"שני טיפים לחג", ממליצים סנדרה שדה ומוני מושונוב בפרסומת חדשה לחברה מסחרית. "האחד - לערוך את שולחן החג בשני סוגי צלחות, כדי שיהיה גיוון, והשני - תדאגו שהשולחן יהיה בבית אחר".
בפרסומת הזו מקופלת האמביוולנטיות שרבים מאיתנו חשים כשמתקרבים החגים. על מה ולמה האמביוולנטיות? מחד גיסא, החגים נחווים כהזדמנות למפגש, לשייכות, לתחושת יציאה מהשגרה, לתחושת חגיגיות - ולצד זה הם גם מפגישים אותנו עם חששות, עלבונות, התחשבנויות, חרדה מבדידות, מפגש עם אנשים שלא היינו בוחרים להיפגש דווקא איתם לו יכולנו לבחור.
לכן מגיעה השאלה: "אז איפה אתם בחגים?", אשר הופכת לברכת השלום או למשפט הפותח כמעט בכל שיחה שלפני החגים. מדובר בשאלה תמימה לכאורה, שעשויה להיות טעונה, עד שחלקנו מכינים עבורה לעיתים תשובה מראש.
השאלה הזו מייצגת built up שהולך ונבנה לקראת החג, וזה החלק המוחצן שיש לו ביטויים בתכונה רבה ברחובות, בחנויות, בצבעוניות, בשפע. המארחים עסוקים בסוגיות כמו צבע המפה (ספוילר: לבן) ובהתאמת המפיות לנרות ולפרחים. תוכניות הטלוויזיה, הבלוגים והרשתות החברתיות מלאים בשפע של מתכונים והצעות לאירוח "שיגרמו לכולם להתפעל".
יש תהליך של אידיאליזציה של החג, שאמור להיות מושלם, אבל לכל ההתרחשות הזו יש רובד נוסף.
חגים מייצרים ציפייה גבוהה למפגש שיש בו ביטוי של מידת ההשתייכות של אדם למערך החברתי של חייו. השבט נפגש. השתייכות היא אחד מהצרכים הרגשיים־חברתיים העמוקים ביותר הקיימים.
אתה בעדר או שאתה לא בעדר? אתה הזברה שתהיה מחוץ למעגל? זה אבולוציוני. אם אתה מחוץ למעגל, הנמר קרוב יותר, כלומר סיכויי ההישרדות שלך נמוכים יותר.
זהו הקשר בין התפוח בדבש לנמר. בפועל, המפגש בחגים מציף תכנים שונים. עולות גם תחושות חרדה של אנשים שחשים פחות השתייכות או אפילו בדידות. החשש לא להיות מוזמן, או להיות מוזמן ולפגוש תחושות של ערך עצמי ירוד.
התמודדות עם שוני במעמד הכלכלי, התעסוקתי, הזוגי, בהצלחת ילדינו וכל זה - ישר לפנים. ובתוך זה עולה מבחן קבלת אנשים וילדים עם מוגבלות. עד כמה אנחנו רוצים שיהיו שם. מי יכיל ומי לא יכיל. מתחת לבגדי החג הלבנים, ישנה צביטה בלב - כל אחת ואחד והצביטה שלהם.
אולי המתנה הכי יפה שאפשר לתת ולקבל בחג הזה היא חמלה כלפי עצמנו, כלפי הסובבים אותנו, והבנה שכולנו מביאים צבעוניות עשירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו