מי שמתרפק על זכרונות מתל אביב הקטנה, האגדית והקסומה ודאי מתענג בזכרונותיו על טעמם של הסרדינים הממולאים והמטוגנים של מרגרט תייר. לא רק הטעם הנשכח פורט על כל נימי הלב, אלא גם התמונה הקולקטיבית של הבית הקטן ביפו, מול הגלים ועל שפת הים, שסביב השולחנות האקראיים אשר בחצרו – חווינו, לפני שנים, את תקומתו של המטבח המקומי, האישי והאינטואיטיבי שלנו – בו אנו כה גאים היום.
כילדה תל אביבית יש פרק שלם בסיפור שלי המוקדש למרגרט תייר. אני לא יודעת עד כמה הערכתי אז את ההצצה הייחודית לתוך עולם שילך ויעלם ככל שאתבגר. אני מנציחה בהתפתחותי הקולינרית את גריל הפחמים הפשוט שניצב בחוץ על החול. את הישיבה על כסאות פלסטיק והתחושה שהערב כולו תלוי במצב רוחה של מרגרט.
זוכרת את אבא שלי לוחש בשקט באוזנה של אמי ״מעניין איך היא היום וכמה זה יעלה לנו״. היום אנחנו אוהבים לתאר את התמהיל של רגש ואוכל כפואטיקה קולינארית. אבל למרגרט תייר לא התאימו כותרות מפולפלות כאלה – מה שהזקן והים הביאו לפתחה, בשילוב עם הלך הרוח בו קמה לבוקרו של יום יהיה התפריט של אותו הערב. למה? ככה מרגרט.
מרגרט תייר לא בישלה באופן מתודי או דידקטי. לא היו לה תכניות או כוונות. היא נפש חופשיה ופראית שבישלה על פי האינטואיציה שלה את מה שהעניק לה הים ואת מה שהחליטה לאמץ לעצמה ממסורת ילדותה.
על פי רבים מאיתנו, הדור הבשל של עולם הקולינריה הישראלית, מרגרט תייר היא אם דרך, אימא מייסדת וחשיבות מורשתה היא עליונה. לפיכך, בערב יום שלישי בשבוע התאספו במסעדת יפו-תל אביב של השף חיים כהן, הילה אלפרט ושועי תל אביב הקטנה – כדי לחגוג את מטבחה של מרגרט תייר. על שיחזור המנות, טעמן וייחודן עבדו יחדיו שף חיים כהן והילה אלפרט והגישו במהלך ערב אחד בלבד את המורשת הטעימה והחשובה של תייר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו