משך שבועיים הסתובב רן דנקר עם כאב שיניים טורדני, מסוג הכאבים שמבהירים לך שאין מנוס מישיבה על הכיסא המאיים עם התאורה הלא מחמיאה והמכשירים הרועשים והמלחיצים. ביומן שלו לא נמצאה משבצת אחת פנויה לביקור דחוף אצל רופא השיניים שלו.
זו מטאפורה טובה למה שעובר על דנקר בשנה האחרונה, ובין היתר הסיבה המרכזית לפגישה שלנו, שגם כדי לנעוץ אותה ביומן נדרשה עבודה של צוות שלם. רן דנקר מודל 2022 הוא האמן הכי עסוק שיש. בין הופעות, עשיית מוזיקה, השתתפות ב"הכוכב הבא", דוגמנות והפקות אופנה, הוא לא נח לרגע, אבל שומר על הרעב בעיניים, מכיר תודה ומרשה לעצמו להתפוצץ על החיים, אחרי הרבה שנים שבהן חשב שכבר לא יחווה הצלחה מטורפת וכה משמעותית בתחום המוזיקה.
השילוש הקדוש
הכל חוזר ל"בית משוגעים", ממתק הפופ המפתיע שהזניק את דנקר לרחבות הריקודים ולפלייליסט של אלפי חתונות, נמשך עם "השמלה החדשה שלי" הנזיל מגדרית, ובימים אלה גם עם "מלכת הרחבה" - להיטים שמתפוצצים בזה אחר זה, מטריפים את הרשת וממתגים אותו כמרענן הרשמי של השנה.
"אני מודה שלא יכולתי לדמיין את השנה האחרונה, למעשה קצת יותר משנה כי 'בית משוגעים' יצא במרץ", הוא מחייך בכנות כשאנחנו נפגשים ביפו, בדירה שבה הוא חי עם בן זוגו, הבמאי איתי וייזר, ומגדל יחד איתו את שתי בנותיו מהורות משותפת. "כל החיים חלמתי על הדבר הזה, אני עובד מאוד קשה בשביל להגשים את זה. מעבר לזה שנולדתי עם השם המחייב חליל", הוא צוחק, "המוזיקה היתה שם כל הזמן, בתצורות שונות. התחלתי כילד בלימודי אורגנית בקונסרבטוריון. לא הגעתי לשיעורי חלילית בבית הספר, כי זאת בדיחה גרועה למדי שחליל ינגן בחלילית. לצופים הלכתי כתירוץ, הייתי גרוע בכל הסנדות והקשירות, לא הייתי מגיע לפעולות אבל הייתי בלהקה בצופים. בגיל 13 עברנו מתל אביב לנתניה, ושם הקמתי להקת רוק. שרנו גם קאברים וגם מקורי, היינו הלהקה של החבר'ה, לא ממש הופענו אלא חקרנו מוזיקה. לא הייתי תלמיד, לא הלכתי לבית הספר כמעט בכלל. אין לי 11 שנות לימוד, זה לא עניין אותי. היה לי ברור שמוזיקה היא החיים שלי, החלום שלי".
ואז הגיע "השיר שלנו". המוזיקה הגיעה אחר כך.
"לצד המוזיקה, המשחק תמיד היה עניין בזכות ההורים שלי (דלית ואלי דנקר; מ"כ). נולדתי בארה"ב לשני שחקנים שהתגרשו כשהייתי בן שנתיים וחצי, וזמן קצר לאחר מכן אמא שלי כבר הבינה עד כמה המקצוע הזה אכזרי וכמה קשה יהיה לה להסתדר לבד, וחזרנו לארץ. היא מצאה את העבודה הכי מהירה שיש - סוכנות ביטוח - אבל היא לגמרי אמנית בלב שלה. משחק היה שם גם כשהייתי נער. למדתי אצל מורה למשחק, זה משך אותי, אבל זה אף פעם לא היה הלב כמו המוזיקה, שהיתה לי יראת כבוד אליה. זו האמנות הנשגבת".
אז נחזור למוזיקה. אחרי שלא התקבל ללהקה צבאית ("אחד הבוחנים היה עמוס בן דוד, שהיום משמש המנהל המוזיקלי של 'הכוכב הבא', והשני היה עידן רייכל, שניגן באלבום עם עילי בוטנר, וזו היתה סגירת מעגל נהדרת"), הוא זכה לפרסום בעקבות "השיר שלנו" והעבודה המשותפת עם עילי בוטנר, עזב לניו יורק לשנתיים, חזר, וטעם את הכל: שיחק בסדרות טלוויזיה, בסרטים ובתיאטרון. רק עכשיו הוא מרגיש סוף־סוף שאת הסערות והדרמות מחליפה קבלה גדולה, שלו את עצמו, ובעיקר של הקהל. "עם המוזיקה היו לי הרבה תהפוכות, לא התקבלתי ל'כוכב נולד', אבל זה באמת תמיד היה הדבר שהכי נהניתי לעשות. אני לא זוכר כלום מהנעורים שלי חוץ מזה שהייתי נער מאוד פרוע, הולך, חוזר, ים, מסיבות, ובעיקר מלא מוזיקה".
כנער שחי מוזיקה, יכולת להסתכל קדימה ולהגיד לעצמך: בעוד 20 שנה אני ממלא את קיסריה או את אמפי שוני? מוציא אלבומים?
"אני חושב שאז זה עוד נראה לי רחוק. היו לי את האיידולים שלי: שלום חנוך, אביב גפן, היהודים, החברים של נאטשה, מאיר אריאל, ילד רוקנרול. בחדר שלי היו פוסטרים של ג'ים מוריסון".
ועכשיו אתה מלך הפופ.
