחקירות התביעה בתיקי גילוי עריות הובילו לעלייה בהודאות של אבות בתמורה לעסקאות טיעון. זמן קצר לאחר מכן החלו ילדים שנמצאים בחסות שירותי הרווחה לדווח על התעללויות גופניות ומיניות מחרידות שבוצעו בהם על ידי מטפליהם כחלק מטקסים מאורגנים, כולל ניצול מיני בטקסים שטניים ושימוש בסמלים שטניים. תיקים אלו זכו בכותרת "התעללות פולחנית שטנית" הן באמצעי התקשורת והן בפי אנשי מקצוע. זכרונות ילדות של מעשים דומים החלו להופיע בטיפולים פסיכולוגיים של מבוגרים.

בשנת 1983 הוגשו האישומים במשפט גן מקמרטין, שכלל האשמות בהתעללות פולחנית שטנית; היה זה תיק בעל חשיבות רבה בקליפורניה, שזכה בתשומת לב רבה ברחבי ארצות הברית. התיק גרם לקיטוב סביב השאלה כיצד לפרש את הראיות שהושגו. תוך זמן קצר, יותר ממאה גנים מרחבי המדינה היו מוקד להאשמות דומות, אשר דווחו בעיתונות בשקיקה וללא כל ביקורת. במהלך משפט מקמרטין, הכיסוי התקשורתי של הנאשמים (פגי מקמרטין וריי באקי) היה שלילי במכוון, והתמקד רק בהצהרות התביעה. מישל סמית ושורדים-לכאורה אחרים נפגשו עם הורים המעורבים במשפט, ונטען שהם השפיעו על העדויות נגד הנאשמים.

קי מקפרלן (Kee MacFarlane), עובדת סוציאלית אשר הועסקה על ידי Children's Institute Inc, פיתחה שיטה חדשה לחקירות ילדים בעזרת בובה מדויקת אנטומית, אשר שימשה את הארגון במאמץ לסייע לחשיפת ההתעללות בילדי גן מקמרטין. לאחר שהילדים התבקשו להצביע על האיברים של הבובה במקום שבו נגעו בהם לכאורה, ונשאלו שאלות מנחות, מקפרלן איבחנה התעללות מינית כמעט בכל ילדי הגן. היא חילצה וידויים באמצעות חקירות ארוכות שתיגמלו חשיפות של התעללות והענישו התנגדויות. העדויות במשפט שנבעו משיטות חקירה אלו כללו סתירות והיו לרוב מעורפלות בכל פרטיהן פרט לחלק שבו עסקו בהתעללות.

אף על פי שהאישומים המקוריים במשפט מקמרטין עסקו בהאשמות בדבר תאוריית קשר נרחבת שכללה התעללות שטנית, אישומים אלו נשמטו מהתיק בשלבים מוקדמים של המשפט, והתביעה המשיכה רק באישומים בהתעללות הלא טקסית, ורק נגד שני נאשמים. לאחר עדויות של שלוש שנים, מקמרטין ובאקי זוכו ב-52 מתוך 65 אישומים, חבר המושבעים לא הצליח להגיע להסכמה על 13 האישומים הנוספים נגד באקי, ו-11 מתוך 13 מושבעים הצביעו עליו כלא אשם. באקי הואשם שוב ולאחר שנתיים שוחרר ללא הרשעה.

האשמות בתאורית קשר
ב-1984 התריעה קי מקפרלן בפני ועדה של הקונגרס של ארצות הברית כי ילדים נחשפים למראות קשים של הפרשות גוף והתעללות בבעלי חיים במסגרת טקסים פולחניים ביזאריים. זמן קצר לאחר מכן הכפיל הקונגרס את תקציבן של תוכניות להגנת ילדים. הפסיכיאטר רולנד סאמיט ערך כנסים עם תחילת משפטי מקמרטין, בהם הציג את התופעה כקונספירציה שמעורבים בה כל מי שמטיל ספק בקיומה. ב-1986 טענה העובדת הסוציאלית קרול דרלינג בפני חבר מושבעים שהקונספירציה מגיעה עד לממשל. בעלה בראד דרלינג הציג בכנסים מצגת על קשר שטני עתיק יומין אשר לדעתו מכה שורש ביישובים אמריקאים.

בסוף שנות השמונים, מטפלים או מטופלים שסברו כי מישהו סובל מהתעללות פולחנית שטנית יכלו להציע פתרונות וביניהם פסיכולוגיה נוצרית, גירוש שדים וקבוצות תמיכה של מי שהציגו את עצמם כ"לוחמים אנטי-שטניים". המימון הפדרלי לחקר התעללות בילדים הוגדל, וחלק ניכר ממנו הופנה למחקר על התעללות מינית בילדים. מימון ניתן גם לכנסים התומכים בקיומה של התופעה, שהקנו מראית-עין של מכובדוּת לרעיון קיומה של התופעה ושימשו גם כמקום מפגש לתובעים, שבו יכלו לחלוק מידע ושיטות להבטחת הרשעות - ביניהן טקטיקות של העלמת מזכרים, סירוב לתיעוד של ראיונות עם ילדים נפגעים לכאורה, והשמדת ראיות או סירוב לחלוק אותן עם ההגנה. אילו התגלו הוכחות, הפרשייה הייתה הופכת למקרה הראשון שבו פעילות פלילית סודית ומאורגנת התגלתה על ידי עובדים בבריאות הנפש.

בשנת 1987 הפיק הרלדו ריברה משדר טלוויזיוני מיוחד שעסק בקיומן של כתות סודיות, וציטט הערכה לפיה הן מונות כ"מליון עובדי שטן בארצות הברית, המקושרים ומאורגנים ביעילות וסודיות רבה" תוכניות אירוח שימשו דתיים פונדמנטליסטים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכוחות משטרה כדי לקדם את הרעיון שקיים בפועל קשר של כתות שטניות ושהן מבצעות פשעים חמורים.

