70 שנה אחרי הסכם השילומים עם לגרמניה: עדויות שורדי השואה שנמחקות  

הפגנה נגד הסכם השילומים בשנת 1952
הפגנת ענק בתל אביב נגד הסכם השילומים עם גרמניה בשנת 1952(צילום: האנס פין, לע"מ)

גם אנשים שעוסקים שנים בתחום חקר השואה, או בייצוג ניצולי שואה, נדהמים כשאני מספרת להם על ה"אוצר" הזה, שחבוי בתיקי קרטון עמוסי דפי נייר, בארכיון "הרשות לזכויות ניצולי השואה" (לשעבר "לשכת הנכים של רדיפות הנאצים") ברחוב יצחק שדה בתל אביב. אפשר למצוא בו את ההצהרות של ניצולי השואה, לצד עדויות חתומות של מכריהם שנדרשו כדי להוכיח את דבריהם, במטרה לקבל את כספי השילומים מגרמניה.

למרות מאמציי, אני לא מצליחה להשיג מהרשות לזכויות שורדי השואה, את הנתון בכמה תיקים מדובר. "מסובך", מסבירים לי. "חלק מהתיקים מכילים עדויות, חלק לא. הכל ידני, יש צורך לפתוח תיק-תיק לראות אם יש בו הצהרה שמשמשת עדות".

מחרתיים, בשבת, ימלאו 70 שנה לחתימת הסכם השילומים בין ישראל וגרמניה המערבית, ב-10 בספטמבר 1952, בלוקסמבורג. החותמים: שר החוץ משה שרת, והקנצלר הגרמני קונראד אדנאואר. היבטיו ההיסטוריים, הרגשיים, והכלכליים של ההסכם שהעמיד את מדינת ישראל על רגליה הכלכליות, טיהר את גרמניה, אבל חמס את ניצולי השואה ופתח פצעים ומחלוקות, נדונו בהרחבה.

"המדינה מפחדת שמישהו יתבע אותה על מה שלא שילמה"(צילום: האנס פין, לע"מ)

במקביל יצרו בקשות הניצולים לקבל פיצויים את אחד הארכיונים הגדולים בעולם של סיפורי הזוועה. ההצהרות, מהוות למעשה עדויות בעלות חשיבות היסטורית, אבל יותר מכך חשיבות לצאצאי הניצולים. רבים מאוד מאותם שורדי שואה, בוודאי בשנים הראשונות שלאחריה, לא דיברו. ילדיהם, ואולי גם נכדיהם, לא שמעו מהם מעולם היכן היו, מה עברו, ואפילו לא כמה אחים ואחיות היו להם, וכמה מהם נספו.

התצהירים, של מי שהגישו את בקשותיהם מ-1953 ועד אמצע שנות ה-70, הם עדויותיהם של מה שמכונה "הגרעין הקשה" - מי שעברו את הסבל הקשה ביותר, בפולין, שבה נמשכו הזוועות לאורך התקופה הארוכה ביותר, ובשאר מדינות מזרח אירופה.

אלא שלמרבה ההפתעה, הגישה לחומרים מסורבלת ומוגבלת. רק בני הדור השני יכולים לפנות. עליהם לנמק בטופס מהן מטרות קבלת המידע - כאילו שלא מדובר בזוועות שעברו אביו או אימו - ולהמתין להחלטה. לבני הדור השלישי קשה יותר לקבל את זכות העיון בתיק.

כמה הצהרות נמצאות שם? כמה תיקים? גם ברשות אין את המספר המדויק. הסכם הפיצויים המקורי התבסס על תחשיב של כחצי מיליון ניצולי שואה שהגיעו לישראל, מספר שהיום נחשב לנמוך מדי. בזמנו, העריך נח פלוג ז"ל, כלכלן ודיפלומט שהוביל את המאבק למען זכויותיהם של ניצולי השואה, (אביה של נגידת בנק ישראל לשעבר, קרנית פלוג), שלגרמניה הוגשו כארבעה מיליון תביעות אישיות לפיצויים ומחציתן התקבלו.

