"שתיקה היא גזר דין מוות עבורו": אילן מנגיסטו מחכה כבר שמונה שנים לאחיו, אברה

"הייתי הראשון שקיבל את בשורת האיוב", נזכר אילן מנגיסטו. "הייתי בעבודה ופתאום התקשרו מהשב"כ, אמרו שיש אירוע ביטחוני, שזה דחוף ושיגיעו אלי בתוך שעה וחצי. נבהלתי, התחלתי לחשוב מה עשיתי. כשהגיעו, שאלו אותי מתי ראיתי את אחי לאחרונה. אמרתי להם שבאותו השבוע הלכתי לבקר את אמא והוא היה מתחת לבית. 'אנחנו לא יודעים איך לבשר לך את זה. אחיך חצה לעזה', אמרו לי. ראיתי חושך בעיניים".

ביתם של אילן ורעייתו אסתר באשקלון נמצא רק קילומטרים ספורים מרצועת עזה, שם שבוי כבר שמונה שנים אחיו, אברה, אך נדמה לעיתים שמדובר במרחק של מאות אלפי קילומטרים. "תחשוב טוב - יהיה הכי טוב", קיבל את פניי סטיקר כתום זועק על הדלת הכהה, ולא היה שום סימן מסגיר לכך שמדובר בבית שבו נתונות המחשבות 24/7 לאח שלא חזר. משפחה אחת, יוצאת העדה האתיופית, מנסה להילחם כמעט לבדה, בסיוע פעילים, נגד אחד מארגוני הטרור הברוטאליים והמסוכנים ביותר, ולהשיב את בנם האבוד.

"הפירוש של אברה זה 'אור', מכיוון שכבר מילדותו הוא האיר למשפחה", מסביר אילן (40). הוא יושב על הספה, לבוש חולצה שנושאת את איור אחיו, ושהכיתוב עליה מבשר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים "אברה עדיין חי". הוא מספר ששאל פעם את אמו מדוע קראו כך לאחיו, והיא הסבירה כי המצב הכלכלי היה קשה בימים שבו הוא נולד, והיא דאגה איך תגדל אותו. קרוב משפחה שלא הגיע אליהם כבר שנים הגיע לפתע לביקור, ולפני שעזב השאיר סכום כסף ששינה את מצבה של המשפחה. "כך הם הבינו שאברה זה האור של כולנו".

משפחת מנגיסטו, ההורים ועשרת ילדיהם, הגיעה לישראל בראשית שנות ה־90 במסגרת "מבצע שלמה". בתחילה השתכנו במרכז קליטה בירושלים, ואז עברו למרכז קליטה באשקלון. אחרי ההתאקלמות רכשו בית באשקלון ושני ההורים גרים בעיר גם כיום.

"גם אני כעסתי עליו"

ב־2012 ספגה המשפחה את המכה הראשונה. אילן: "אחי מיכאל היה הדמות הדומיננטית בבית. הוא נולד מייד אחריי, שלוש שנים יותר גדול מאברה. הוא שירת בגולני, סיים בהצטיינות והיה מודל לחיקוי. אברה העריץ אותו, ידע שאם הוא ליד מיכאל אף אחד לא יתעסק איתו. באותה שנה מיכאל חלה, ולאחר מאבק נפטר בגיל 29. זו טרגדיה שמלווה את המשפחה עד היום, אבל אברה לקח את זה הכי קשה. הוא לא הצליח להשלים עם האבל, התחיל להסתגר, אמר שאין לו בשביל מה לחיות. ראינו שהמצב הנפשי שלנו מחמיר, ואחד מאחיי הציע שניקח אותו לטיפול.

"אחרי שבוע הוא שוחרר, אבל הטיפול לא עזר. לפני שמיכאל נפטר אברה היה מלא שמחת חיים וחוכמה, אבל אחר כך הפך שבר כלי. אשפזנו אותו שוב בכפייה, אבל אחרי עשרה ימים קראו לנו לקחת אותו. אמרו שאין להם מה לעשות ושהוא לא מזיק לאף אחד". אברה, מספר אילן, היה נוהג לצאת לצעדות ארוכות, נוהג להיעלם, ומשפחתו אף דיווחה עליו כמה פעמים כנעדר. באחת הפעמים הוא אף אותר בטבריה.

ב־7 בספטמבר 2014 ביקש אברה מאמו כסף, וכשסירבה לעשת זאת עזב את הבית ויצא לכיוון הים. "הוא אהב את הים", נזכר אילן, "היה הולך לשם המון, יושב עם עצמו. לצערנו, זה היה לרועץ".

בתיעוד של מצלמות האבטחה נראה אברה הולך לאיטו על חוף זיקים כשהוא מחזיק מקל בידו ותיק על גבו ומתקרב לכיוון הגדר שמפרידה בין ישראל לעזה. תצפיתניות של צה"ל זיהו אותו ודיווחו ללוחמים שהיו בסיור. קראו לעברו לעצור וירו באוויר לעבר רגליו, אך הוא התעלם. אברה הניח את תרמילו על הקרקע, טיפס על הגדר ועבר אל הרצועה. אחד הלוחמים חשב שמדובר במסתנן מאפריקה שהחליט לעבור לעזה. רק לאחר שהתיק, שהיה חשוד כממולכד, נבדק, התגלה שמדובר באזרח ישראלי. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו בישראל ראה אותו.

"בהתחלה האשמתי אותו, כעסתי עליו, לא יכולתי לעכל. לשם הוא החליט ללכת? ריבונו של עולם, דווקא לעזה? אבל זו המציאות שאנחנו לא מבינים. עם הזמן הבנתי שאנשים עם בעיות נפשיות לא מודעים לסכנות. אני לא יכול לשפוט אותו. אנשים עם בעיות נפשיות הם מסכנים, הם לא מודעים למה שהם עושים".

אתה מבין למה יש אנשים שאומרים "הוא נכנס לעזה בעצמו, בעיה שלו"?
"זה חוסר הבנה של בעיות נפשיות. אנשים לא מודעים לאתגר הזה, לכך שהוא לא מודע למה שהוא עושה. אני לא מתייחס לאנשים כאלה, הם אומרים את זה כדי להשתיק את המצפון שלהם. זה כמו שמד"א יראו פצוע אבל לא יעזרו לו כי הוא השתולל בכביש. אנשים עם חמלה ורצון להציל חיי אדם לא אומרים דברים כאלה. בסופו של דבר, אני מאמין שאנשים בבסיסם הם טובים ורוצים לעזור להציל חיי אדם - גם אם הוא נחטף לאחר שנכנס בעצמו. זה לא היה בשליטתו".

"גזענות? לא שולל את זה"

אחד המחדלים המשמעותיים ביותר הנוגעים לחטיפת מנגיסטו היה כשכוחות הביטחון דרשו מהמשפחה שלא לחשוף את הפרשה במשך עשרה חודשים ארוכים. צו איסור פרסום הוטל, והדבר יצר תסכול עמוק ביותר בקרב המשפחה ויוצאי אתיופיה בישראל, שאמרו כי אם אברה היה לבן הדבר לא היה נדרש מהם. בהפגנות ענק שהתקיימו ברחבי הארץ בשל הכאתו של החייל דמאס פיקדה ופרשת מותו של יוסף סלמסה, לבשו רבים מהמפגינים חולצות שעליהן הכיתוב "איפה אברה".

"בשב"כ טענו שאם נדבר זה יפגע במאמצים לקדם את השבתו", אומר אילן בתסכול, "לא ידענו איך להתנהל והאמנו שיעשו משהו. במשך שלושה חודשים ישבנו בשקט, לא אמרנו כמעט לאף אחד מה קורה, ושום דבר לא זז. ראינו שהשתיקה היא גזר דין מוות שלו, ובעזרת אנשים טובים פנינו לבג"ץ שיסירו את צו איסור הפרסום".