"הרוקנרול תמיד שם בלב, גם בפרפורמנס שלי וגם במבערים שאני פותח כשאני שר. גם פה עברתי תהפוכות. ב־2007 הוצאתי אלבום עם עילי בוטנר, אלבום ארץ־ישראלי, הכי העבר שלי מהקיבוץ והעבר שלו מהקיבוץ, חיבור של שניים שרוצים ללבוש טי־שירט וג'ינס קרוע וללכת עם הגיטרות, אלבום שאני מאוד מחובר אליו רגשית. אבל אחרי כמה שנים הבנתי שאני צריך ללכת למצוא את הצבע שלי במוזיקה ולגבש את עצמי, אחרי תקופה ארוכה שבה אני משחק בסרטים ובסדרות. המשחק היה קצת כמו כישרון שגיליתי שיש לי, קצת מהגנים מאבא. אולי רציתי להוכיח לאבא שלי במשחק שגם אני יכול. להגיד לו, 'לא היית שם כאבא, אבל אני מתקרב אליך דרך המקום הזה'".
איך הקשר שלך היום עם אבא שלך?
"אנחנו במצב מעולה. אבא שלי מעריץ את איתי, הוא אוהב אותו אהבת נפש, וגם כשחקן הוא מעריך את מה שהוא עושה כבמאי. הוא גם הראשון שסיפרתי לו על איתי. הוא צרח 'יש!' האבא הכי הזוי", הוא צוחק.
בוא נדבר רגע על השנה האחרונה שלך. אבא שלך הגדיר אותך כ"חפשן", ובהחלט נדמה שזו היתה שנה של חיפוש ומציאה, גם אם עדיין יש תחושה שזה לא עד הסוף, שיגיעו עוד דברים.
"אני אוהב שאת אומרת שזה לא עד הסוף כי הרבה פעמים אומרים לי 'הנה, מצאת', ואז אני עונה שזאת דרך, ושאני לא יודע אם אי־פעם מוצאים את ה'דבר' עד הסוף. אם נסתכל על מה שקרה בשנה האחרונה, וננסה לפרוט את זה, מדובר בהבשלה של תהליכים של שנים.
"אחת הנקודות הקריטיות במסע הזה נמצאת בגיל 26, כשהחלטתי בוקר אחד, ברגע של הבנה, שכבר כמה שנים כיף לי ואני מצליח אבל חסר לי עומק לדברים. שיש רבדים שאני מרגיש שאני לא מגיע אליהם, בתוך כל הרעש. אני משער שזה היה קשור גם למגדר ולזהות וגם לאמנות שלי. הייתי ילד שעלה על גל של הצלחה, שהיה חזק ממני וסחף אותי. לא יכולתי באמת לעצור את זה ולהגיד שנייה 'פוס משחק', אני רוצה להבין מה אני כאמן וכאדם, מה אני רוצה להגיד בחיים האלה.
"בגיל 26 ראיתי איך זה יכול להימשך עוד 15 שנה: רצים קדימה מסדרה לסדרה, מתפקיד לתפקיד, להקליט עוד להיט. אני לא מוזיל את זה כי זו היתה עבודה מאוד קשה עם המון מחשבה, והיו עוד אנשים שהרוויחו מזה כסף מסביב, זה לא רק אתה, אבל הבנתי שאם אני לא עושה קאט מוחלט ונוסע מפה, זה לא יקרה. אני חושב שזו היתה ההחלטה הכי חשובה שקיבלתי עד היום בחיי".
לחקור את הפלואידיות
עם ההחלטה הזאת דנקר טס ב־2009 לניו יורק, עצר הקלטות לאלבום שני עם בוטנר וביטל חוזים לסדרה ב־yes ולעוד קמפיין רווחי. "זה היה להגיד לא לכל", הוא משחזר. "הבנתי את הסיכון שאני לוקח. אנשים ששיחקו איתי אמרו לי שזה צעד מטורף, שלא עושים דבר כזה בגיל צעיר ושאני צריך לדאוג לעתיד שלי, אבל משהו בבטן הבהיר לי שזה הדבר הנכון עבורי. זו היתה תקופה שבה היו לי התקפי חרדה מהלחץ, המצב הנפשי שלי לא היה מזהיר. על פניו זרחתי, אבל הייתי מאוד לא מאוזן נפשית. הרגשתי עצוב, שאני הולך על אדים, שאני עובר מזוגיות לזוגיות וששום דבר לא תופס אותי. הבנתי שאני צריך להציל את עצמי. הנסיעה הזאת לא היתה רק נסיעה אמנותית. כן, נסעתי ללמוד תיאטרון ולכתוב שירים, הייתי שם כמעט שנתיים, אבל זו בעיקר היתה נסיעה חשובה כי הורדתי שם מגננות רבות. שכרתי דירה, הסתובבתי בעיר באנונימיות עם זקן עבות, וזה היה אדיר. חיפשתי וניסיתי להבין מי אני בעולם הזה".
מה גילית?
"גיליתי שאני אדם מורכב, ושאני צריך לברר איך להתקרב לעצמי עוד קצת. כתבתי עשרות שירים שהיו סוג של טיפול פסיכולוגי, שם גם עלו דברים על המיניות שלי, אבל השירים האלה נגנזו. ההארד דיסק שלי נשרף עם כל השירים, לא היה לי גיבוי והבנתי שאני לא רוצה גיבוי כי זה היה חשוף מדי, אבל זה מה שהוביל אותי לתובנות".
בניו יורק הבנת שאתה נמשך לגברים?
