הפרופסור למשפטים אריאל פורת הוא אחד האנשים החזקים בעולם האקדמיה בישראל. הוא משמש מאז 2019 כנשיא אוניברסיטת תל־ אביב, חבר באקדמיה הלאומית למדעים, בעבר שימש דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה, והוא מהחוקרים הכי מצוטטים בבית המשפט העליון. מחקריו השפיעו רבות על התפתחות הפסיקה בישראל, ולכן זה אולי מפתיע שדווקא הוא, בנם של שופט ושופטת, טוען: "אני, בתנאים מסוימים, אעדיף להישפט בפני שופט רובוט מאשר בפני שופט בשר ודם".
שמעתי טוב? "לאנשים יש לעיתים אשליה שהשופטים מורמים מעם, מאוד מנוסים ויודעים להבחין בין דובר אמת לדובר שקר. אני בטוח שרבים מהם רוצים להיות כאלה, ושהם אנשים ישרים וטובים שזו משימתם, אבל הם בני אדם. אני מאמין שבעוד עשר שנים יהיה פחות צורך בשופטים, וזה יכול להיות טוב. יש מחקרים בארה"ב שמראים שאם אתה שחור, מצבך בממוצע הרבה פחות טוב מאשר אם אתה לבן. לצערי, יש גם מחקרים בארץ שמראים שאם אתה אזרח ערבי, בהרבה מצבים, מצבך פחות טוב בבית המשפט מאשר אם אתה יהודי. יש מחקר, שנעשה ממש בימים אלה, שמראה שאם אתה נפגע בתביעת נזיקין ואתה ממוצא מזרחי, אתה עלול לקבל פחות פיצויים מאשר אם אתה נפגע אשכנזי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בשנים האחרונות מוביל פרופ' פורת (66), ביחד עם שותפו למחקר, פרופ' עמרי בן־שחר מאוניברסיטת שיקגו, תיאוריה משפטית חדשה בשם "פרסונליזציה של המשפט", שמציעה כי בתחומים רבים במקום חוקים אחידים לכולם – יש לתפור דרישות חוקיות המותאמות אישית לאזרח. זאת בעזרת יצירת פרופיל אישי לכל אזרח על בסיס ניתוח מסות של נתונים עליו. השניים אף הוציאו ספר בעניין, "הפרסונליזציה של המשפט", בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. אם התיאוריה תיושם, שופטים עלולים למצוא עצמם בתחומים לא מעטים מוחלפים בעתיד על ידי אלגוריתמים, שעשויים לדעת טוב יותר לקבל החלטות – לפי הפרופיל האישי של האדם שמולם.
3 צפייה בגלריה
פרופ' אריאל פורת
פרופ' אריאל פורת
פרופ' אריאל פורת
(צילום: יובל חן)
עוד נגיע לתיאוריה בהמשך, אבל רק כמתאבן, הנה דוגמה שנותן פרופ' פורת: "חוקרים בארה"ב לקחו עשרות אלפי תיקים שבהם שופט היה צריך להחליט אם לשחרר אדם בערבות, או לעצור אותו. על בסיסם הם בנו אלגוריתם שעשה עבודה הרבה יותר טובה מהשופטים בהחלטה אם לשחרר או לעצור, עם הרבה פחות טעויות. נניח שאת חפה מפשע ואת יודעת ששופט טועה ב־10% מן המקרים, ואילו אלגוריתם טועה רק ב־1% מהמקרים. בפני מי את מעדיפה להישפט? אני חד־משמעית מעדיף את האלגוריתם. אנחנו במצב שבו לאט־לאט, כמו בתחומים אחרים, אלגוריתמים יהיו כלי עזר חשוב מאוד לשפיטה, ויכול להיות שבשלב מסוים בנושאים מסוימים יוכח שכדאי שהוא יחליף אפילו לחלוטין את שיקול דעת השופט".
עוד נחזור אל התיאוריה החדשה, בינתיים, רגע לפני פתיחת שנת הלימודים האקדמית, אנחנו מדברים על המצוקה הכלכלית של האוניברסיטאות, התחרות עם המכללות, הפערים בין סטודנטים מהמרכז לסטודנטים מהפריפריה, ועל העצות של פרופ' פורת לסטודנטים, וגם לתלמידי תיכון, שרוצים להצליח.