בשנות ה-90 פרסם הפסיכולוג ד. קורידון המונד תאוריה מפורטת על התעללות טקסית, שהתבססה לדבריו על מידע שאסף בטיפולי היפנוזה שביצע במטופליו. לטענתו, התברר כי המטופלים היו קורבנות של קונספירציה עולמית המאורגנת בתאים מחתרתיים שהשתמשו בעינויים, שטיפת מוח והתעללות טקסית על מנת ליצור במטופלים אישיות מפוצלת שתופעל באמצעות מילות קוד; הקורבנות-לכאורה אומנו לפעול כמתנקשים, זונות, סוחרי סמים ושחקני פורנו (על מנת ליצור פורנוגרפיית ילדים). המונד טען שמטופליו חשפו בפניו שהקשר נהגה על ידי רופא יהודי בגרמניה הנאצית, שכעת עבד עבור סוכנות הביון המרכזית האמריקאית במטרה לשלוט בעולם בעזרת כת שטנית. לטענתו, חברי הכת הם דמויות מוערכות וחזקות בחברה אשר השתמשו בכספים שנוצרו בעזרתה על מנת לקדם את האג'נדה שלהם. זכרונות חסרים אצל הקורבנות והיעדר ראיות הוצגו כראיות לכוחה ויעילותה של הכת בקידום תוכניותיה. טענותיו של המונד זכו לתשומת לב רבה בשל מעמדו הבולט בתחום ההיפנוזה והפסיכולוגיה.

המעבר מראייה דתית לחילונית
הטענות על התעללות פולחנית שטנית קירבו זו לזו כמה קבוצות שעל פי רוב אינן נוטות לחבור זו לזו, כולל פסיכותרפיסטים, קבוצות עזרה עצמית, פונדמנטליסטים דתיים ורשויות האכיפה. ההאשמות הראשוניות הועלו בהקשר של עליית כוחה של הנצרות השמרנית בארצות הברית, ופונדמנטליסטים דתיים קידמו בהתלהבות שמועות על התעללות פולחנית. פסיכולוגים שהיו נוצרים פעילים תמכו באבחנה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית; עד מהרה החלו להופיע דיווחים דומים ל"מישל זוכרת", ומספר מהמטפלים סברו שהאישיות החלופית של כמה מהפציינטים היא תוצאה של איחוז שטני. כנסיות פרוטסטנטיות מילאו תפקיד מרכזי ביזימה, הפצה והנצחה של שמועות באמצעות דרשות על סכנותיה של ההתעללות הפולחנית, הרצאות מפי מומחים-לכאורה, כנסי תפילה והקרנות של התוכנית המיוחדת של הרלדו ריברה מ-1987. בהמשך הופיעו גם תומכים חילוניים, והחלה מעורבות משמעותית של ארגונים להגנה על ילדים. אנשים ששימשו כמדריכים לשוטרים מתלמדים – רבים מהם דתיים מאוד בעצמם – הפכו למקדמי הטענות האלה ול"מומחים" בנושא. מעורבותם בתיקי התעללות מינית בילדים גררה האשמות נוספות בהתעללות פולחנית, והוסיפה אמינות לתופעה. ככל שההסברים להתעללות השטנית התרחקו מהנצרות האוונגלית והתקרבו לקבוצות "ניצולים", המניעים שיוחסו לאנשי כת השטן התחלפו: כעת הם כבר לא נחשבו כמי שלוחמים בדת ובאלוהים, אלא כמבקשים להשתלט על מוחותיהם של אנשים ולבצע התעללות כמטרה בפני עצמה. פסיכולוגים, מטפלים ועובדים סוציאליים תיעדו לקוחות שהייתה להם היסטוריה של התעללות פולחנית לכאורה, אם כי לטענותיהם של המטפלים לא נמצא ביסוס מעבר לעדות של לקוחותיהם.

-------

https://en.wikipedia.org/wiki/Moral_panic

A moral panic is a widespread feeling of fear, often an irrational one, that some evil person or thing threatens the values, interests, or well-being of a community or society. It is "the process of arousing social concern over an issue", usually perpetuated by moral entrepreneurs and the mass media, and exacerbated by politicians and lawmakers.

Stanley Cohen, who developed the term, states that moral panic happens when "a condition, episode, person or group of persons emerges to become defined as a threat to societal values and interests". While the issues identified may be real, the claims "exaggerate the seriousness, extent, typicality and/or inevitability of harm". The concept of moral panic can now be found in several disciplines, including sociology and criminology, media studies, and cultural studies.

Examples of moral panic include the belief in widespread abduction of children by predatory pedophiles; belief in ritual abuse of women and children by Satanic cults; and concerns over the effects of music lyrics. Some moral panics can become embedded in standard political discourse, which include concepts such as "Red Scare" and terrorism.

It differs from mass hysteria, which is closer to a psychological illness rather than a sociological phenomenon.

נראה לי יוצא משתלם רק במקרה שלמישהו יש רכב שהוא לא מתכוון להתעסק עם מכירה שלו ועדיין כשיר לשימוש ויכול להתקין עליו בלם נוסף,
או במקרה שהצלחת להשיג רכב משומש עם בלם נוסף ואישור על כך.

בממוצע שנתי:
1000 טסט,
2000 מוסך,
1000 ירידת ערך,
3000 ביטוח,
4000 דלק (אנחנו נוסעים מעט)
500 כביש 6 וחניה.

בכל אופן אתה מדבר באמת על רכבים ממש ישנים.