צדק חברתי? קודם תורידו אתם

למה מחאות רוטשילד למיניהן לא הצליחו לצמצם את יוקר המחיה? איך זה שמאבק שהצליח לגייס המונים, ושאיש לא חלק על כך שיש בו לפחות מידה של צדק, הסתיים בסופו של דבר באי אלו סיסמאות קליטות, חיבוק תקשורתי ומפלגה אחת, אבל לא מימש אף אחד מהיעדים, בטח לא בתחום מחירי הדיור?

אני מניח שיש יותר מתשובה אחת לשאלה הזאת. אבל התשובה החשובה בעיניי קשורה לכך שכל המפגינים והתומכים שיצא לי לשוחח איתם, הודו שבכל הנוגע לדירות שהמשפחה שלהם משכירה לאחרים - אין מצב לדבר על הורדה במחיר. גם אצלם, כמו אצל כל מי שיכול, מעלים מחירים סתם. מעלים מחירים כי חלפה שנה. כי הסתיים חוזה. מעלים מחירים כי אפשר להעלות.

ומעלים בסכומים שקשורים הרבה פחות למצב הנכס, והרבה יותר ליכולת הדמיון, כלומר לחמדנות הבריאה, של בעלי הבית. הם עצמם - האם צריך לציין זאת במפורש? - מאמינים בכל לב בערכי "הצדק החברתי", מזדעזעים מיוקר המחיה בארץ, מקנאים במחירי המילקי בברלין ומעניקים טפיחות עידוד על שכמה של הבת הסטודנטית שיוצאת להפגין. כל הכבוד לכם! אילו היינו בגילכם, היינו מצטרפים... אוהו, איך שהיינו מצטרפים!

אבל לא עולה על דעתם להוריד אגורה אחת משכר הדירה שהם דורשים על הנכס שקיבלו בירושה, ואין להם שום כוונה להימנע מהקפצת המחיר המסורתית לכבוד חידוש החוזה. מה, הם פראיירים?

ראינו כבר מספיק כדי לקבוע שכל עוד צעירים דורשים מהממשלה את מה שאין להם סיכוי לדרוש מהמשפחה או מעצמם, זה פשוט לא ילך. הפגנות שבהן אזרחים תובעים מהמדינה להיות מתוקנת ואלטרואיסטית יותר מהם, לעשות עבורם את העבודה ולנקוט צעדים שהם עצמם לא מעלים על דעתם לעשות - הם הפנינג פוטוגני ותו לא. אני מניח שכל מי שכבר חיפש לסבלט דירת "נופש" לחודשי הקיץ, כדי לחסוך הוצאות על מלון או צימר, בוודאי גילה כבר בעצמו שרק בישראל תעלה לכם שהייה של ימים ספורים בדירת שיכון עלובה בת שני חדרים וחצי, בלי ארוחת בוקר ובלי למצמץ, כמו משכורת חודשית של מורה עם ותק.

אם תשאלו את המשכירים, הם ימשכו בכתפיהם ויחייכו, או לא. כן, כן. גם הם מזועזעים מיוקר המחיה. אבל מעלים מחירים בכל הזדמנות. מה הקשר בכלל?

ולמה אני מעלה את הנקודה הכאובה אך המשומשת הזאת? מכיוון שאותו דבר עצמו קורה לנו עכשיו עם המתח הפוליטי הבלתי נסבל ממש. ברור שיש כאן עניין עם מכונות תעמולה שעשו עבודה טובה. טובה מדי. כולנו השתכנענו שמי שלא חושב בדיוק כמוני הוא סכנה קיומית למדינה. ליהדות. לדמוקרטיה ולכדור הארץ. תודה רבה.

ועכשיו הזמן להירגע. להוריד ווליום. לשחרר את הוורידים הפועמים מזעם. להרפות מכינויי הגנאי האוטומטיים. להתעשת. וכולם מדברים על זה. בחוגי בית. באירועי תרבות. בדרשות בבתי הכנסת. המרצים, המרואיינים והרבנים חוזרים ומזהירים, פה ושם גם צועקים, שחייבים להנמיך את הטון. מייד! להרגיע את השיח.

ובדיוק בנקודה הזאת חוזרת השאלה: כן, ומה אתם באופן אישי, שדורשים מכולם להירגע, מוכנים לעשות למען המטרה הקדושה הזאת? כלומר, מה דעתכם שהמאבק בהתלהמות יתחיל ממש מכם?

אחרי כמה שיחות בעניין זה בימים האחרונים, אני יכול לסכם בצער־מה שאין חדש תחת השמש. כמו ששום בעל בית שהשתתף במחאת הקוטג' לא הוריד את מחירי השכירות שהוא גובה, לא לגמרי סביר לצפות ממישהו להנמיך בעצמו את הלהבות. בטח לא בזמן שהוא דורש מכל העולם ואשתו לעשות בדיוק את זה.

