"דנבר בחרה אותי בדראפט כשאף אחד אחר לא רצה. אם אנצח עם הנאגטס, זה יהיה הרבה יותר משמעותי מאשר אם אלך לקבוצה אחרת ואנצח איתה. אולי מישהו גדול יצטרף אלינו, אבל אני לא הולך לשום מקום. אני רוצה לנצח, אבל אני גם רוצה לאהוב את הקבוצה שאני מנצח איתה" (ניקולה יוקיץ', רגע לפני שחתם על החוזה הגדול בהיסטוריה: 264 מיליון דולר לחמש שנים).
"זריקה מבחוץ": המדור של ציפי שמילוביץ
ב-2028, כשיוקיץ' יהפוך לשחקן חופשי, הוא יהיה בן 33. אנשים שמכירים אותו יגידו לכם שגם אם לא יזכה באליפות עד אז, בגיל 33 יהיה יותר סיכוי שיחזור הביתה לסרביה לטפל בסוסים שלו מאשר יארוז מזוודה וייסע לעיר חדשה בארה"ב רק כדי לקחת אליפות NBA. זה לא שהוא לא רוצה אליפות, בוודאי שכן, אבל יוקיץ' שייך לדור חדש של כוכבי-על ב-NBA שמשנים את התרבות בליגה בדרכים קטנות וגדולות, ולפעמים אפילו בדרכים שלא כל כך שמים לב אליהן. למשל, נאמנות למועדון - צירוף מלים שהפך בעשור האחרון שם נרדף לפראייריות ועכשיו חוזר להיות כמעט שם נרדף לאצילות.
3 צפייה בגלריה
ניקולה יוקיץ'
ניקולה יוקיץ'
ניקולה יוקיץ'. נשאר נאמן למי שבחרה בו בדראפט
(צילום: רויטרס)

אי אפשר לזייף רגשות

עידן לברון ג'יימס וקווין דוראנט וקיירי ארווינג וכריס פול כמעט השכיח לגמרי את הימים שבהם שחקן שפרנצ'ייז שלם נבנה סביבו, הרגיש מחויבות לנסות להפוך אותו למועדון מנצח, וגם, למען ההגינות, הרגיש שראשי הקבוצה באמת מתאמצים לעזור לו לעשות זאת.
מג'יק ג'ונסון שיחק כל חייו באותה קבוצה. גם לארי בירד. מייקל ג'ורדן בוודאי (השנים בוושינגטון אחרי הפרישה השנייה לא באמת נחשבות). קובי בראיינט הפך את ההזדהות עם הלייקרס למשהו שבדרך כלל היה נהוג לראות רק באירופה. דירק נוביצקי שיחק 19 עונות בדאלאס. פטריק יואינג וקארל מלון הם שחקנים שעזבו את הקבוצות שלהם ממש רגע לפני סוף הקריירה בניסיון נואש לזכות בטבעת, אבל יואינג מזוהה רק עם הניקס ומלון רק עם יוטה.
ואז באו קווין גארנט, לברון ודוראנט ודור שבו השחקנים קבעו מה קורה והבהירו כי הם נמצאים מעל כל מועדון. מהרבה בחינות, בצדק. ראשית, השחקנים הם הליגה. הקהל בא לראות אותם ולא אף עסקן, מאמן או בעלים. שנית, לקבוצות NBA אין שום סנטימנטים לשחקנים: מדובר בשוק בשר שבו אפשר להודיע לשחקן היום בלילה כי מחר בבוקר הוא צריך להתייצב באימון של הקבוצה החדשה שלו בצד השני של אמריקה. אז לשחקנים באמת אין סיבה להרגיש סנטימנטים. אם הכל זה עסק, אז הכל זה עסק.
רק שמתברר שבסופו של דבר לא הכל זה עסק. ללברון יש ארבע אליפויות, אבל אין בכלל ספק שהאחת שבה זכה עם קליבלנד שימחה אותו יותר מכל השלוש האחרות. אולי אפילו יותר מכל השלוש האחרות יחד. לדוראנט שתי טבעות עם גולדן סטייט, אבל הנרטיב הצמיד לאליפויות האלה כל כך הרבה כוכביות, שדוראנט לא מצליח ליהנות מהן לרגע, ועכשיו הוא שוב מחפש לעצמו בית חדש. אי אפשר לזייף רגשות, ולקבוצה שבחרה אותך בדראפט, או סתם נתנה לך צ'אנס ותחושה של בית - וכמובן שגם הרבה מאוד כסף - תמיד תהיה חתיכה גדולה יותר בלב.
3 צפייה בגלריה
לברון ג'יימס חוגג עם החברים
לברון ג'יימס חוגג עם החברים
לברון ג'יימס חוגג אליפות בלייקרס. הצעירים לא הלכו אחריו
(צילום: EPA)

