חופשה מעלפת

הצפיפות והדוחק בנתב"ג בחודשי הקיץ הם עובדות ידועות, אבל אם חשבתם שלכם היה שם קשה וצפוף בלי אוויר לנשימה, תשמעו סיפור.

אני מאלה שאוהבים לטוס ושנרדמים בטיסות בלי שום בעיה.  אני מרגיש במטוס כמו בבית, שלא לומר בחדר שינה, ומשהו בעוצמה של מנועי הסילון משכיב אותי אחורה ומרדים אותי כבר בהמראה. בדרך כלל אני נפרד מחופי תל אביב בעיניים עצומות, מנמנם בזמן בלבולי המוח של הקפטן על כך שנטוס בגובה של עשרת אלפים רגל, כאילו אני יודע כמה זה רגל, ולמה מודדים ככה דווקא מרחקים של מטוסים ולא של הולכי רגל. וכשהוא מציין שהטמפרטורה ביעד היא 30 מעלות, אני כבר 30 דקות בתוך החלום.

לעומת זאת, כשבשבוע שעבר טסנו לאיטליה בטיסת צ'רטר, לא הייתי במיטבי. המטוס היה צפוף, היה חם, ומשהו לא בא לי טוב בכל הסיטואציה. בזמן שהצוות התכונן להמראה, אמרתי לגברת הראשונה שאני לא מרגיש טוב וחשתי כמי שעובר איזה התקף חרדה. אשתי, כמו רעיה דואגת, הציעה לי מים, סוכרייה, ואפילו רחת־לוקום שהיא קנתה בשדה. זה לא עזר. ב

תוך כמה שניות התחלתי להזיע כמו רץ מרתון, ובזמן שהיא מפשפשת בתיק לחפש עוד איזה תעלול מתוק שיעשה לי טוב, נשמעו מכיוון הבנות שלנו צרחות אימים. לצערי כבר לא שמעתי את הצרחות, פשוט כי הייתי מעולף ונמצאתי בעולמות אחרים.

בזמן שבו הייתי בממתינה מהמציאות, נראיתי, על פי התיאורים, כמי שמבצע התקפלות לתוך עצמו וראשי נשמט בליווי כל מיני עוויתות.

זה כנראה לא היה מחזה מרנין במיוחד, ולקול הצעקות של יקירותיי הגיעו אנשי צוות והשכיבו אותי על הרצפה. התעוררתי כמה זמן אחר כך כשאני שכוב על רצפת המטוס ומעלי הרבה אנשים שאני לא מכיר צועקים לעברי בשאגות בסגנון השיר של נונו, אתה פה? אתה לא פה פה? היה אפילו בחור אחד שצעק שהוא רופא וסטר כדי שאתעורר (תודה לך דוקטור אלמוני, אני סולח לך על הסטירות ומודה לך על המאמץ). דייל איטלקי מסורק היטב, שמורגל בד"כ בהדגמת סרטי בטיחות ורק רצה לחזור למילאנו ולשתות כוס קיאנטי, הלביש לי מסיכת חמצן על הפנים ושפת הגוף שלו שידרה לחץ.

הבנתי די מהר שמשהו די מחורבן קרה והצלחתי לראות בין כל הפרצופים המודאגים את הבת שלי בוכה, מה שהעציב אותי מאוד. תהיתי אם היא יודעת משהו שאני לא יודע - האם בהיעדרי עברתי אירוע מוחי? התקף לב? האם אני עדיין חי, או שככה זה כשמתים ואני כבר מרחף ורואה אותה מהעולם הבא? והאם יכול להיות שבגן עדן אתה שוכב על הרצפה ומישהו נותן לך סטירות? אבל הבחור שטען שהוא רופא, ואני מקווה שהוא לא מישהו שסתם ניצל את ההזדמנות כדי לכפכף אותי, לא השאיר לי יותר מדי זמן למחשבות פילוסופיות עם עצמי, ודחק בי לפקוח עיניים ולשוב לחיים.

אחרי כמה דקות של נמנום נעים, שלוו בסטירות קלות ובהרמת הרגליים שלי, חזרתי לחיים. בינתיים הובהל למטוס צוות של מד"א שהעלה אותי על אלונקה והוביל אותי לאמבולנס. הייתי כנראה לבן ברמה שמתאימה להדגמה בפרסומת למלבין כביסה, ויושבי המטוס בירכו אותי במבטים מודאגים בברכת רפואה שלמה ושלא תדע עוד צער, והיה נדמה לי שמישהו אפילו פצח ב"אל מלא רחמים". אני בטוח שהיו גם כאלה שבירכו אותי, בלב, בברכות כמו "שילך לעזאזל הניצני הזה, בגלל הדפוק הזה אני הולך להזיע פה עכשיו שעתיים על המסלול ולאחר למסעדה בפירנצה".

אני כבר הרגשתי יותר טוב ורציתי לצעוק לבנות שנשארו על המטוס עם משפחה של חברים את המשפט שהכי חשוב להגיד ברגעים כאלה: "אל תשכחו לקחת זיכוי מאיזיג'ט", אבל לא יצא לי קול. נזכרתי באחי, שתמיד סיפר כי בזמן שירותו הצבאי בצנחנים הפריע לו שהוא היה ממריא עם המטוס אבל מגיע רק עד פלמחים ולא זוכה ליהנות מהנחיתה בשדה תעופה, כי בדרך היו משליכים אותו מהמטוס עם מצנח על הגב.