אתה כועס על המדינה שהתנהלה כך?
"זה מקומם ועצוב. זה גרם לכך שהנושא של אברה לא עלה מייד. המשפחה לא ידעה להתנהל במצב כזה, וסמכנו על המדינה. בדיעבד גילינו שבמקום לפתור את הבעיות - הממשלה דאז השתיקה אותן. אין לי ספק שאם הסוגיה ההומניטרית היתה צפה מייד, הוא היה מוחזר במהירות. להחזיק אדם כזה נוגד את כל ההסכמים הבינלאומיים".

אתה חושב שאם מדובר היה באדם לבן היו משחררים אותו מהר יותר?
"אני לא שולל את נושא הגזענות, אבל לא עוסק בכך. יש למשפחה מטרה אחת - להשיב את אברה הביתה. צריך לומר - אפילו בנט אמר את זה פעם באחד הראיונות בפה מלא - אין ספק שאם זה היה מישהו עם שם יותר אשכנזי, הוא כבר היה כאן".

בשמונה השנים האחרונות פנתה משפחת מנגיסטו לארגוני זכויות אדם רבים, לצלב האדום, לאו"ם, ואפילו נערכה פגישה עם אבו מאזן - אך ללא הועיל.

אילן מערסל בידיו את מישאל בן ארבעת החודשים, הצעיר מבין שלושת ילדיו. דניאל, בנו הגדול (10) היה בן שנתיים כשאברה נחטף; בתו, תהילה (7), מתעניינת בפרשה אף שנולדה שנה לאחר שהטרגדיה היכתה במשפחה. "היא ערכה סרטון לרגל יום ההולדת שלו לפני שנתיים, שבו היא מתפללת שאברה ישוב הביתה. אני לא חושף אותם לכל המידע, זה לא פשוט ומאוד מורכב נפשית. עם זאת, אני משתדל ללכת רוב הזמן עם החולצה שלו ולפעמים הם באים איתי להפגנות, כך שהם מודעים למה שקורה".

אחד הזיכרונות האחרונים של אילן מאברה התרחש בסלון שבו נפגשנו השבוע. "הוא היה אצלנו בחג, ואחרי שנהנה מהסעודה אמר לנו 'כל הכבוד, מצאת אישה טובה. ידעת את מי לקחת'. הוא תמיד פרגן. החוסר שלו ניכר בכל שבת, הוא היה הלב של השולחן. אנחנו עוד רגע בראש השנה, וזה כואב מאוד.

"המשפחה סוחבת את הקושי הזה בכל רגע. ההורים שלי כבר לא צעירים, ועם הזמן הם יותר תשושי נפש וחלשים. שמחת החיים הולכת ודועכת אצלם. ככל שעובר הזמן, כך זה מתסכל ומדאיג יותר. אנחנו אנשים מאמינים והתקווה טבועה בנו. צריך הרבה סבלנות, אבל אני מאמין שנזכה לראות אותו בבית. אנחנו חיים ונושמים את אברה 24 שעות ביממה, החיים שלנו אינם חיים עד שהוא יחזור הביתה".

"לא נוותר עליו"

לפני כחודשיים וחצי פרסם חמאס תיעוד של הישאם א־סייד, אף הוא בעל היסטוריה של בעיות נפשיות שחצה לעזה, כשהוא שוכב במיטה ומחובר לחמצן. ראש הממשלה יאיר לפיד הגיב בחריפות לסרטון ואמר: "חמאס מחזיק בפגועי נפש. מדובר באכזריות בלתי נתפסת".

אילן: "כששמענו שחמאס מתכוון לפרסם סרטון ירד לנו הלב, כי הם לא פירטו באיזה חטוף מדובר ורק אמרו שמצבו לא טוב. ברגע הראשון, כשראינו שלא מדובר באברה אלא בהישאם א־סייד, היתה לנו שמחה מהולה בעצב. כאב לראות אותו. שלחתי הודעה לאבא של הישאם, אמרתי לו להיות חזק, והוא חיזק אותנו. מי יודע, אולי זה יוביל לעסקה הומניטרית. אולי שני אזרחים חפים מפשע שמוחזקים בניגוד לכל היגיון אנושי, ישוחררו".