נקודת המפנה של יאניס

הדור החדש של כוכבי ה-NBA, שיחזיקו את הליגה בעשור הקרוב, מבין את זה היטב. לא מפתיע שאת שינוי הטרנד הוביל יאניס אנדטוקומבו, שנבחר בדראפט על ידי קבוצה קטנה משוק קטן, שלא הייתה אמורה לזכות באליפות בעתיד הנראה לעין, ומההתחלה נחשבה קטנה עליו.
כשהחוזה שלו במילווקי עמד להסתיים ב-2021, ההנחה הקונבנציונלית הייתה שיאניס לכל הפחות יבדוק מעבר לקבוצה "גדולה". אבל יאניס לא בנוי ככה. הוא לא מחפש קבוצה "גדולה". הוא רוצה להיות זה שיהפוך קבוצה ל"גדולה". חוץ מזה, הוא איש של משפחה וקהילה - הזדמנות מצוינת להמליץ על הסרט הנהדר Rise בערוץ דיסני פלוס שמספר את הסיפור המדהים של יאניס ומשפחתו - ובמילווקי הוא מצא את שתיהן. אז כמה חודשים לפני שהוביל את הבאקס לאליפות ב-2021, חתם יאניס על חוזה מקסימום לחמש שנים תמורת 228 מיליון דולר. כשיהפוך לשחקן חופשי ב-2025 הוא יהיה בן 30, עם מספיק זמן לעוד חוזה ענק אחד בקריירה.
3 צפייה בגלריה
יאניס שואג
יאניס שואג
יאניס. חתום על רגע מפנה
(צילום: AP)
בדיעבד, ההחלטה של יאניס להישאר במילווקי הייתה רגע מפנה של ממש. הנה מה שקרה רק בשנה האחרונה: לוקה דונצ'יץ' חתם לפני שנה לחמש עונות בדאלאס תמורת 207 מיליון דולר, ויהיה חופשי ב-2027 כשהוא רק בן 28; דווין בוקר הוסיף הקיץ עוד ארבע שנים לחוזה בפיניקס תמורת 224 מיליון; קארל אנתוני טאונס האריך את החוזה במינסוטה בארבע שנים תמורת סכום זהה. ג'ה מוראנט בן ה-22 חתם לחמש שנים תמורת 193 מיליון דולר - המקסימום האפשרי לשחקן בשנה השלישית בליגה - אבל הסכום הסופי עשוי להגיע ל-231 מיליון. זאיון וויליאמסון בן ה-22 חתם על חוזה זהה בניו-אורלינס. אפילו בראדלי ביל נשאר בוושינגטון, למרות שבמקרה שלו זו באמת החלטה כלכלית נטו. האיש קיבל 251 מיליון דולר, החוזה השני בגודלו בהיסטוריה, כדי לשחק בוויזארדס, שם איש לא מצפה לכלום.
כך או אחרת, שחקני הפרנצ'ייז החדשים שולחים מסר מאוד ברור: אנחנו מעדיפים להיות סטף קרי וקובי בראיינט על פני לברון ג'יימס וקווין דוראנט, ואין לנו שום עניין ללכת לקנות לנו אליפויות. אולי יהיו לנו פחות טבעות - אולי לא יהיו לנו טבעות בכלל - אבל אפילו לטבעת אליפות צריך שיהיה ערך מעבר לערך בוויקיפדיה, ואם לא, אז נסתפק בלהרוויח הרבה מאוד כסף במקום שלפחות מרגיש כמו הבית.
פורסם לראשונה: 20:00, 15.07.22