***

זה מכבר אני חושב לכתוב כאן על אשדוד. לפני כך וכך שנים קיבלה העיר הזאת החלטה יומרנית למדי, להפוך למעבדה, או החממה, ובוודאי עיר הבירה, של תרבות יהדות המערב. ולא מדובר כאן על המערב הפרוע, או על מערב אירופה, אלא על מה שנקרא בערבית "מגרב" - כלומר, מערב הים התיכון. האזור שבעולם המושגים הישראלי דווקא מתחבר לכל כיוון אפשרי מלבד מערב. יעני "צפון אפריקה", או "דרום צרפת", והמופרך מכל - "עדות המזרח".

אשדוד החליטה לספר את הסיפור של היהדות הגדולה המערבית והמפוארת (באמת) הזאת. סיפור שלא מספיק סופר. לעיתים הושתק, לעיתים העדיף לשתוק. כי לא מצא אוזן קשבת או לא ידע מאיפה להתחיל לספר. עד כמה מצערת שתיקתו של הסיפור תעיד העובדה הידועה לכל קורא: ישראלים שחוזרים מביקור במרוקו או בתוניסיה מדווחים על רמה מסוימת של תדהמה. כל דבר שפגשו, חוץ מהאוכל הטעים כצפוי, הותיר אותם בין מופתעים להמומים.

מתברר שהיו הנחות יסוד, ושהן היו תלושות. באופן אישי לא חקרתי את התדהמה הזאת, ולבושתי גם לא ביקרתי עדיין במרוקו, אבל התרשמתי שרוב המבקרים הישראלים הגיבו כפי שהגיבו כי הם ציפו מבלי דעת לפגוש עיירת פיתוח ענקית. המון שיכונים של עמידר, אולי, שפריץ מתקלף, גינות הרדופים מאובקות ותחנות טוטו בכל צומת.

צפון אפריקה הממשית - הארכיטקטורה, למשל, או הספרייה הענקית בפאס - הזיזה להם כמה קוביות בראש והבהירה שיש כאן סיפור שעדיין לא סופר כראוי. עיר יכולה לעשות דברים כאלה. אשדוד - כקהילה, כמאגר של כישרונות, יכולות ומשאבים - החליטה שהיא גם רוצה. אולי אפילו חייבת.

והדבר המדהים והמרגש שיש לי לומר על כך הוא שהיא גם הצליחה. ושמה שהתחיל כמדומני בתזמורת האנדלוסית המשיך הלאה לכל תחומי היצירה. זה חזק עד כדי כך, שהשבוע התבדחתי עם חברים ואמרתי להם שבאשדוד אני מרגיש אשכנזי.

***

בשבוע שעבר היתה לי הזכות ליטול את חלקי הצנוע כמספר באירוע אשדודי גדול ויומרני שאני לא זוכר כמותו. הערב חתם את פסטיבל המחול המקומי, וערבי סיום מהסוג הזה נוטים תמיד אל הגרנדיוזי. לכן העובדה שעל במת האמפיתיאטרון עלו יותר מאלף רקדנים לא היתה אמורה להפתיע. מה שמפתיע, וכאמור גם חשוב, היה בחירת המארגנים להקדיש את המופע כולו לסיפור יהדות צפון אפריקה.

מאות רבות של רקדנים מכל הארץ (ומיותר לציין, מכל העדות) העלו תמונות של חיי משפחה ומלאכה, בתי מדרש ושווקים. הם סיפרו בתנועה מודרנית, בגוף ובצבע על חתונות, חגים ושבתות. לא התעלמו גם ממרכיבים שאפשר להתווכח עליהם כמו קמעות ורופאי אליל, ובעיקר הדגישו את המרכזיות של המוזיקה, החילונית והקדושה, בחיים היהודיים המסחררים שנשמו השפעות צרפתיות, ערביות, אפריקניות וספרדיות, אבל תמיד חלמו על ציון.

בישלו, התפללו, כיבסו ורקדו, וגם עלו ארצה, לצלילי מקצבים ברבריים אנרגטיים, או לאלו הנוגים של הבלוז השחור שהביאו איתם עבדים אפריקנים (כן, לא רק באמריקה). ובעיקר, עשו מה שיהודים בכל העולם התמחו בו - לחבר רחוקים וניגודים ולבנות שילובים חדשים מכל מה שטוב.

ואת כל זה סיפרו שעתיים של מוזיקה, מחול ושירה, מעט מילים והמון כישרון. אני יודע שאפשר ליהנות גם מסתם מופע מחול, אבל כשאמנות מחליטה שלא להסתפק בהפגנת מיומנות, אלא גם לספר סיפור רלוונטי, הכל מקבל עוצמה אחרת לגמרי.

shishabat@israelhayom.co.il