האמבולנס הוביל אותי ואת רעייתי אל מחוץ לשדה התעופה, אבל סדר צריך להיות, ומי שחוזר ארצה, גם אם זה לא ממש הצליח ובמקום לקומו הוא נכנס לקומה, חייב ב"כניסה חזרה" לארץ לעבור ביקורת דרכונים. זו היתה חוויה מיוחדת, כי בפעם הראשונה בחיי עברתי ביקורת דרכונים בשכיבה ובלי שהמכונה האוטומטית תבקש ממני שלוש פעמים להניח את הדרכון ולהפנות מבט למצלמה, ונזכרתי ביכולות המיוחדות של אפי נוה.

חשוב לדעת שלשדה התעופה יש אמבולנס משלו, אבל כשנוסעים לבי"ח צריך לעבור לאמבולנס אחר. לפחות במעבר ביניהם לא צריך לעבור עוד בדיקת דרכונים. בדרך לביה"ח החליטה הפרמדיקית לחבר אותי למכשירים ולבצע בדיקת דם. בדרך כלל אין לי התנגדות ואני לא מרגיש שלדם שלי יש משהו להסתיר, אבל הרגשתי שהניסיונות שלה להכניס לי מחט לווריד תוך כדי נסיעה על במפרים בשטח שדה התעופה, לא היו רעיון טוב, ויצרו אצלי כמה חורים.

אבל יש גם יתרונות. בעיית תחבורה בת"א? שטויות, כשנוסעים עם צ'קלקה מגיעים ממש מהר, כל מה שצריך כדי להתגבר על הפקקים זה לאבד כל בוקר את ההכרה.

בבית החולים עברתי בדיקות ולא נמצאו בעיה לבבית (איזה שם מלבב זה) או סימנים לאירוע מוחי - כך שאו שאני בסדר או שגם קודם לא היה שם מוח. חזרנו הביתה לאותו בית שעזבנו כמה שעות קודם, והרגשתי קצת לא נעים ממכשירי החשמל שמהם רק נפרדנו. הבית היה ריק, המקרר ריק והארונות ריקים, כי הבגדים וכלי הרחצה טסו לחופשה בלעדינו.

למחרת התייצבתי לעוד כמה בדיקות, והמומחים הודיעו שאין לי כלום, ומה שעברתי הוא כנראה אירוע ואזו־וגאלי, שלמרות שמו זה משהו שקורה לבני אדם ולא לוואזות. וכאן, תלמידים, מתחיל שיעור קצר ברפואה. אירוע ואזו־וגאלי - התעלפות שיכולה להיגרם בעקבות גירויים חיצוניים כמו פחד, חרדה, כאב, פעולות חודרניות כמו דקירה, עירוי או שאיבת דם, או בגלל עמידה ממושכת, או מעבר משכיבה לעמידה, במיוחד במקום דחוס וחם. הכל התאים למצבי על המטוס, והרגשתי שהדבר האחרון שאני רוצה עכשיו זה לחזור לבקר בזירת הפשע המעופפת. מצד שני, לא רציתי לאכזב את הבנות וגם לא לפתח איזו פוביית טיסה שתרדוף אותי בשארית חיי.

אז למחרת קנינו כרטיסי טיסה חדשים וטסנו שוב ליעד. הפעם לא בטיסת צ'ארטר דחוסה, כך שאם היה לי שוב התקף חרדה מסוים, הוא נבע ממחיר הכרטיס הגבוה, אבל מתברר שכדור הרגעה עוזר גם בהתמודדות עם הוצאות גדולות מהמתוכנן.

לא רק אני עברתי חוויה מיוחדת - ולא שאני חלילה אשם במשהו - אלא גם הנוסעים האחרים על המטוס, שעוכבו בגללי לכמה שעות טובות וגם תוכניות הנסיעה שלהם שובשו.

אז זוהי הודעה לנוסעי איזיג'ט למילאנו ב־16 באוגוסט 2022: אני מבקש סליחה מכולם, כולל מבנותיי שטסו מודאגות ארבע שעות בלי לדעת אם אני בסדר, מהחברים ומהצוות. לפחות לי ולכם יש חוויה משותפת שנזכור להמשך חיינו (או במקרה שלכם, להמשך החודש), ואם ניפגש פעם ברחוב או על מטוס אחר, אתם מוזמנים להציג את עצמכם בסגנון: "שמי משה ממושב c4 מהטיסה למילאנו, אתה בטח זוכר אותי, בהנחה שאתה זוכר משהו מהרגעים האלה" - ואני מבטיח לך, משה, שהסודה עלי. זה כמובן כולל את הרופא, האחות, הדיילים, וכל מי שדחף את האלונקה שלי ודאג שאשאר בחיים, כולל אלה שמאחורי הגב אמרו לאישה שלהם: הוא בטח עושה הצגה בשביל להשתדרג לביזנס/למושב מקדימה