ליאור חורב לאבישי בן חיים: ''אתה תנקה את נתניהו גם אם הוא יבעל חמור בגן העיר לאור יום''  

כלומר אותם מעריצים פחדו להביע דיעה שמא חלילה אלילם יעשה ההיפך והם ייראו כמתנגדים למהלכיו.

מצחיק שאלו שמבקרים את הימין על כך שלא מבקר את מנהיגם שוכחים שהם בעצמם לא מבקרים את מנהיגי השמאל. אז מה שאסור לימין מותר לשמאל?

אתם בדיחה.

אף צד לא מבקר את עצמו, זו תופעה טבעית של כל בני האנוש.
ויש לזה גם שם מדעי לא משנה ימין או שמאל. זה נקרא הטיית אישור:

שאנשי שמאל יתעסקו להעביר ביקורת על הצד הימני במפה הפוליטית.
שאנשי ימין יתעסקו בלהעביר ביקורת על הצד השמאלי במפה הפוליטית.

כתומך-על בשמאלן מגנומטרי אתה מכנה אחרים שמאלנים.

וכמובן שלאורך השנים יש לי עשרות תגובות שכאלה.

מזה מובן בין היתר שכל מצביעי הליכוד/ביבי שלא מבקרים את ביבי הם הזויים.

ואני הסברתי שזכותם לא לבקר את ביבי.

עכשיו אם תרצה לטעון שהם כולם מאתרגים אותו, אזרום איתך.

ועדיין, נכון לזמן הנוכחי, אין יכול לקרוא לו אנס ולהגיד אמת דיברתי.

ערכתי כי שכחתי את ברק, שמבחינתי צריך להשפט על מורח רוח אל מול האוייב בגלל מדחת יוסף ועל בגידה בגלל ועדת אור.

להמשיך?

הנה אחת לא מעיתון הארץ.

מתוך מאמר של סימה קדמון והערות עליו:
https://velvetunderground.co.il/2013/02/22/%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%94/
– סימה קדמון כותבת את כל הפרטים המוכמנים. אני מניחה שתחת עיניו הבוחנות של היועמ"ש של ידיעות. אז אם לקדמון מותר אני לוקחת לעצמי את החירות (ניהול סיכונים, כמו שכתבתי בגנדרנות לפני מספר ימים בתגובות) לכתוב גם. בתקווה שההגנה על ידיעות תהיה גם ההגנה עלי, שהרי מאוד אוהבים אותי שם. בכל מקרה, דבריה של קדמון, בקטע החותם את מדורה, באים מתוך צידוד מוחלט בסער.
כה כותבת קדמון:

כבר שנתיים מסתובבות שמועות על התנהגות מינית לא ראויה של שר החינוך, כולל תיאורים על מגעים מיניים עם קטינה בשירותים של הגילדה, אותו פאב שכונתי סולידי בתל אביב, שמאכלס בעיקר עורכי דין ושצריך להיות וירטואוז גדול כדי להכניס לשירותים שלו בחורה תחת עיניהם הבוחנות של המאבטחים שמלווים את השר לכל מקום.

שערורייה. קדמון מפקפקת בווירטואוזיות של סער. רק על זה הייתי אני, לו הייתי גבר, תובעת דיבה.
טוב, לא נכון, גם אם מישהו היה מפקפק בווירטואוזיות שלי הייתי תובעת.
בסוף הקטע היא כותבת:

הוא יכול היה להתלונן במשטרה או להגיב בתקשורת על השמועות, אבל אפשר לנחש שהוא נמנע מזה כדי לא להציף את הדברים ולהעצים אותם. לך תגיד: זה לא נכון, לא הייתי עם קטינה בשירותים של פאב. סער סיפר השבוע לחבר טוב שלו (פחחח, גחחחח, פררר, צצצצ, V), שמי שהפיצו את השמועות כבר הצליחו לפגוע בו, בהוריו המבוגרים, בבנות שלו, בבת זוגו וגם בעובדת חרוצה ומסורה ובבני משפחתה. הוא גם אמר, שכרגע הפוליטיקה לא מעניינת אותו. הוא עסוק עכשיו בלשמור על האנשים היקרים לו ועל שפיותו בתוך הטירוף הזה שנכפה עליו…. (יש עוד, V)

– יואב יצחק: כלי התקשורת ממזערים ומטשטשים את הפרשה.
– עוזי בנזימן הזכיר את הקטינה לפני כמה ימים.
– הטלוויזיה החברתית הסירה סרטון של ריצ'רד סילברסטיין בנימוק שהיא חשופה לתביעת דיבה.
– דן מרגלית על הפרשה ועל הטענות נגד התקשורת, כולל סיפור אישי:

…בהקשר זה נקלעה העיתונות לתזזית. מאז נחשפו מעשי האונס של משה קצב, נוטה התקשורת להלקות את עצמה מדוע לא הקדימה לחשוף את הפרשה. מצטער, לא משתתף. לפני כשלוש שנים חדל שחר אלתרמן לערוך את כתב היד של ספרי "התפכחות" בטענה כי איני מבין שהעיתונות ידעה על מעשי הנשיא ושמרה על קשר שתיקה. הוא שיגר אותי לשני עיתונאים – העורכת רותי יובל והכתב שלום ירושלמי. מהבירור עם השניים עלה כי המידע שהיה בידם בזמן אמת לא הצדיק את הפרסום. אילו פירסמוהו – היו טוענים כלפיהם כי הרסו משפחה נורמטיבית בהסתמך על רכילות בלבד…. לא נכון שבמקרה של סער התקיים קשר שתיקה. עמית סגל וגיא פלג העידו בערוץ 2 כי העיתונאים ניסו להשיג מידע, אבל התוכן היה פריך. אם הנשים המעורבות לכאורה בטיעונים מכחישות או מסרבות להתלונן, שום עיתונאי הגון אינו יכול להביא את תחקירו לפרסום. כך ראוי. מפרסמת או גונזת – העיתונות תמיד אשמה.

במדורו במוספשבת במעריב מרחיב שלום ירושלמי על פני כמעט עמוד בפרשת סער. הוא חוזר על רוב הפרטים שכבר אמר וכתב: סער מאוד מקושר לתקשורת, כמעט כולם חברים שלו. סחבק ברמות. בחודשים האחרונים הצטננו יחסיו עם הנתניהוז. רה"מ לא אומר מילה בעניינו בפרשת המכתב (המזויף כנראה), וגם לא אם המכתב הגיע ללשכתו. לדברי ירושלמי, לא בטוח שסער יוכל לשמש שר החינוך בקדנציה הבאה. באשר לחקירת המשטרה המתמקדת לכאורה בשאלת זיוף המכתב, שהתפרסמה אתמול, שאל ירושלמי את דוברת אגף חקירות ומודיעין מה נהיה, וזו תשובתה.

מתנהלת בדיקה, ומי שפרסם דברים מתוכה עושה זאת על אחריותו. אנחנו לא אומרים מי מבצע את הבדיקה, מי מוזמן להיבדק וכמה זמן היא תימשך.