מה זה אומר מבחינתך להיות נשיא אוניברסיטת תל־אביב? "במשפט אחד? אחריות עצומה. אוניברסיטאות בישראל, כמעט כולן, אינן עשירות. אנחנו אוניברסיטה ציבורית. אם בשנה מסוימת יקצצו לנו בתקציבים או לא ילך לנו טוב בגיוס תרומות לאוניברסיטה – זה יורגש מיידית. אני ממש לא שחקן יחיד ויש איתי עוד רבים וטובים שעושים עבודה מצוינת, אבל בסופו של דבר האחריות הסופית על מצבה הכלכלי של האוניברסיטה ועל פיתוחה היא עליי".
מוסד אקדמי יכול לתפקד היום ללא תרומות? "חד־משמעית לא. האוניברסיטה תמשיך להתקיים, אבל כבר לא תהיה מה שהיא. זה כבר לא יהיה נכון כל כך לקרוא לה אוניברסיטה. מחקר באיכות הקיימת, יהיה לחלוטין בלתי אפשרי. התרומות נותנות לנו את אותו עודף לכאורה שאיתו אנחנו יכולים לעשות את הדברים הגדולים באמת".
האם בשנת 2022 יש בכלל צורך בתואר אקדמי? רבים בהייטק מרוויחים סכומים גבוהים בלי תואר. "אני האחרון שיגיד שאי־אפשר לעשות דברים חשובים ומועילים גם בלי תואר אקדמי. אבל עדיין יש ללימודים באקדמיה ערך מוסף: קחי אחד שלא למד באוניברסיטה ואחד שכן למד, הסיכוי של השני להצליח בדרך כלל יותר גדול, כי הוא קיבל הכשרה יסודית, איכותית ומסודרת שלא היה מקבל במקום שאינו מוסד אקדמי. עם זאת, אנחנו מבינים היטב שהסטודנט של היום הוא לא אותו הסטודנט. הדגשים אחרים והציפיות אחרות. מוסדות אקדמיים צריכים להתאים עצמם לעולם המשתנה, ולהוכיח כל פעם מחדש שכדאי לתלמיד לבוא וללמוד כאן.
3 צפייה בגלריה
סטודנטים באוניברסיטת תל אביב
סטודנטים באוניברסיטת תל אביב
''האתגר שלנו הוא להוכיח שוב ושוב שיש ערך מוסף ללימודים באקדמיה''. סטודנטים באוניברסיטת תל אביב
(צילום: דנה קופל)
"אני חושב שיש לאוניברסיטאות אתגר, שאולי לא היה קיים באותה עוצמה לפני שנים, להוכיח חזור והוכח את הערך המוסף שיש ללימודים באקדמיה. אנחנו למשל היינו האוניברסיטה הראשונה שהציעה 'מאסטר טראק': קחי למשל אנשים שלמדו הנדסה לפני 15 שנה, ולא למדו כמעט בינה מלאכותית או לא מעודכנים במה שקורה היום בתחום החשוב הזה. בעבר היינו מציעים להם לעשות תואר שני בהנדסה וכך לרכוש ידע עדכני, אבל רבים לא ירצו להיכנס תוך כדי עבודה ללימודים מלאים לתואר שני. במקום זאת אנחנו מאפשרים לקחת אשכול לימודים. זה לא תואר, זה שליש מאסטר בערך. אם בהמשך ירצה לקחת עוד שליש ועוד שליש, הוא גם יקבל מאסטר בסוף. השיטה מבוססת על תפיסת עולם של Lifelong learning (למידה לאורך החיים – ל"ד). אם פעם תפסנו את התפקיד של האוניברסיטה ככזה שמתחיל ונגמר בלימודי התואר ראשון ולפעמים התואר שני, התפיסה היום יותר ויותר בעולם, וגם אצלנו, היא שהאוניברסיטה זה מקום שטוב ונכון לחזור אליו במשך החיים, גם אם לא לתואר מלא".
פורת הוא פרופסור למשפטים בדגש על דיני נזיקין, דיני חוזים וניתוח כלכלי של המשפט. הוא נשוי לתמנע (משפטנית) ויש להם שלושה ילדים ושני נכדים. הוא נולד וגדל בתל־אביב, בנם של השופט בדימוס חיים פורת, שכיהן כסגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל־אביב, ושל השופטת בדימוס עדינה פורת, שכיהנה כאישה השופטת הראשונה בבית הדין הארצי לעבודה.