"לא, אני חושב שהבנתי את זה לפני כן, אבל כן הבנתי שזה צד בי שאני לא יכול להשתיק, שאני לא רוצה להשתיק. מעבר לשאלה 'האם אני נמשך לגבר או לאישה', הבנתי שאני לא מאפשר לעצמי לחיות בחופש. שאני בעצם אדם שמצנזר את עצמו במה שאני אומר ובמה שאני חושב. יש איזה שד, אפשר לקרוא לו מיניות, או 'חיבור לצד הנשי־רגשי', שאטמתי אותו, הוצאתי אותו באמנות אבל לא בחיים האישיים, והבנתי שאני לא רוצה לחיות ככה ושאני רוצה לברר מה עושה לי טוב. הבנתי שאני פלואידי ושזה לא דיכוטומי. זה לא שאני מכריז 'אני הומוסקסואל'. אני חושב שזה היה אולי מסדר לי משהו בראש, כי משהו בהבנה שאני נמשך גם לגברים וגם לנשים מאוד בלבל אותי. היום פחות, כי היום אני עושה בחירה - אני חי עם גבר, אני יכול להימשך גם לאישה וזה בסדר, אבל אני בוחר לחיות עם האהוב שלי ועם המשפחה שלי".
אחרי שעולות בך התובנות האלה אתה בוחר לבדוק את שורש הפלואידיות הזאת?
"הרבה מאוד זמן לא הייתי מסוגל, פחדתי נורא שזה ישנה לי את החיים ולא ידעתי מה זה יעשה לקריירה שלי. איך יסתכלו עלי חברים שלי או אנשים שגדלתי איתם? כל הפחדים שלך צפים, כמו בסרט אימה. חזרתי לארץ ונכנסתי לסוג של הדממה עצמית, ממש מתחת לרדאר. לא שיתפתי אף אחד, חוץ מידידה אחת, וגם זה היה בקטנה".
נשמע כמו נטל גדול מאוד.
"זה כלא. הרגשתי כלוא גם בחיים האישיים וגם אמנותית, כי אני לא יודע לחרטט. גם באמנות, אם אני לא מחובר למשהו אני לא עושה אותו ואם אני עושה אותו אני אמצא את הצידוק. לא יכולתי לעשות כלום כי זה מה שהעסיק אותי מהבוקר עד הלילה. לא דיברתי, רק כתבתי שירים למגירה".
מתי דלתות הכלא נפתחו?
"כשהכרתי את איתי. חצי שנה אחרי שחזרתי, חבר הזמין אותי למופע המוזיקלי של אבי דנגור, 'אבי הזמר'. לא הכרתי אותו ולא ידעתי שאיתי ביים את המופע וגם שיחק את הדמות של שוקו, אחד הנגנים של אבי. התאהבתי בקבוצה שעשתה משהו מגניב, אחר וחופשי. כמה ימים אחרי הם הזמינו אותי להתארח, וככה התחברנו.
"עם איתי היה חיבור מיידי. הראיתי לו שירים שכתבתי, שהיו בהם רמזים להתעניינות בגברים. הוא הגיב בצורה די שוות נפש, ולימים כשדיברנו על זה הוא אמר לי שהוא אפילו לא חשד. אני חושב שמהרגע הראשון הוא הרגיש חיבור אלי, אבל לא רצה בכלל להיכנס לסיפור כזה כי אז הוא יהיה הגיי הזה שנמשך לסטרייט? הכי משעמם".
ובסוף זה קרה.
"אחרי זמן מה המשיכה היתה חזקה מדי, רק חיפשנו רגעים להיות יחד. ישבנו על הגג של הדירה שלו ביפו, ואני אומר לו: 'מה קורה לי?' והוא אומר לי: 'אני לא יודע מה קורה לי!', ואז עלינו שנינו על הסחרחרה הזאת של ההתאהבות והכל נפתח".
"אני לא סותם יותר"
העיניים שלו בורקות כשהוא מדבר על איתי, עדות נוכחת לאושר שהזוגיות הזאת ממלאת אותו, כמו התא המשפחתי שהשניים בנו יחד. הם נישאו בטקס מצומצם וחיים יחד כבר עשור (עם הפסקה של שנה באמצע), מגדלים כאמור שתי ילדות מהורות משותפת של איתי (בנות 6 וחצי ו־12). הדירה המשותפת משדרת "כאן גרים אמנים", עם חדר מוזיקה שמכיל גיטרות ופסנתר, אבל גם שומרת על צניעות ועל חום.
"כל החיים שלי נורא חשבנתי מה יגידו עלי. היה לי נורא חשוב שיקבלו אותי: שהמוזיקאים יקבלו אותי כמוזיקאי, שהשחקנים יקבלו אותי כשחקן, שאבא שלי יקבל אותי כאמן. גם בחיים האישיים היה לי נורא חשוב שיאהבו אותי. זה הוביל אותי כל החיים, מין חוסר ילדי ראשוני. ברגע שהכרתי את איתי הבנתי שאני לא יכול לחשבן יותר, זה גורם לי לאבד את הסיבים הכנים שמהם אני מורכב.
"הסתכלתי על אמנים אחרים וביטלתי את עצמי כי 'מה לי יש להגיד', אבל אז הבנתי שיש לי המון מה להגיד, רק שאני חי בצמצום. מאותו הרגע התחיל תהליך של הורדת קליפות והגשמת פנטזיות. חזרתי הביתה מהתיאטרון ואמרתי לאיתי שאני רוצה לעשות מוזיקה, וכשהוא אמר לי: 'למה אתה לא עושה', אמרתי לו: 'אני לא יודע, אני מפחד'. היתה לי כזאת הצלחה ב־2007 עם עילי בוטנר, אבל זה לא היה שלי, זה היה שלנו, ולא אני כתבתי את זה, הייתי קול של משהו. רציתי להגיד אותי במוזיקה".
דנקר מספר שבשנת 2015 חייו עברו שינוי נוסף בעקבות המשחק בהצגה "נעצר בחצות" בהבימה. הוא גילם את דמותו של האנס ליטן, לוחם חופש שמסכים למות על המוקד למען ערכיו. ביום הפרמיירה הוא סיפר בראיון שהוא חי עם גבר. "כל הזמן אמרתי שבחזרות אני מדבר על חופש ואהבה חופשית ואני חי בשקר. גם שירה בנקי נרצחה באותם הימים ונכנסתי לסחרחרה. החלטתי שאני לא סותם את הפה יותר, אני לא משתיק אותי, כי שתיקה כזאת בטח לא תעזור למניעת הרצח הבא בקהילה הלהט"בית, שסובלת שנים מדיכוי".