יצא לך להיפגש עם לפיד לאחרונה?
"נפגשנו עם נפתלי בנט כשהיה ראש ממשלה, ועם לפיד לפני תפקידו הנוכחי. הם הביעו אמפתיה ונכונות לעזור, אבל במבחן התוצאה שום דבר לא מתקדם. את הפגישה האחרונה עם לפיד אנחנו יזמנו, והשיחה היתה מאוד פתוחה וכנה. אחר כך הוא העלה לפייסבוק תמונה עם החולצה של אברה. התחלופה של הממשלות כל שני וחמישי לא תורמות למצב השבויים והנעדרים. הדבר הכי קריטי זה הזמן, מכיוון שככל שהזמן עובר כך הנושא נדחק לצד ולא נכנס לסדר היום הציבורי".

לדעתך, המדינה עושה כל מה שהיא יכולה?
"אנחנו בקשר עם כל הגורמים המדיניים, אבל עשייה אין. אני מציע לשאול אותם מה הם עושים. מצידנו שלא ניפגש עם אף אחד, שייתנו לנו מעשים. במבחן התוצאה אין כלום, הכל תקוע. אין אפילו זעקה, ברמת המודעות. שידאגו שנושא השבויים והנעדרים, במיוחד במקרים ההומניטריים, יהיה בשיח הציבורי. יש כאן ארגון טרור שמחזיק שבויים בניגוד לכל אמנה.

"כמה אפשר לשמוע בכותרות שהם עושים את כל המאמצים ושלא יפסיקו עד שישיבו את החטופים? הגיע הזמן שהממשלה תתעשת ותבין שיש לה חובה מוסרית. שאי אפשר להפקיר אותם בשבי ואת המשפחות בכאב, ולהתנהג כאילו עולם כמנהגו נוהג".

ביום רביעי התקיימה עצרת למען אברה באשקלון. מחמם את הלב לראות שלא שוכחים אותו.
"המשפחה לא תכננה לערוך עצרת, כי המאבק המתמיד מאוד מעייף, אבל לשמחתנו יש באשקלון ראש עיר יקר, תומר גלאם, שמאז נכנס לתפקידו הנושא של אברה נמצא בליבו. אין חג או אירוע שבו הוא לא מזכיר אותו. הנושא גם מאוד בוער בקרב תנועות הנוער. מעורר השראה לראות שלצד אלו שלא אכפת להם, יש אנשים שכואב להם כאילו אברה הוא אח שלהם.

"בהתחלה, כשהוא נחטף, בקושי הכירו את השם של אברה, והיום בזכות התמיכה ואנשים טובים שמשקיעים ללא תמורה כסף וזמן, כל המדינה מכירה אותו. זה משמח אותנו מאוד לראות את הערבות ההדדית והרצון להציל. הלוואי שהממשלה היתה פועלת באופן דומה, ולא מערבת פוליטיקה בכל דבר".

במבצע עלות השחר צה"ל תקף בעזה. אני בטוח שעבר לך בראש שאברה נמצא שם.
"בכל התחממות בדרום המשפחה מודאגת. אין לנו מושג איפה אברה מוחזק, וברור שאנחנו חוששים שהוא ייפגע בטעות. אי אפשר לדעת איך חמאס מחזיק בו כבר שמונה שנים, אולי במרתף, ללא אוויר, ללא אור שמש או חברה. הייתי רוצה לקוות שבחמאס מתייחסים אליו כפי שראוי לבני אדם, לפחות כמו שאנחנו מתייחסים לאסירים שלהם. אני מקווה שהוא יודע שיש לו משפחה חזקה, שלא נוותר עליו. אנחנו מסרבים לאבד עוד אח, נעשה הכל עד שנראה אותו בבית".

ממשרד ראש הממשלה נמסר בעקבות הדברים כי "מדינת ישראל פועלת ותמשיך לפעול באופן נמרץ ועקבי להשיב את השבויים והנעדרים: שני חיילי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, ואת שני האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד הנמצאים בשבי החמאס. במאמצים אלו מעורבים ראש הממשלה וכלל מערכת הביטחון. המשפחה נמצאת בקשר שוטף עם מתאם השבויים והנעדרים ומתעדכנת כל העת, גם משאר הגורמים העוסקים בנושא".