"שני הוריי השפיעו עליי", הוא אומר. "הדבר העיקרי שלקחתי מאמי זה התמדה. אבא שלי הוא אדם מאוד צנוע וכמעט כל הישג שהיה לו קרה במקרה, מבלי שהתאמץ להשיגו. הוא גאה להגיד שהוא לא היה תלמיד יותר מדי טוב בתיכון ושהיה תלמיד בינוני בפקולטה למשפטים. אמא שלי, לעומת זאת, הייתה תמיד תלמידה מצטיינת. כשאני חושב על אנשים שלמדו איתי בפקולטה או על תלמידים שלי, אז היו תלמידים מאוד כישרוניים שלא בהכרח היו עורכי הדין הכי מצליחים, ואחרים שאולי היו קצת פחות כישרוניים, אבל עם התמדה ורצון להצליח, והצליחו יותר. כך שהתמדה חשובה לפחות כמו, אם לא יותר, מכישרון".
פרופ' פורת למד משפטים באוניברסיטת תל־אביב, לצד סטודנטים עם פרופיל סוציו־אקונומי דומה לשלו. כשאני שואלת אותו עד כמה בעבר היה סיכוי לאנשים מהפריפריה להתקבל לאוניברסיטת תל־אביב, התשובה שלו מפתיעה: "בהחלט הקושי הזה היה, ועודנו. זה לא שהבעיה נפתרה. תוכנית הקבלה למצטיינים בפריפריה שייסדתי כדיקאן הפקולטה למשפטים, התחילה מזה שלפקולטה באותה תקופה (2003־2004), וגם היום, היה קשה מאוד להתקבל. שמנו לב שישנם מקומות בפריפריה הגיאוגרפית שהם לחלוטין לא מיוצגים בפקולטה. למשל, משנות ה־80 עד תחילת שנות ה־2000 לא היו סטודנטים מדימונה או מאופקים, ונדיר שהיה מישהו מקריית שמונה. זה לא שאנשים שמגיעים משם הם פחות טובים כמובן, אלא שיש להם פחות הזדמנויות, והדבר הזה הטריד אותנו.
"עשינו פיילוט של עשרה תלמידים בשנה הראשונה, שקיבלנו אותם לא על סמך ציון פסיכומטרי או בגרות, אלא על פי המיקום היחסי שלהם במחזור שבו למדו בתיכון. תשעה מתוכם לא היו מתקבלים בשיטת הקבלה הרגילה. את השנה הראשונה, שבעה סיימו בהצטיינות. אחת מהם כמעט הייתה מצטיינת רקטור – מקום שלישי מתוך 1,500 תלמידים. זה היכה את כולנו בתדהמה חיובית. שנה אחרי זה הרחבנו את התוכנית ל־25 תלמידים והתוצאות שוב היו טובות מאוד.
"בפקולטה למשפטים זה הנוהג מאז ועד היום, ואז הייתי דיקאן ושכנעתי את הנהלת האוניברסיטה דאז בנחיצות התוכנית, והיא הפכה לתוכנית אוניברסיטאית. כשנכנסתי לתפקיד נשיא האוניברסיטה לפני כשלוש שנים נתתי לתוכנית הזו דחיפה נוספת, ובשלוש שנים האלה היא גדלה בערך ב־50%. היום אנחנו מקבלים מדי שנה עשרות רבות של סטודנטים מהפריפריה בדרך הזו, ומקווים להגיע למאות בשנה".
המכללות מאפשרות לנתח משמעותי מהאוכלוסיה לימודים אקדמיים, במיוחד במשפטים. האם הן נגסו במספר הנרשמים שלכם והאם הן תחרות מבחינתך? "הן לא נגסו ואין באמת תחרות. קשה לראות איזו סיבה יש למישהו שיכול להתקבל לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב להעדיף ללכת למכללה. אל תטעי בהבנת דבריי: למכללות יש תפקיד חברתי חשוב מאוד. אם היו רק אוניברסיטאות, הרבה פחות היו יכולים ללמוד, ויש הרבה תלמידים טובים מאוד במכללות. יש רבים שלא מתקבלים לאוניברסיטה כי לא התאמצו מספיק בתיכון, מגיעים למכללות, עושים חיל ומצליחים מאוד. יש לא מעט מכללות מצוינות שעושות עבודה נהדרת".