משם הדרך לאלבום אישי היתה יחסית סלולה. "לקחתי יומנים שכתבתי, קרעי שירים, חלקם היו במחשב, אחרים בכתב יד, ויחד עם נועה גולנדסקי, שהפכה את הטקסטים לפזמונים, יצרנו את האלבום 'משהו אחר', שיצא בשנת 2018. עשיתי שואו עם האלבום הזה: הופעת בכורה בקרקס, שלטי חוצות, רוקנרול פולקי אפל קצת, הייתי בטוח שזה יתפוצץ ושאני הולך להופיע כמו משוגע. שיר הנושא עובר פלייליסט, יש קצת תגובות טובות ומאותו הרגע - דממה. אני מוציא סינגל אחרי סינגל, ולא קורה כלום. אז וגם היום אני מאמין באלבום בצורה עיוורת. למרות זאת, פתחתי הופעות והקהל לא מגיע. יש לי אמנם גרעין של כמה אלפי אנשים מכל הארץ שהולך איתי, הם היו הדלק שלי, בעיקר בנות, הרבה ילדות בנות17-12, שהופתעתי שהתחברו לאלבום שיוצא כשאני בן 34, חי עם גבר ועם שתי בנות בבית".
זה אכזב אותך שבעיקר ילדות מגיעות להופעות?
"זה בעיקר מאוד בלבל אותי. לא הבנתי איך יכול להיות שאני מדבר מגילי בגובה העיניים על מה שקורה לי ומי שפוגש אותו זה דור אחר. לא הבנתי איך זה קרה, ובכל פעם שהיו מגיעים מבוגרים יותר, הם היו אומרים לי 'וואו איזו הופעה, נספר לחברים שלנו', אבל זה לא קרה ולאט־לאט התחלנו לרדת בגדלים של המקומות".
ואיך אתה מתמודד עם זה?
"היה שם דיכאון נסתר, אבל נלחמתי, וכשאני נלחם אני לא רואה ממטר. מין צורך הישרדותי של אמן להגיד 'אני עושה' ונורא האמנתי בזה. הרגשתי אדישות מהמדיה. לא הייתי בכלל חזק ברשתות, לא שיחקתי את המשחק, החלטתי שאני עושה את הדבר שלי, ואם היית שואלת אותי אז מה אני הולך לעשות הייתי אומר לך רוקנרול, כי לא אכפת לי יותר".
"חשבתי שזה סוף העולם"
לתחושת הלוחמנות של דנקר התווסף בואו של נגיף קטלני ומבהיל, שאילץ את הקהל להסתגר בבית, ואת דנקר דווקא מילא ברוח ספונטנית. "יום אחד עליתי לגג וצילמתי את המשפחה רוקדת לצלילי השיר 'כשאומרים לי לא', שיר קצת יותר פופי שלי, למרות שהוא נושא מסר חברתי פוליטי קשוח. רציתי להשתטות קצת. התקשרתי לחברים מלהקת בת שבע ושאלתי אם הם רוצים לרקוד בקליפ, והם זרמו לשמחתי".
תצוגת הפאן הזאת שודרה בכל מיני אתרים, שהובילו לראיונות קצרים. "אמרתי לעצמי שזה כנראה כיוון נכון, למרות שכולנו בבית, ואני בחרדות, כי אני גם היפוכונדר והייתי בטוח שהמחלה תגמור את כולנו".
חששת שעולם התרבות לא יחזור לפעולה?
"חשבתי שכלום לא יחזור, ראיתי את הסוף, חשבתי שסוף העולם מגיע. הייתי מאלה שיצאו עם כפפות, הייתי בחרדות איומות".
המעשה הספונטני של דנקר הפך לכדור שלג מתגלגל, ולימים שינה את עולם התרבות המצומצם כפי שחווינו אותו בתקופת הקורונה. כשהעולם והאולם היו סגורים, והקהל צרך מוזיקה בזום, דנקר היה האמן הראשון שכתב פוסט שבו הציע להגיע לבתים ולחצרות להופעות אינטימיות ופרטיות במסגרת ההגבלות, מה שסחף אחריו מוזיקאים, שחקנים ואמנים רבים נוספים, שהבינו שאם הקהל לא יכול להגיע אליהם - הם יגיעו אליו.
"אני באמת חושב שזו היתה נקודת המפנה האמיתית בקריירה המוזיקלית שלי, שבאה מנואשות אמיתית בבית, אחרי שאיתי אמר לי בלילה: 'אהוב שלי, אנחנו צריכים להכניס כסף'. הוא גם מטפל רגשי בשיטת סאטיה והמשיך לטפל בזום, ואני לא עשיתי כלום למעט קצת לייבים בבית, שלפניהם שתיתי וויסקי כדי להכניס את עצמי לאווירה ולשמח אנשים.
"למחרת בבוקר שאלתי את הגיטריסט שלי אבנר (טוויג; מ"כ) אם בא לו לבוא עם גיטרות לשתיים-שלוש הופעות בחצרות של בתים. חשבתי על מחיר הגיוני, 4,500 שקלים, שאנשים יתאגדו יחד וכל אחד ישלם 100 שקלים או פחות, ובתוך חצי שעה אני מקבל כמות מטורפת של פניות ומגייס את נטלי, חברה טובה, כדי להשתמש במספר הטלפון שלה. יום אחרי היא כבר קנתה טלפון שמיועד לעבודה וטלפון רגיל. פתחנו בבית חמ"ל".
