20:07 הבדלה.
20:30 במגרש.
כאוהד בית״ר, במרבית השנה אין חסד גדול במיוחד בלגור בפלורנטין, 800 מטר מבלומפילד. העונה מסתכמת בעיקר בלשמוע ולראות בשבתות אוהדי הפועל ומכבי בדרך למגרש וממנו. אבל כמה פעמים בשנה, בית״ר מגיעה ואז זה גיים צ׳יינג׳ר, בעיקר כשאתה שומר שבת ושבת יוצאת מאוחר.
כשבאתי לרכוש כרטיס בדרך למגרש, דרך אחד מאתרי הכרטיסים המאתגרים בהיסטוריה של הכדורגל העולמי ׳לאן׳ ראיתי ש׳נשארו מעט׳ כרטיסים ליציע בית״ר. לכתחילה חשבתי שמדובר בתעלול שיווקי בוקינג סטייל, כשבתאכלס לא שיערתי שיציע שמכיל 4,861 כיסאות יהיה קרוב להיות מלא במשחק גביע טוטו (כמעט) חסר חשיבות.
93 ש"ח (מחיר מופקע במיוחד, ליטרלי עושק למשחק שולי), ובכל זאת - היציע היה מפוצץ בקרוב ל-4,500 אוהדי בית״ר, כשבמהלך המשחק עוד זרמו אוהדים רבים שלא הספיקו להגיע לשריקת הפתיחה בגלל סמיכות השבת למשחק.
ואז הגיע המשחק. ברגע נזכרנו למה התגעגענו כל כך, כשגם 2,000 אחוזי לחות לא עצרו נשים וגברים, צעירות וצעירים, ילדות וילדים לשיר את שירי בית״ר מתחילת המשחק ועד סופו.
זה נגמר 2:1 להם, משני שערים במצבים נייחים במחצית השנייה, אבל ראינו קבוצה לוחמת, הצלות מהקו, שחקן חיזוק בדמות אספרייה שהזכיר לפרקים אספרייה אחר, פאוסיטנו של פארמה וקולומביה, וגם את עדי יונה הצעיר וקבוצה שרוצה. עדיין לא מחוברת, עדיין לא משופשפת, חסרה מאוד, אבל - רוצה ומחויבת. וזאת התחלה טובה.
הפסדנו, ולמעט תקרית אלימה אחת (משטרה יקרה: אנא, הכל מצולם, עצרו כל ׳אוהד׳ אלים שמרחיק ילדים מכדורגל ותרחיקו אותו לכל החיים) יצאנו בסך הכל מעודדים.
תיאום ציפיות: לחשוב שלפני פחות משבוע כבר ראינו מקרוב את ליגה א׳, ועכשיו קרוב ל-5,000 אוהדי בית״ר הרימו באוויר את בלומפילד נגד הפועל ועודדו את השחקנים לאורך 90 דקות וגם בתום המשחק.
שבוע הבא - סיפור אחר לגמרי, פתיחת הליגה בנתניה.