"דגל פלסטין הוא דגל של הרשות הפלסטינית, שאינה מוגדרת כמדינת אויב. אני לא רואה מה מנותק בלומר שבמדינה דמוקרטית לכולם יש זכויות. שימי לב שמדובר באזרחים ערבים של מדינת ישראל"
עצתך לתלמידי תיכון? "תלמדו ברצינות, כי מבחני הקבלה לאוניברסיטה דורשים הצלחה בתיכון. אבל לא רק זה: אם תלמדו טוב בתיכון, יהיה לכם קל יותר באוניברסיטה. בנוסף, תנסו כבר להתחיל לחשוב איזה דברים מעניינים אתכם להמשך החיים. נסו להתעניין בכמה שיותר תחומים. גם אם אתם טובים במתמטיקה, אל תזניחו לימודים אחרים. והכי חשוב: נסו ליהנות מהלימודים. אני חושב שזה סוד ההצלחה. נסו שיהיה לכם מעניין".
עצת זהב לסטודנטים שמתחילים תואר ראשון? "התקופה באוניברסיטה היא מיוחדת במינה, אף פעם לא תהיה לכם תקופה כזו שבה במשך 3 או 4 שנים כל מה שאתם צריכים לעשות זה ללמוד. הבסיס שאתם רוכשים חשוב מאין כמוהו. מי שיגיד לכם, 'מה זה משנה איך אתם לומדים באוניברסיטה, החיים כבר ילמדו אתכם', מטעה אתכם. יש קורלציה גבוהה בין הצלחה באוניברסיטה לבין הצלחה לאחר מכן. לכן: תלמדו ברצינות, בלי קיצורי דרך".
מה אתם עושים עם הצניחה בנרשמים ללימודי מדעי הרוח? "זו תופעה כלל־עולמית. התחומים הטכנולוגיים מושכים יותר ויותר את הצעירים שחושבים, אולי בצדק, שהם מכניסים יותר מבחינה כלכלית. אוניברסיטת תל־אביב אינה משלימה עם זה. למשל, פתחנו תוכנית, בתמיכת קרן מנדל, שמטרתה ללמד מדעי הרוח לסטודנטים למדעים. החל מהשנה שעברה כמעט כל תלמידי המקצועות המדעיים חייבים לקחת שלושה קורסים בליבת מדעי הרוח. הרעיון הוא שטוב שלכל בוגר אוניברסיטה יהיה בסיס מסוים במדעי הרוח ושיהיה חשוף לדרך החשיבה ההומניסטית. יש גם מחקרים שמראים שאנשים שהם יותר רב־תחומיים הם יותר יצירתיים ומצליחים בעבודתם. אנחנו גם בתהליך של הקמת בית ספר ללימודים מתקדמים במדעי הרוח".
סטודנטים בדואים ערכו לאחרונה באוניברסיטת בן־גוריון עצרת לציון יום הנכבה (גם באוניברסיטת תל אביב הונפו לאחרונה דגלי פלסטין מחוץ לקמפוס). עשרות מהם הניפו דגלי פלסטין, והדבר עורר ביקורת ציבורית. אתה חתום יחד עם ראשי אוניברסיטאות אחרים על מכתב ממאי האחרון לשרת החינוך, בבקשה שתשמיע את קולה ותמנע הסתה נגד אוניברסיטת בן־גוריון. לא מובן לך למה זה עורר ביקורת? "לראשי מוסדות אקדמיים יש גם תפקיד חברתי, ובכלל זה להשמיע את קולם בנושאים שהם בתחום מומחיותם. תחום המומחיות של נשיאים הוא בין היתר שמירה על החופש האקדמי. לפי השקפתי כמשפטן, אוניברסיטת בן־גוריון הייתה חייבת לאפשר את העצרת, כי זה חלק מחופש הביטוי. כל עוד אין סכנה ממשית לאלימות, ואני חושב שהאוניברסיטה הפחיתה למינימום את הסכנה הזו, לדעתי לנשיא האוניברסיטה ולהנהלה לא היה בכלל שיקול דעת אם לאפשר את העצרת. הם היו חייבים לעשות זאת".