אתה התחלת את מה שלימים הפך לתופעה, הדרך היחידה לצרוך מופעי מוזיקה, תיאטרון ובידור.
"אף אחד לא הבין עד כמה הקהל צמא לזה. יצאנו עם זה בחודש יוני, ובמהלך יולי-אוגוסט היו לנו בכל חודש 30 הופעות. הגענו למקומות שלא שמעתי את שמם, הופענו בכל העוטף, לפעמים נשארנו לישון כי למחרת היתה עוד הופעה באזור. ההופעות בתקופת הקורונה החזירו לי את האמון בקהל, כי אחרי האלבום הראשון קצת נשבר לי הלב וחשבתי שאולי אני לא מעניין אף אחד. אמרתי לעצמי: 'זה כנראה לא הזמן שלך, שחרר'. הופענו לנוער, למבוגרים, לאנשים שלא דוברים עברית. עשיתי גם פסטיגל ששודר רק באונליין ופתאום היה לי נורא כיף, האזור הזה של הקלילות, שהתרחקתי ממנו.
"הבנתי שאני מתגעגע להופיע בגדול. בפנטזיה שלי אני מיק ג'אגר, אני פרדי מרקורי (צוחק), אני רץ על הבמות, אז למה אני צריך להופיע בקטן? הספיק לי, תודה, הבנתי. והתחלתי לחפש מה הדבר שידליק אותי. בבית אני שומע אינדי ישראלי, רוק, הילה רוח, זה לא שפופ לא היה שם, כי דואה ליפה תפסה אותי כשהוציאה דברים טובים, ודיוויד בואי הוא אהובי. הפופ שאני אוהב הוא פופ שהפרפורמנס שלו אחר, שלוקח את זה לקצוות, ולקח לי זמן להבין איך אני מתחבר לעולם הזה".
"פחדתי להיות פאתטי"
דנקר חשב על המפיק שאחראי לשירים הכי עדכניים והגיע לג'ורדי, שנפגש איתו אחרי שכנועים מצד דנקר. "הוא היה עסוק. ישבתי עליו כי חשבתי שיכול להיות חיבור מעניין. נסעתי אליו לקריות אבל בדרך אמרתי לעצמי 'מה אתה עושה? מה הקשר שלך לג'ורדי?' הוא עבד עם נועה קירל, עם סטטיק ובן־אל, מה הקשר? הגעתי לפגישה, ישבתי איתו ועם רון ביטון, והם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי שהאמנים שהשפיעו עלי הם דיוויד בואי, דפש מוד ורובי וויליאמס, אמנים שיצרו פופ טיזרי מאוד. התחלנו סשן, ובתוך שעה אני בחלום. זה לקח תשע שעות ויצרנו את 'בית משוגעים'. סיימנו, נכנסתי לאוטו, לחצתי על פליי והתחלתי לבכות. באמת. זה נשמע קלישאת הקלישאות, אבל אני נוסע בים באחת בלילה ואומר 'זה טוב!' הרגשתי שקרה משהו מטורף".
אני לא בטוחה שבאותו הרגע הבנת כמה מטורף זה הולך להיות.
"ממש לא, גם לא חשבתי שאני הולך להיכנס לסצנה העדכנית. יום לפני שחרור הסינגל ישבתי עם איתי ואמרתי: 'אני מקווה שזה לא מהלך פאתטי'. פחדתי שזה יהיה כזה 'רן דנקר עושה עכשיו ג'ורדי'. זה יצא במרץ 2021, ולפי התגובות המחבקות קלטתי שזה נוגע בהמון אנשים. מה שהכי שימח אותי זה שבקליפ הייתי בפעם הראשונה נורא משוחרר, כמו שאני בבית. אנשים התקשרו ואמרו לי: 'עלית על משהו, זה הדבר שלך'".
רגע לפני שיצא "בית משוגעים" עוד היו לך הרהורי פרישה מעולם המוזיקה.
"נכון. חשבתי שאעשה מוזיקה לעצמי, אקליט בבית עם האנשים שלי ומי שזה יגיע אליו, שיגיע. בתוך שבוע מיציאת הסינגל אנחנו כבר נזרקים לפריצות במועדונים בלילות, וכשאנחנו עולים זו היסטריה שאני לא קולט".
את החופש הזה מתחת עם השיר שיצא אחר כך, "השמלה החדשה שלי".
"'השמלה החדשה שלי' היה בשבילי אתגר נוסף - וגם עבור הקהל. הוא נוגע בדברים שאני מתעסק בהם: מגדר, זהות וחופש. ראיתי שהעולם של 'בית משוגעים' עובד, רציתי להראות עוד צבעים שלי, ו'השמלה החדשה שלי' היה מטאפורה טובה לחופש הזה. הקהל עמד באתגר בענק, ציפיתי להמון תגובות הומופוביות, לבלוקינג. האמנתי בשיר ובמומנטום אבל לא ידעתי איך יאכלו את זה, וקיבלתי מעט מאוד תגובות כאלה.
"אני מופיע בכל הארץ, עולה עם שמלה ושר 'זה לא עניין של כבוד הרב ולא עניין של השופט, וגם לאללה לא אכפת למעלה', ויש לי גם קהל דתי שמגיע להופעות, וכולם מבינים את המסר. זה מתחבר בצורה מוזרה לשיר 'שווים'; כשאני שר את 'שווים' הוא טעון בכל כך הרבה דברים שלא היו קיימים כשהוא יצא ב־2007. 'השמלה' תקע את המסמר האחרון של העולם הזה, כי 'בית משוגעים' יכול היה להישאר כקוריוז, אבל הוא הבהיר גם לי וגם לקהל שמתהווה פה איזה קו, שממשיך עכשיו עם 'מלכת הרחבה'".
