מדור הדעות של הארץ משווה בין נתניהו לאיכמן  

#הארץ:
מה באמת משתקף מבעד לתא הזכוכית של נתניהו?
דימיטרי שומסקי
20:00, 17 בספטמבר 2022
עודכן ב-20:00, 17 בספטמבר 2022

נתניהו בסיור בשוק מחנה יהודה, ב-2015. מאין שואב נתניהו את הביטחון כי משאית ה"ביבי־בא" לא תדרוס מתחת לגלגליה את קמפיין הבחירות הנוכחי שלו, למרות הקישור הוויזואלי למשפט אייכמן?
נתניהו בסיור בשוק מחנה יהודה, ב-2015. מאין שואב נתניהו את הביטחון כי משאית ה"ביבי־בא" לא תדרוס מתחת לגלגליה את קמפיין הבחירות הנוכחי שלו, למרות הקישור הוויזואלי למשפט אייכמן?צילום: אוליבייה פיטוסי

איריס לעאל תהתה בשבוע שעבר ("הארץ", 11.9) כיצד מעצבי קמפיין הבחירות של בנימין נתניהו לא העלו בדעתם שמיזם ה"ביבי־בא" הגרוטסקי — משאית ועליה תא זכוכית, שמתוכו אמור נתניהו לנאום להמוני חסידיו בעודו חורש את הארץ — עלול לעורר אצל הישראלים את האסוציאציה המרתיעה לתא הזכוכית הנודע של משפט אייכמן, שבו שהה הפושע הנאצי בעת משפטו וממנו, מעברה השני של הזכוכית, השקיף על הקהל. "בזיכרון הקולקטיבי של האומה, גבר לבוש חליפה בתוך תא זכוכית משוריינת מזכיר משפט מפורסם מעט יותר מהמשפט המתנהל בחודשים האלה בירושלים. מה הם חשבו לעצמם, לעזאזל, בטרם שיגרו את התמונות האלה לתקשורת?" שאלה לעאל בפליאה. "הם לא הבינו שזה הדבר הראשון שארכיון הדימויים יקפיץ לתודעה? איך, למען השם, הם לא קלטו שהם כופים בכוח את החיבור האיום הזה על כל מי שנחשף אליהן?"

לעאל מותירה את השאלות האלה ללא מענה, אך מן הראוי להתעכב עליהן ולהתייחס אליהן בכובד ראש. שכן, התשובות עליהן עשויות ללמד אותנו דבר או שניים על האופן המשוער שבו מדמיין נתניהו את קהל מעריציו.

ראשית, יש להסיר מן השולחן את האפשרות שנתניהו — שללא אור ירוק ממנו, מובן מאליו שמשאית ה"ביבי־בא" לא היתה יוצאת לדרך — לא הבין את מלוא המשמעות האסוציאטיבית שמאחורי תא הזכוכית המשוריינת. אדרבה, אין ספק שנתניהו — אדם משכיל, אינטליגנטי ומתוחכם להפליא — היה ער לחלוטין לכך שבתודעה הישראלית, ההקבלה בין תא הזכוכית של אייכמן לתא הזכוכית של ה"ביבי־בא" היא כמעט בלתי נמנעת. אלא שהוא כנראה סבר כי הקבלה מעין זו אינה צפויה להסב לו כל נזק אלקטורלי. לו חשב אחרת, אפשר להיות סמוכים ובטוחים שהיה פוסל את הרעיון על הסף, חרף ההמלצות הנוקשות של גורמי הביטחון.

בתוך תא הזכוכית של נתניהו
שיחה עם אבישי בן חיים על נתניהו וסוקרטס
נאמנים בכל מחיר: מדוע מזרחים ממשיכים להצביע לנתניהו?

מאין שואב נתניהו את הביטחון כי משאית ה"ביבי־בא" לא תדרוס מתחת לגלגליה את קמפיין הבחירות שלו, למרות הקישור הוויזואלי למשפט אייכמן? לעאל כותבת, בצדק, ש"בזיכרון הקולקטיבי של האומה" אין מנוס מאסוציאציה זו; אך דא עקא — בתפישת עולמו של נתניהו, האומה הישראלית־היהודית לאמיתו של דבר איננה קיימת בתור ישות קיבוצית מאוחדת. להיפך, כמי שבעצמו תרם יותר מכל פוליטיקאי ישראלי אחר אי פעם, לפילוגה ולריסוקה של החברה הישראלית לרסיסי זהויות נפרדות וקוטביות, תוך הסתה ושיסוי בין קבוצות השתייכות שונות, נתניהו רואה בעיני רוחו את האומה הישראלית־היהודית כמפוצלת לשבטים שונים, החולקים בעיקר שייכות דתית ואי אלו זיכרונות מן העבר המיתי, אך לא בהכרח זיכרונות קולקטיביים משותפים מהעבר הקונקרטי.

פילוסוף החצר של נתניהו, אבישי בן חיים, משתמש בהקשר זה במושגים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" — מינוח שמקורו בקרב הממסד האשכנזי בשנות ה–60 ותכליתו היתה להדגיש את התהום התרבותית הבלתי ניתנת לגישור שהיתה פעורה, כביכול, בין יהודים יוצאי אירופה ("ישראל הראשונה", או לעתים פשוט "ישראל"), ליהודים יוצאי ארצות האיסלאם ("ישראל השנייה").

נתניהו לא חושש שהזיקה בין ה"ביבי־בא" למשפט אייכמן תזיק לו כי הרי השואה קרתה לאשכנזים, ומעוז כוחו מצוי בקרב המזרחים

לפי תפישה זו, שפעם היתה נחלת ההגמוניה המפא"יניקית וכיום היא מופצת על ידי מכונת התעמולה הביביסטית, מדובר, למעשה, בשתי קבוצות אתניות שונות — ומובן מאליו שלקבוצות אתניות שונות יש זיכרונות אתניים ותרבותיים שונים. ברוח שיח פלגני זה, ובשפת הזהותנות הוולגרית — וכי אפשר שתהיה בכלל זהותנות שאיננה וולגרית? — השואה היא אפוא טרגדיה של האתנוס היהודי־אשכנזי, שכן מרבית היהודים שנרצחו בשואה היו יהודים אשכנזים.

כאן מתחוור אם כן, מדוע נתניהו אינו חושש שמא ייגרם לו נזק מהזיקה של ה"ביבי־בא" לזיכרון השואה. כמו שמסביר לנו בן חיים — וכמו שסבור נתניהו עצמו — מעוז כוחו האלקטורלי של נתניהו מצוי ב"ישראל השנייה", המזרחית; ועל פי היגיון הדיכוטומיה האתנית המעוותת, המשתמע מתפישת העולם הביביסטית המתווכת על ידי בן חיים, האסוציאציה למשפט של הרוצח של בני העדה האשכנזית אינה אמורה לעורר בקרב "ישראל השנייה" את אותה רתיעה פנימית, המתעוררת מניה וביה בקרב "ישראל הראשונה".