3 צפייה בגלריה
דגלי פלסטין באוניברסיטת תל אביב
דגלי פלסטין באוניברסיטת תל אביב
דגלי פלסטין באוניברסיטת תל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
אתם לא קצת מנותקים? הנפת דגלי פלסטין מזעזעת ישראלים רבים. "אותי זה לא מזעזע. דגל פלסטין הוא דגל של הרשות הפלסטינית, שאינה מוגדרת כמדינת אויב. אני לא רואה מה מנותק בלומר שבמדינה דמוקרטית לכולם יש זכויות. שימי לב שמדובר באזרחים ישראלים של מדינת ישראל, גם יהודים וגם ערבים, ושלכולם יש זכויות, כולל זכויות פוליטיות. חלק מחופש הביטוי זה גם להניף דגלים, לרבות דגלי הרשות הפלסטינית, וגם לעשות פרובוקציות בצורה לא אלימה. נורא קל לדבר על חופש הביטוי כשאנשים מתבטאים בנושאים שהם בקונצנזוס, בשביל זה לא צריך חופש ביטוי. כל המיוחד בחופש הביטוי זה שלאנשים מותר לומר דברים פרובוקטיביים שמעצבנים את האחרים, שגורמים להם לצעוק ולכעוס. זו המהות של חופש הביטוי. מי שחושב שהגדרה כזו של חופש הביטוי מנותקת, הוא לדעתי זה שמנותק".
בוא נדבר על התיאוריה החדשה פרסונליזציה של המשפט. למה צריך אותה? "תחשבי על נהיגה ברכב: בכל מקום בעולם כמעט יש מגבלת מהירות אחידה לכולם. אבל נהגים הם שונים אחד מהשני. יש כאלה שיש להם אינסטינקטים מהירים יותר, ניסיון רב יותר בנהיגה ועוד. אפשר היה לחשוב על עולם שבו לכל אחד מאיתנו מותאמת מהירות הנהיגה המקסימלית שלו, בהתאם ליכולותיו. בעולם הטכנולוגי המתפתח, שיש בו יותר ויותר מידע על אנשים וגם יכולות טכנולוגיות שלא היו קיימות פעם, לא דמיוני מצב שבו לכל אחד מאיתנו יהיה פרופיל אישי שעל פיו תוכתב לו מגבלת מהירות אחרת, שתופיע בלוח המחוונים שלו, בהתאם ליכולותיו. למשל, שנינו נוהגים באיילון, לי נקבעת מגבלת מהירות של 70 קמ"ש, ולך 90 קמ"ש.
"הטריגר לפיתוח התיאוריה הגיע דווקא מתחום הירושה: מתברר שכאשר גברים ונשים כותבים צוואה, נשים מותירות יותר לילדים ופחות לבעל, לעומת גברים. יש לזה הסבר רציונלי: קחי למשל גבר ואישה, שניהם בני 50. האישה יודעת שאם תלך לעולמה לפני בעלה, יכול להיות שבעלה יתחתן שוב ויוליד ילדים. לכן יש לה צורך להגן על ילדיה מפני הילדים העתידיים, ולהוריש להם יותר מלבעל. לעומת זאת, הגבר יודע שאם הוא נפטר לפני אשתו, הסיכוי שלאשתו בת ה־50 יהיו ילדים נוספים קטן ביותר, ולכן הצורך להגן על הילדים שלו קטן יותר, והוא יוריש לאשתו יותר. זה עורר אותי ואת שותפי לכתיבה, לחשוב על האפשרות, שתהיינה בחוק הנוגע לירושה ברירות מחדל שונות לגברים ולנשים. ברירת המחדל כיום היא שכל אדם שלא הותיר צוואה – רכושו יחולק חצי לבת/בן הזוג וחצי לילדים. אולי צריך לחשוב על ברירת מחדל שונה לגבר ולאשה".
זו לא אפליה? "להפך. אם חוק הירושה מנסה לחקות את רצונו ההיפותטי של המוריש שלא הותיר צוואה, אז בואו ננסה לחקות כמו שצריך. לכל אחד נותנים כברירת מחדל את מה שהיה הכי רוצה כנראה. ויותר מ־50% מהאנשים לא משאירים צוואה. עם ביג דאטה וטכנולוגיה מתאימה אפשר לדמיין עולם שבו לכל אחד ואחת מאיתנו תהיה ברירת מחדל התפורה למידותיו, לפי המאפיינים השונים שלו, לא רק לפי מגדר.