"מה שאותי הדליק בדימוי של 'מלכת הרחבה' ובטקסט שלו הוא שזה שיר שמעודד אנשים לעלות לבמה ולהיות מי שהם. זו כמובן מטאפורה, כמו השמלה.
"לא יודע אם הרבה יודעים, אבל מי שקרוב אלי יודע שאני לא אדם מוחצן ביומיום שלי, אפילו די ביישן. קל לי לעטות על עצמי את המסיכה של האדם המוכר, אבל מתחת לזה יש אותי, וזה משהו שמעסיק אותי - בושה ומבוכה, זה העסיק אותי כל החיים. ב'מלכת הרחבה' אני לא שר בגוף ראשון, אלא מעביר את המושכות לקהל. בשבועיים האחרונים מגיעים להופעות גברים ונשים במגפיים, למרות החום, ואני מעלה אותם לבמה. זה משהו שזרקתי בסטורי בצחוק, ואנשים התחילו לצלם לי את המגפיים מראש ואז לבוא עם זה להופעה, ואני מעלה אותם לקאט ווק".
בתור אישה אני יודעת שמגפיים זה לא נוח. איך אתה הולך עם זה?
"את המגפיים האלה אני נועל בהופעות, וזה מדהים. זה לא נוח, מזיעים בהם, אבל הנעל עצמה נוחה. גם כשאני עולה לבמה בשמלה ובמגפיים תמיד יש בי איזה פחד קטן שפתאום תהיה תגובה, שיזרקו איזו הערה, אבל הפחד הזה מדליק אותי, מעורר אותי. אני מבין שאם זה הפחד שלי אני חייב לדחוף אותו קדימה, כי בתפיסה שלי אני לא רואה בזה עניין, אני רואה בזה סממן לחופש.
"אפשר לחשוב, אז הגבר לובש שמלה. אנשים לובשים טוניקות וגלביות בעולם הערבי, זה משהו חברתי, אז בואו נפתח את הראש. ברור לי שבמגפיים יש סממן נשי. אגב, נורא כיף לעלות עם מגף כזה וללכת כמו ערס, זה האלטר אגו שלי. אני מוציא שם משהו שביום־יום פחות יוצא".
חוץ מהחופש ומהחגיגה שלך על הבמות, מתלווה לזה גם האחריות שיש לך כדמות ציבורית, שקהל צעיר עוקב אחריה?
"פעם לא היתה אחריות בזאת, ולא חשבתי עליה. היום אני מבין שלהיות מוכר, להיות בפריים טיים ולהוציא שירים שמגיעים להמון אנשים זו אחריות. זו לא אחריות דידקטית, אני לא דמות מחנכת, ואני לא מרגיש שיש לי זכות לחנך, אבל יש לי אחריות מוסרית שמתחילה מהערכים שלי. בטח יש אנשים שלא מסכימים איתי או שחושבים שמה שאני עושה מתירני מדי וזה בסדר, אבל כל עוד השיח מתקיים אני מרגיש שאני בשליחות שלי. חשוב לי לעורר את השיח, לדבר על שוויון. יש בחברה שלנו המון שמרנות ופחד ובגלל זה חשוב לי להיות עם המגפיים והשמלה, דווקא בגלל שאני יודע שמקשיבים לי ומסתכלים עלי".
נציג המולטי־טאסקינג
המיניות הפלואידית בקליפים הנוצצים, האקטיביות ברשתות החברתיות, המוזיקה שמשדרת חופש וקלילות והלוקים פורצי הדרך הפכו אותו לא רק לתופעה, אלא גם, אם תרצו, לדבר הכי קרוב להארי סטיילס שיש לנו.
כשאני מבקשת לברר איתו אם כבר שמע על ההשוואה הזאת, הוא מחייך במבוכה ומודה שכן. "אני חושב שזה מגיע מזה שהוא מאפשר ללוק שלו להיות מאוד פלואידי, וגם השירים שלו מדברים על חופש והוא עושה את זה בלי פחד ובגאון. אגב, הוא דופק בעולם לוקים שאני עוד לא הגעתי אליהם, אני לא יודע אם מוכנים אליהם פה עדיין (צוחק). אני באמת חושב שזו מחמאה, כי היום הוא אמן חזק וטוב, ואני מעריך אותו ואת המוזיקה שלו".
ואם כבר הארי סטיילס, דנקר לא רק מדגמן לוקים כמוהו, אלא גם מככב בטלוויזיה ובפרסומות. כשהוא לא עושה מוזיקה הוא הפרזנטור של רנואר, סלקום ונספרסו, שופט ב"הכוכב הבא" ומשתלב די בקלות בעידן המולטי־טאסקינג של דור המילניאלז שעושים הכל מהכל. כשאני מבקשת לברר אם הוא לא מפחד מהגם וגם הזה, ואם אין חשש מחשיפת יתר וממיאוס של הקהל, הוא מודה שזה עובר לו בראש. "אני כן מאמין במינונים, אבל הגל הזה שאני כרגע גולש עליו בינתיים עושה לי טוב. אני מאמין שאם לי או לקהל יהיה מיאוס, אני אחוש את זה. הפיזור פחות מלחיץ אותי כי תמיד הייתי מפוזר. פעם אמרו לי איך אתה יכול להיות גם שחקן וגם זמר? לעשות גם קולנוע וגם פסטיגל? זה תמיד היה שם. זה כנראה רצון וצורך שלי לעשות הרבה דברים. לגבי חשיפת יתר, אנחנו בתקופה שאני לא יודע אם קיים דבר כזה. יש כל כך הרבה פלטפורמות וגם כשאני לפעמים מרגיש שהתראיינתי להמון מקומות וכולם ראו אותי, אני מבין שהמון אנשים לא נחשפו ולא ראו. אני מרגיש מבורך במקום הזה, וכן, אני מתייחס לזה גם ממקום כלכלי".
אז הקמפיינים והדוגמנות הם עניין כלכלי נטו?