גם תביעות שנדחו לוו בהצהרות ראשוניות, שבהן שמורים חומרים שאינם ידועים לרוב המכריע של צאצאי הניצולים. "ברשות", מסבירה לי הדוברת, "מעסיקים אדם אחד לטיפול בבקשות לקריאה בתיקים. בדרך כלל מגיעה פנייה אחת ביום. בימים של שיא, מגיעות שש פניות. וזה אחרי שההתנפלות של ישראלים על אזרחויות מזרח אירופאיות האיצה את קצב הבקשות לעיין בתיקים".
"אל תאמיני להם", טוענת רמה כ"ץ בת ה-81, שורדת שואה מרמת גן שנולדה בגטו לבוב, והוסתרה כמעט לאורך כל מלחמת העולם השנייה בבית חבר של אביה, בכפר סמוך לעיר. אביה נתן את כל רכושו לאותו חבר, כדי שיציל את בתו, לפני שנשלח למחנה ההשמדה ינובסקה, שממנו ניצל. אמה שרדה בגטאות וכ"ץ התאחדה עם הוריה אחרי המלחמה.

כ"ץ היא יוזמת המאבק למען השבת הכספים לניצולי שואה שעלו ארצה לפני שנת 1953 - מאבק שנמשך בארבע השנים האחרונות. בשנת 1952, כשמדינת ישראל חתמה על הסכם השילומים, היא ויתרה בשם ניצולי השואה שעלו ארצה עד 1954 על זכותם לתבוע ולקבל פיצויים ישירות מממשלת גרמניה על נזקי הגוף והנפש שנגרמו להם במלחמת העולם השנייה. כפי שאישרה ועדת דורנר, המדינה גם שילמה לניצולים סכומים זעירים מול המגיע להם.

כ"ץ שעבדה במשך השנים במשרד מבקר המדינה וכיועצת במשרד ראש הממשלה, לא חוסכת בלשונה. "הם יודעים ולא מוסרים נתונים. כשנכנסנו לתביעה משפטית מול המדינה (לפני כשנתיים - ש.ח.) שברנו שיניים עד שהצלחנו לקבל את הנתון כמה ניצולי שואה שעלו ארצה לפני 1953 חיים היום בישראל. הם לא רצו לתת. יש להם אינטרס, הם מפחדים שבני הדור השני יפתחו תיקים של הוריהם, שמישהו יתבע את המדינה על מה שלא שילמה להוריו, שיבקש כסף, שיגיש תביעה לבג"ץ. המדינה מחכה שנמות. רק בית המשפט יכול לכפות על המדינה להנגיש בצורה ידידותית ופשוטה יותר את המידע שטמון בתיקים".

עו"ד אפי מיכאלי, שייצג את רמה וקבוצה של ניצולי שואה בתביעתם נגד המדינה להחזיר להם כספים שלא שולמו להם לטענתם, מסביר: "יש לי תחושה שפשוט מבינים שהיו צריכים לשלם להם יותר, ולכן לא נוח למדינה שהדברים יהיו בחוץ. שנים ארוכות אנשים לא התעניינו בתיקים האלו, ולמדינה היה נוח".

להבדיל מהניצולים שקיבלו פיצויים ישירות מגרמניה, התיקים משנות החמישים ועד השבעים הם של ניצולים שנאלצו לעבור דרך ייסורים כדי לקבל את הסכומים הזעומים ששילמה להם מדינת ישראל. אותה דרך כללה עדות מפורטת בצורת תצהיר על מה שעבר, מסמכים ובדיקות רפואיות להוכחת נכותו וסבלו, הצהרות גיבוי של עדים, ולא פעם גם חקירות - אפילו משפילות - לאימות הנתונים שהגיש, הליך שנפסק בראשית שנות ה-90. "כל התיקים שנפתחו משנת 1995 לא מכילים עדויות", אומרים ברשות.

מניסיון, המפגש עם התיק ועם האמת הלא מצונזרת שבתוכו קשה, גם למי שכמוני, שמעה בבית וגם קראה עדויות שנגבו מאמי בלה בר ז"ל, "בוגרת" הטרנספורט האחרון מגטו ורשה, מיידנק, אושוויץ, וצעדת המוות בין השאר.