"תחשבי על נהיגה: נהגים שונים אחד מהשני. יש כאלה עם אינסטינקטים מהירים יותר, ניסיון רב יותר ועוד. אפשר לחשוב על עולם שבו לכל אחד מותאמת ומותרת מהירות הנהיגה המקסימלית שלו, בהתאם ליכולותיו"
"קחי את חוקי הגנת הצרכן: יש זכות להחזיר מוצר תוך זמן נתון ולקבל את הכסף חזרה. צרכנים לא בהכרח מודעים לכך שהם משלמים על הזכות הזו במחיר המוצר. נניח שיש מידע עלייך שאת אף פעם לא מחזירה מוצרים, יכול להיות שתעדיפי לוותר על הזכות ולשלם פחות על המוצר.
"עוד דוגמה יפה ואמיתית: חברה בארה"ב שעסקה במתן הלוואות גילתה שיש קורלציה בין זה שאנשים מדביקים לרגלי הרהיטים שלהם פדים כדי שלא ישרטו את הריצפה, לבין החזר הלוואות בזמן. מדביקי הפדים, כך מתברר, נוטים להחזיר את ההלוואות שלהם בזמן. לכן, אותה חברה דרשה מהם ריבית נמוכה יותר (כמובן שאחרי שזה התגלה לצרכנים, השימוש בפרמטר הזה הופסק, שהרי כל אחד שיידע זאת ימהר לרכוש פדים לרהיטים). זה מה שמיוחד בביג דאטה, שאתה מוצא כל מיני קורלציות שאתה לא מעלה בדעתך שיש, וזה מאפשר לתפור לכל אחד את החליפה שלו".
בתחום הרפואה, רופא נדרש כיום על פי חוק לספק למטופל מידע באשר למצבו ולסיכונים בטיפול המוצע לו, כדי שיוכל לתת הסכמה אמיתית לטיפול. מה יקרה לפי התיאוריה שלך? "רופאים ובתי חולים מעדיפים, כדי להגן על עצמם מתביעה משפטית, לגלות למטופל כמה שיותר מידע על סיכונים. אבל יש מחקרים שמראים שלספק לך מידע שאת לא מעוניינת בו בהקשר של סיכונים רפואיים – יכול לפגוע בבריאותך ואפילו להקטין את סיכויי ההחלמה שלך. בעולם של משפט מותאם אישית, תהיה רמת גילוי מידע משתנה, בהתאם לכל אחד ואחת מאיתנו, לפי הפרופיל שלו".
מה הסכנות של התיאוריה? "טענה אפשרית היא שפרסונליזציה של המשפט לא תעבוד במקרים מסוימים בתחום הצרכני, כי אנשים עלולים להתחפש לאחרים. נניח שאת כמעט אף פעם לא מחזירה מוצר ולכן תשלמי פחות ממני. אז אני אבקש ממך לקנות את המוצר עבורי, כדי לשלם פחות. יש גם שאלה של אי־שוויון. בנהיגה למשל, נניח שבגלל שאני נהג זהיר ממך, או שהאינסטינקטים שלי טובים משלך, מותר לי לנהוג מהר יותר ממך. זה יוצר אפליה לכאורה, כי נוצר מצב שבו אני יכול לנסוע מתל־אביב לירושלים בחצי הזמן לעומתך.
"ויש גם שאלה של פגיעה בפרטיות. כי התיאוריה אומרת שכדי ליצור פרופיל אישי, יש לאפשר גישה למידע פרטי, ולעיתים רגיש, על אנשים. תשובתי היא שאם נרצה או לא נרצה, המידע הפרטי עלינו מצוי כבר מזמן בידיהם של מוכרים, ספקים ומשווקים.
"באופן כללי, עלינו להיות מודעים לבעיות הללו, ולכך שיש פה אתגרים טכנולוגיים משמעותיים. התיאוריה הזו מכוונת למחוקקים ולקובעי המדיניות, ולא לבתי משפט. אני מאמין ומקווה שייעשה בה משהו. לדעתי זו עשויה להיות מהפכה בעולם המשפט שספק אם הייתה כמוה".
פורסם לראשונה: 07:35, 09.09.22