"זה לא שיקול כלכלי נטו, אבל כן, יש שיקול כלכלי ואני לא מתבייש בו. לגבי נספרסו, אני שתיין קפה הארד קור, וגם האנשים שאני עובד מולם שם עושים לי טוב, וזרמתי על זה. סלקום מאפשרים לי כרגע להביא המון הומור. מצד אחד זה חיבור מסחרי אבל הוא בתוך עולם שנעים לי איתו, ושאני מבין מה אני נותן בו. לגבי רנואר, אופנה תמיד דיברה אלי, כיף לי נורא להצטלם ולהיראות חתיך", הוא צוחק, "זה נכון שיש הרבה דברים. אני מכה בברזל בעודו חם מהבחינה המסחרית. פעם הייתי מתבייש בזה, היום פחות. אולי בגלל שאני עובד נורא קשה ומשקיע באמנות שלי ומרגיש שיש איזון עם האמנות".
תגלית בשם איתי לוי
חרף הסוגיה השחוקה, נדמה שאין בחירה נכונה יותר מללהק אותו לשולחן השופטים ב"הכוכב הבא", כשהוא משתף פעולה גם עם הקאמבק הטלוויזיוני המדומיין עם האקסית המיתולוגית, נינט. "נורא שמחתי שפנו אלי, זו סגירת מעגל עם יואב צפיר ועם 'טדי', שלא קיבלו אותי ל'כוכב' אבל גילו אותי ב'השיר שלנו'. אני חושב ש'אקס פקטור' (שבו דנקר שפט לפני ההצטרפות ל'כוכב הבא'; מ"כ) לא תפסה מספיק כי מוזיקה היום לא מספיקה, תוכנית כזאת צריכה לשלב מוזיקה ובידור. אתה בסוף לא צופה רק כי המתמודדים מצוינים או כי השופטים מקסימים, אלא גם בזכות אסי ורותם וגם כי מצד אחד זה מוליד כוכבים ומצד שני לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ומכניס הומור וכיף".
והיה לך ברור שחלק מהחבילה זה גם הסיפור שיבנו מהמפגש שלך עם נינט.
"ידעתי שזה חלק מהחבילה, וזה מצחיק אותי. מובנת לי ההתעסקות בזה. היום, כשאני צופה בפרקים של 'השיר שלנו' או נתקל בהם באיזו פיצוצייה, זה נורא מתוק בעיניי, נוסטלגי ומחמם את הלב. אני יכול להסתכל עלינו מהצד ולהתמוגג. לכן אני מבין גם את העיסוק בזה היום".
אנשים מסתכלים עליכם וזה גורם להם להתרפק על מה ומי שהם היו כשצפו ב"השיר שלנו".
"בדיוק. אני חושב שדייקת את זה. זה לא אנחנו. נינט ואני מבינים את זה, אנשים נזכרים בעצמם ברגע הזה. בסופו של דבר, היינו זוג שמאוד אהב ועכשיו אנחנו פרודים שמאוד אוהבים, ואני חושב שזה גם נראה על המסך. הזמן עשה לשנינו טוב ובסך הכל המפגש בינינו יכול היה בקלות להיות מפגן קיטשי מבאס, אבל אני חושב שזה יוצא מקסים, ובמינון נכון. אז בפרק הראשון קצת הגזימו, אבל עכשיו זה כבר זורם בתוך התוכנית".
דנקר מספר שהתגלית המרכזית שלו מתוכנית הריאליטי היא איתי לוי. "אני חולה עליו, הוא גילוי מבחינתי כי לא הכרנו קודם. הוא בחור סופר אינטליגנטי, רגיש ואחד המצחיקים שפגשתי בחיי, ופגשתי המון קומיקאים. הוא הורג אותי".
כבר נתת לו טיפים לקראת הכניסה לנעליים של "קזבלן" בהבימה?
"הוא לא צריך כי הוא כבר קזבלן, הוא קזה".
"אהיה אבא מסור"
ההצלחה והזוגיות היציבה הביאו איתן גם מחשבות על הרחבת המשפחה. "אנחנו רוצים להרחיב את המשפחה ובוחנים את האופציות של פונדקאות. היום יש פונדקאות בארץ גם לגברים הומוסקסואלים וזה דבר אדיר, כי זה מוזיל את התהליך ואתה יכול ללוות את האם מקרוב. ההליך יכול להגיע לסכומים של 500-400 אלף שקלים, ובחו"ל זה כמובן יותר.
"בא לי מאוד להיות אבא, לגמרי. אני לא יודע איך נעשה את זה עם ההופעות, אבל יש לי חברות זמרות קרייריסטיות שעשו ילדים והן אמרו לי שאולי לרגע זה ירגיש כמו עצירה מתודית, אבל זה עובר ואתה ממשיך. אז חודשיים-שלושה אתה מוריד הילוך. אני משער שאהיה אבא שיחזור לעבוד מאוד מהר".
תהיה מהמשחררים או מהמודאגים?
"אני חושב שאהיה מאוד מסור, כמו שאני עם הבנות של איתי עכשיו, שפותחות לי את הלב ומרגשות אותי יותר מהכל. זה כנראה אינסטינקט שנולדתי איתו, רווחתן לפניי, לדאוג להן ולראות שהן מקבלות זרעים טובים לעולם הזה. אני חושב שככה זה יהיה עם הילד שלי, אני לא רואה הבדל גדול. אני חושב שעכשיו אני כבר מבין את האהבה הזאת שהיא בגוף. אנשים אומרים לי: 'הן לא הילדות הביולוגיות שלך', אבל אני לא חושב שזה משנה. ברגע שאתה הרבה זמן עם הדבר התמים הזה שגדל לידך בבית ומרים אליך עיניים, זו אהבה שאי אפשר לתאר אותה".