על הארכיון הלא מתוקשר נודע לי במקרה במסגרת תחקיר לקראת ספר שכתבתי על סיפור משפחתי, וכך הגעתי לקומה השישית של הבניין ברחוב יצחק שדה 17 בתל אביב. אחרי שקראתי את הדברים, וצילמתי - אז בתעריף של 30 אגורות לעמוד - כי לא איפשרו לי לקחת את דפי העדות המקוריים, נזקקתי לנשום עמוק, לשבת, להירגע. שם נודע לי לדוגמה, שאמא לא רק איבדה את בתה, אחותי, שנלקחה בגיל 4.5 לטרבלינקה, עובדה שידעתי, אלא שכפי שהעידה: "בדצמבר 1939 עמדתי על המדרכה לפני ביתי (בוורשה - ש.ח), וקצין גרמני בעט בבטני. נגרמה הפלה. הובלתי לבית החולים ושם עשו לי ניתוח. שכבתי שבועיים". ואחר כך עוד שבע מילים קצובות הסוקרות את חורבן משפחתה: "ב-1942 נלקחה ילדתי, ב־1943 הרגו את בעלי".

את אושוויץ תיארה בפניי אמא לא פעם כ"בית הבראה" מול מיידנק, אולם לא פירטה. מול משפטים ספורים בעדותה, הבנתי מדוע: "אחרי המרד נשלחתי למיידנק, שם היכתה בראשי מפקדת הבלוק והרביצה עד שאיבדתי את ההכרה. מאז אני סובלת לא פעם מסחרחורת. גרתי בצריף עץ יחד עם יותר מאלף נשים, והייתי חייבת לעבוד בכפייה בשדה ובעבודות ניקיון במחנה". וזה ממשיך. לצד הזוועות גם קראתי בפעם הראשונה בחיי, עדים שסיפרו על אחותי הי"ד, ושרטטו דיוקן של ילדה.
איך מגיעים למידע? מחפשים באתר של הרשות לזכויות ניצולי השואה "בקשה למסירת מידע מתיק של ניצול שואה שנפטר". מגיעים בקלות לטופס, המיועד בדרך כלל לבן הדור השני. כמה זמן ממתינים לתשובה? ברשות אומרים שמדובר בימים אחדים. "אבל אם יתחילו להגיע 60 פניות ליום בעקבות הכתבה, משך הזמן יתארך", מסרה דוברת הרשות.
מידענית ברשות שעימה שוחחתי טוענת שכבר היום מי שהוריו עלו לפני 1953 צריך להמתין זמן ממושך יותר, כי יש להזמין את התיק מגנזך המדינה שאליו הועבר חלק מהחומר.

מדוע עדיין לא נשמר כל החומר החשוב הזה בצורה דיגיטלית? מתברר שכל המנכל"ים האחרונים של הרשות לזכויות ניצולי השואה, שמשמשת זרוע של מדינת ישראל להעברת הכספים לניצולים, כולל המנכ"לית האחרונה רונית רוזן, שנכנסה לתפקידה לפני כשלושה שבועות, פנו בבקשה לדיגיטציה- ונדחו מסיבות תקציביות. עלות המעבר לדיגיטציה הוערכה בכשלושה מיליון שקלים, ומדינת ישראל שקיבלה יותר מ-60 מיליארד שקלים (על פי הערכת ועדת דורנר ב-2008) לא מצאה תקציב לשמר את קולם. לפחות עבור בני משפחותיהם.

האם החומרים החשובים האלו, שבחלקם הם הזכרונות היחידים של ימי התופת של הניצולים לא יאבדו בהיותם שמורים על ניירות רגילים? מדוע לא ייחשפו למשפחות? שאלתי את הרשות.
"הדיגיטציה היא תהליך חשוב מאד לראש הרשות, אבל אנחנו צריכים לקבל הצעת מחיר ואז להניע תהליך של בקשת תקציב. מתוך ההכרה בחשיבות הנצחת השואה והשימור ההיסטורי פועל המשרד לשיוויון חברתי והרשות לזכויות ניצולי השואה להמשך קידום מהלכי דיגיטציה באופן שיאפשר שמירה איכותית של החומרים. קרובי משפחה מדרגה ראשונה לניצולים שנפטרו, יכולים לפנות בהתאם לנוהל המופיע באתר הרשות".

מניסיון, כאמור, ההתנסות קשה, לא כל צאצא לשורדים יעמוד בה. אפשר לבחור רק בן משפחה אחד שיעיין בתיק. אבל כדאי לעשות זאת, לפני שהסיפור המשפחתי המלא – כואב וקשה ככל שיהיה - יילך לאיבוד.

אפשר גם לשמוע את הכתבה:
https://www.ynet.co.il/news/article/s1xrekuls