השמאל "התאבד" על מזבח ממשלת השינוי

נפתח בגילוי נאות: לצערי, הצבעתי מרצ בבחירות האחרונות. שתי מפלגות שמאל נותרו במפה הפוליטית בישראל: העבודה - הקימה את המדינה וניווטה אותה בתקופות קשות ומשבריות. מרצ - הציתה בישראל את הניצוץ של זכויות אדם ואזרח.

כשהוקמה ממשלת השינוי, חשבתי שהשמאל מתאבד על מזבח ממשלת השינוי. לצערי, כיום אני מבין עד כמה צדקתי. מפלגת העבודה - ספינת הדגל של המחנה הליברלי־חברתי - לא השכילה, מאז שאיבדה את השלטון, לייצר מנהיגות ואלטרנטיבה שלטונית.

שני מנהיגיה אחרי רצח רבין - שמעון פרס ואהוד ברק - נטשו אותה לגורלה. המפלגה איבדה את דמותה הסוציאל־דמוקרטית לטובת הנהגה כושלת וקפיטליסטית בתקופת אבי גבאי וציפי לבני. אימוץ השם "המחנה הציוני" (ללא ערבים) הוכיח עד כמה השיח הלאומני דבק בה.

בתקופת מיכאלי צומצם המאבק הליברלי של העבודה למתחם הפמיניסטי ("חברות וחברים") ולקמפיין נגד הדרת נשים, ובמקביל - הצבעה בעד הגזירה של דחיית גיל הפרישה לנשים, גולת הכותרת של חוק ההסדרים הדרקוני.

מרצ - המפלגה של שולמית אלוני, יוסי שריד ויאיר צבן - הצטמצמה תחת הנהגתו של ניצן הורוביץ למאבק לזכויות הלהט"ב. היא הפכה לסיעה "פלצנית וחסרת בסיס" - מפלגה "ללא יצר חיים", כפי שהגדיר אותה אילן גילאון ז"ל, ואפילו אינה מסוגלת להציב במקום ריאלי נציג ערבי אחד.

מרצ והעבודה יכלו לעצור את התקציב הניאו־ליברלי והאנטי־חברתי שאושר. לפי ארגון "לתת", 430,000 ילדים פתחו את שנת הלימודים ללא ביטחון תזונתי. לא חשוב מה תהיה משכורתם של המורים - ילד ללא ביטחון תזונתי לא לומד.

כמו כן, הם עזרו לאשר חוק הסדרים דרקוני ומנופח, שכולל העלאה של מסגרת התקציב רק בהתאמה לגידול באוכלוסייה: כ־11 מיליארד שקלים, שרובם ילכו למערכת הצבאית. פירוש הדבר - המשך הכיבוש וההתנחלויות. מפלגות השמאל תמכו ב"חוק האזרחות והכניסה לישראל", "חוק יו"ש", הכשרת אביתר ותמיכה עיוורת בפרויקטי "סיפוח".

גם במסגרת תפקידיהם כשלו שרי העבודה ומרצ. מיכאלי לא פתרה את בעיית הפקקים, והשיקה רפורמה לתחבורה הציבורית שוודאי אינה עוזרת לאוכלוסיות המוחלשות. אין לה האומץ להכריז על הפעלת הרכבת הקלה בתל אביב בשבת, וזו החמצה היסטורית; הורוביץ נכשל במאבקו לטובת המתמחים; לבר־לב לא היה סיכוי לפתור את בעיית האלימות במגזר הערבי; זנדברג דאגה בעיקר ליחצן את עצמה, ואת עיסאווי ונחמן שי - לא ספרו בכלל.

הפריימריז בעבודה ובמרצ הוכיחו שאין חדש תחת השמש - השמצות הדדיות, מלחמה ודילים (נעמה לזימי - "עומדים ביחד") על המקומות הנחשקים 4-1, שבהם התבלט הצורך בהישרדות אישית, ללא אידיאולוגיה או ביקורת עצמית, וללא קבלת אחריות על כישלונות. כיסאות מתחלפים ומנהיגות ישנה (זהבה גלאון).

ההכרזה הזהה של מיכאלי וגלאון בסוף הפריימריז, "יש לנו נבחרת מדהימה", מוכיחה עד כמה שתיהן משוכנעות שקהל הבוחרים מטומטם. אין לי ספק שבפנים שתיהן יודעות שהוויתור על הדגל המדיני (מלחמת חורמה בכיבוש) וההתנערות ממחויבות לציבור העובדים ולציבורים מוחלשים יובילו לנטישה של מצביעי השמאל המסורתיים.

על מפלגות השמאל להיעלם בשלב זה מהמפה הפוליטית. אימת אחוז החסימה מרחפת מעל שתיהן, ואת משימת ה"רק לא ביבי" יודע יאיר לפיד לעשות טוב מהן. בוואקום שייווצר - אולי ינבוט גרעין חדש של שמאל, במתכונת של מפלגה יהודית־ערבית אמיתית. מפלגה שביסודה אינה לאומית, אלא של כל אזרחיה, ללא אפליה.

משה מזרחי הוא יזם בתעשיית ההייטק הרפואי, המיישם קפיטליזם קשוב ושיתופי