קריירה בחו"ל לא ממש מעניינת אותו, ולדבריו, "כשהסתובבתי בפסטיבלים בחו"ל זה קרץ לי כי כשאתה מגיע ורואה את השטיח האדום הכל נראה נוצץ יותר, אבל גרתי בניו יורק והבנתי שאני נורא אוהב את השפה העברית ושאני שובר שיניים באנגלית וזה התיש אותי. אני לא כותב ולא שר באנגלית, והאמת היא שאני גם לא מרגיש מחובר לזה".
לפני הפריצה הגדולה, דנקר פיתח גם קריירה קולנועית וטלוויזיונית. הוא כיכב בסרט "עיניים פקוחות" של חיים טבקמן ב־2009, שעליו קיבל מועמדות לפרס אופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר. ב־2018 הוא כיכב בסרט "מוטלים בספק" של אלירן אליה, תפקיד שעליו היה מועמד לפרס אופיר לשחקן הראשי הטוב ביותר. ב־2020 כיכב יחד עם אביגיל הררי בסרטה של טליה לביא, "אחד בלב".
כיצד אתה תופס את העיסוק במשחק כיום?
"הרבה שנים השקעתי אנרגיה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה והרגשתי שובע מהעולם הזה. רציתי לשים את הזרקור על המוזיקה, אבל מתחיל לדגדג לי משהו בבטן. זה עדיין לא התגבש למשהו ספציפי, אז עד שלא אתגעגע למשהו אני מעדיף לא לחזור למסך או לבמה. אני שחקן וגם על הבמה אני משחק".
"היו אוכלים אותי בתוך רגע"
ב־1 בנובמבר ניגרר לעוד מערכת בחירות עתירת יצרים וריבים. במדינה מקוטבת כמו שלנו יש אמנים רבים שלא מעיזים להשמיע דעה פוליטית מחשש שזה ישפיע על הקריירה שלהם ויתייג אותם לצד כזה או אחר במפה הפוליטית. אתה חושב שיש חשיבות וצורך לנקוט עמדה פוליטית־חברתית?
"זה לא עניין של צריכים או לא, זה עניין של רצון. אני מבין שזה שוק קטן, וכשאתה מדבר על פוליטיקה או נוקט עמדה כביכול, אתה בעצם מעצבן המון אנשים במדינה שמאוד חם בה. אנשים נדלקים מאוד מהר, גם אני כזה. אני מבין את הפחד ואת הסכנה בלהביע עמדה. אני שותף למחשבה שאמן צריך לדבר על מה שמדליק ומעורר אותו. לא הסתרתי את דעותיי הפוליטיות בעבר, יצאתי להפגנות בבלפור, האינסטגרם שלי היה מלא בזה".
יש לך מושג למי תצביע?
"לא, ונורא קשה לי להאמין לפוליטיקאים, לא משנה מאיזה צד. בנט היה הרבה מאוד זמן בצד שאני לא מצביע לו, אבל התאהבתי בו. כשהוא היה ראש ממשלה, האמנתי לו. אני לא יודע בדיוק אם הוא עשה את העבודה, אבל הרגשתי שהשיח פחות מתלהם בארץ, שיש יותר חיבור בין אנשים, אז אולי אם הוא היה מתמודד שוב הייתי מצביע לו, כי לי חשוב לחיות במדינה שהשיח בה דמוקרטי וליברלי".
אבל הוא לא מתמודד. יש מישהו אחר שאתה חושב שיכול להנהיג אותנו?
"אני משער שזה יהיה יאיר לפיד, אבל זה עוד יכול להשתנות. יצא לי לראות קצת פוליטיקאים מאחורי הקלעים כשהופעתי במקומות שונים כמו בבית הנשיא ונתקלתי באנשים שמנסים להתמקם, להיות בספוט, לעשות את הדבר הנכון, עולם שאני לא יודע עליו כלום וקצת הפחיד אותי. לא הייתי נכנס לשם בחיים, היו אוכלים אותי בתוך שנייה, אני רגיש מדי".
אין ספק שעכשיו אתה חי את החלום, ובכל זאת, יש עוד חלומות? דואט מוזיקלי עם מישהו או מישהי מיוחדים?
"שלום חנוך. מבחינתי הוא לא רק אבי הרוק הישראלי, הוא יחיד במינו ובדורו, ואם היתה לי האפשרות לעשות איתו כל דבר הייתי מאוד שמח. הוא באמת מדור הנפילים, אין כאלה".
הפופ היום נוצץ, אבל גם מואשם לא מעט ברדידות יתר ובשפה עילגת.
"בפופ שלי חשוב לי שיהיה משהו מעבר. אני מכבד ואוהב את השפה וחשוב לי להגיד משהו בשיר שלא יישאר כקוריוז או כגימיק. גם 'השמלה' יכול היה להיות גימיק, אבל זה התחיל מהמחשבה ש'זה לא עניין של הרב או השופט' והבנתי שהמסר חשוב לי יותר. קורה פה משהו טוב בפופ, זה דור אחר עם פרפורמנס אחר. הדור שלי לא יכול להיות נועה קירל, מרגי או אנה זק. אני בא מעולמות הרוקנרול והם מעולמות אחרים, והם הולכים עד הסוף, עובדים קשה. לגבי טיב השירים, זה דור אחר.
"הילדה הגדולה שלנו מקשיבה מצד אחד לנגה ארז, מארינה מקסימיליאן ודיוויד בואי וגם לאנה, נועה ומרגי וחושבת שזה מעולה. היום אנחנו קצת במקום אחר והפופ מביא משהו צבעוני שאנחנו אולי כבר לא יכולים לעשות. בתוך המקום הזה אותי כן מעניין להביא עוד רבדים גם בפרפורמנס התיאטרלי שלי. אני אוהב להתלבש ולהחליף בגדים".
אז תחזור לתיאטרון.
"אני עוד אחזור".
