שום הפתעה לא נרשמה השבוע כאשר הממשלה הצביעה נגד ההצעה להעלות את שכר המינימום. שום הפתעה גם לא נרשמה לפני מספר שבועות כאשר ועדה בראשות השר
יעקב נאמן החליטה שלא להחליט בעניין הטלת מגבלות על שכר הבכירים. הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם, כפי ששר שלום חנוך, מה שבטוח הוא שהציבור אף פעם לא יקבל.
בבוקרו של יום ב' השבוע, בעודי נוסע למשרד שמעתי את שר האוצר,
יובל שטייניץ, מתראיין בתוכניתו של
ניסים משעל ומגן בלהט ובחירוף נפש על החלטת הממשלה. כצפוי שטייניץ הכתיר את ההצעה להעלות את שכרם של עובדי שכר המינימום בכמה מאות שקלים בכינוי "הצעה פופוליסטית" והבטיח כי דחיית ההצעה מצילה את המשק מקטסטרופה דוגמת זו הפוקדת כעת את ספרד ויוון.
אלא שכמסתכלים על ההנמקות של שטייניץ ובעלי ההון לאי-העלאת שכרם של אותם אנשים קשי יום שמתקשים לשרוד בג'ונגל הישראלי מגלים כי הפופוליזם נטוע עמוק דווקא בעמדתם של שטייניץ וחבריו. הנימוק המרכזי עליו חוזרים המתנגדים להעלאה הינו כי דווקא ההעלאה האמורה, אשר לא התבצעה כבר במשך מספר שנים, היא שתפגע בכלכלה ותגדיל את מעגל האבטלה.
והנה, טענה זו שהינה שובת לב במבט ראשון הינה טענה מקוממת ומסולפת כאשר יורדים לרזולוציית המיקרו של שוק התעסוקה הישראלי. אכן, אין לכחד בתעשיה המסורתית דוגמת תעשיית הטקסטיל בה התחרות מול מדינות אחרות הינה קשה ואכזרית כל העלאה של שכר המינימום אכן עלולה להביא לסגירת מפעלים והעתקתם למדינות דוגמת ירדן, הודו או טורקיה בהן כוח העבודה הינו זול יותר ועלויות הייצור נמוכות יותר באופן משמעותי, וכפועל יוצא להגדיל את אחוזי האבטלה בעיקר בפריפריה.
עם זאת, אסור לשכוח כי פועלי הייצור, אף שהם מצטיירים אינטואיטיבית כעובדי שכר המינימום האולטימטיביים, מהווים אחוז שולי מקרב מקבלי שכר המינימום בישראל, כאשר עובדים רבים אחרים הנמנים עם סקטורים מגוונים ובהם נציגי שירות לקוחות, עובדים סוציאליים, מלצרים, נהגים ועוד רבים וטובים זוכים אף הם לתלוש שבו נקוב שכר מינימאלי, אף אם הם מפגינים בעבודתם מסירות מקסימאלית.
ביחס לאותם עובדים דוגמת עובדים סוציאליים או נציגי שירות לקוחות האיום לפיו בעלי ההון יעתיקו את עסקיהם למדינות אחרות, הינו בלתי רלוונטי בעליל. לבד מהעובדה כי מעבר לים איש לא יעניק לאותם אילי הון דוגמת משפחת עופר ובורוביץ' משאבים לאומיים במחירי סוף עונה (ראה ערך החברה לישראל ואל-על), הרי שגם אין כל אפשרות ממשית להעתיק את סלקום ליוון או את פרטנר לסין, ולכן אין ספק כי מדובר באיום סרק שרק מהווה כסות לערוותה של הממשלה שהעוני ופערי המעמדות ההולכים וגדלים בישראל 2010 אינם מדירים שינה משריה.
אף ביחס לסקטור של פועלי הייצור, שכאמור הינו מינורי ביחס למכלול עובדי שכר המינימום, ניתן למצוא פתרונות בדמות סבסוד ממשלתי אשר יעניק לעשרות אלפי אזרחים נאמנים את האפשרות להתקיים בכבוד מינימאלי ולפרנס את ילדיהן. אלא ששר האוצר מזמן אינו מבין כי הוא נבחר על-ידי אותם אנשים קשי יום מהפריפריה, שכן בועידות הכלכליות בהן הוא משתתף ובכינוסים במלונות היוקרה לא משתתפים יוסי מחדרה ומזל משדרות אלא סטף וסטנלי, נוחי ושרי.
נוכח אזלת ידן של הכנסת והממשלה בהגנה על האוכלוסיות החלשות בישראל, הרשות היחידה אשר יכולה לעמוד כחומת מגן לאותם אזרחים שאין להם אף לוביסט אשר ישמיע את קולם בפרלמנט, הינה הרשות השופטת. בג"צ אשר סיכל את הקמת בית הסוהר הפרטי ומנע את המשך ההעדפה הפסולה של אברכים על פני אוכלוסיות עניות אחרות הוא אשר יכול וצריך להרים את הכפפה ולהעניק לאזרחי ישראל לא רק זכויות דוגמת
חופש הביטוי או הגנת הפרטיות אלא זכויות ממשיות שאיתן ניתן ללכת למכולת.
בעבר קבע בג"צ באופן עקרוני כי הזכות לקיום בכבוד הינה "זכות חוקתית שיש לקיימה בכל שדרות המשפט הציבורי. בתי המשפט מוסמכים לאכוף אותה", אך עם זאת, במבחן התוצאה כשל הוא, כאשר דחה את עתירות הארגונים החברתיים שהוגשו בשנת 2003 כנגד הקיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה.
באחד מפסקי דינו המפורסמים קבע הנשיא ברק כי "אין לך גורם הרסני יותר לחברה, מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה". נראה כי בשנים האחרונות צמחו בחברה הישראלית גורמים הרסניים הרבה יותר מאשר האפליה בדמות הדורסנות החברתית, הקיטוב החברתי והפערים הכלכליים הבלתי נתפסים אשר רק הולכים ומתרחבים מיום ליום. הגדלת שכרם של אותם פועלים קשי יום, ולו באופן מינורי ומדורג, הינו המינימום שניתן לעשות כדי להותיר את החברה הישראלית כחברה שיש בה עוד קורטוב של חמלה כלפי החלש.
