הדיון החוזר על גורל שתי המפלגות הקטנות של הציונות(?) השמאלית־לשעבר, העבודה ומרצ, נעשה שגרה מדכאת לאורך הרצף האינסופי של הבחירות ולקראת הבחירות החמישיות הבאות עלינו שלא לטובה. עכשיו מרצ מפרפרת מתחת לאחוז החסימה בסקרים.
מצביעיה, המתמעטים ממילא, כועסים על הנציגה הממונה (קרי הלא־נבחרת) שלהם, רינאוי־זועבי, בגלל השתתפותה בהפלת הממשלה. לכן שוב מתפתח לחץ על מפלגת העבודה לחבור עם מרצ לרשימה אחת. מפלגת העבודה מתבקשת לחבור לנציגים ציוניים־לשעבר כמו יאיר גולן, בעל ברית של אסלאמיסטים מהנגב ובעל השקפות היסטוריוגרפיות חדשניות, וכמו גבי לסקי, התומכת בהעברת קצבאות למשפחות של מחבלים.
ומדוע לא, בעצם? מה החציצה בין מפלגת העבודה של היום לבין מרצ בתצורה הפוסט־ציונית הנוכחית שלה? מה ציוני במפלגת העבודה שבראשות מיכאלי? או ליתר דיוק: במה היא מסתייגת מהמגמות הפוסט־ציוניות שמרצ מייצגת? האם היא תומכת בהתיישבות בגולן או בבקעת הירדן? גם בהתיישבות יהודית בגליל ובנגב היא אינה תומכת. אחת מחברות הכנסת מטעמה אפילו הסתייגה מההתיישבות היהודית בזכרון יעקב.
לכל היותר, מפלגת העבודה ניסתה, ברפיון, לפעול נגד ביטול מכסים על יבוא חקלאי והעשרת יבואנים על חשבון חקלאים, כשבצבץ בה איזה רפלקס ישן של ציונות התיישבותית משולבת באינטרס אלקטורלי. האם טיפוח עלייה של זכאי חוק השבות מאוקראינה ומרוסיה נמצא במקום כלשהו בסדר היום של המפלגה הזאת? להפך: אם כבר, נמצא אנשים שלה בשוחה אחת עם מרצ במאבק למען הגירת לא־יהודים לישראל.
בשני ניירות הלקמוס לזיהוי עמדה ציונית כיום - עלייה לעומת הגירה והתיישבות של יהודים בארץ - מפלגת העבודה רק מעט פחות פוסט־ציונית, אולי, ממרצ. ולא מפליא שגם סוציאל־דמוקרטיה קשה למצוא במפלגה הזאת. כשנוטשים ערכים, נוטשים לאורך כל הקו. המפלגה נתנה יד לאחת הממשלות הימניות ביותר מבחינה חברתית־כלכלית, ומיכאלי נקטה מדיניות אנטי־חברתית בהסדרת תעריפי התחבורה הציבורית, למשל. ודאי שאין מה לדבר על הגנת הדמוקרטיה מפני אליטיזם של פקידים בכירים למיניהם.
מדובר בתהליך ארוך של אובדן זהות חברתית ולאומית, שהחל בשנות ההנהגה של רבין ופרס, אם לא קודם לכן. בסופו של דבר הגיעה המפלגה הזאת אל השפל הנוכחי בראשות מיכאלי. היא היתה מפלגת מעמד רחבה, ואחר כך מפלגת עם מקיפה, שהנהיגה שחרור לאומי וחברתי ותהליך של בינוי אומה. כיום היא איבר מדולדל פרוגרסיבי, אנמי בתודעתו הפוליטית ובעל "מחוז בחירה" זעיר בהיקפו בקרב הישראלים. מיכאלי, בשפת העילגים.ות הממוגדרת שלה, מבטאת היטב את עומק הבלבול. היא המנהיגה הראויה למפלגת העבודה בדרכה אל עברי פי פחת.
אז מדוע שלא נשלים עם התפוגגות המפלגה הזאת (להבדיל מחבריה, שיאריכו ימים), עכשיו או בבחירות הבאות? הרי ממילא ימיו של כל ארגון קצובים. הצרה היא שהארגון המכונה מפלגת העבודה תופס משבצת חשובה מאוד, המשבצת של הציונות השמאלית. חיי הציבור שלנו מחייבים מפלגה סוציאל־דמוקרטית ישראלית שורשית, ציונית ללא סייג בתוכניות הפעולה שלה. היא מתחייבת מהצורך להמשיך בתהליך בריא של בינוי אומה: לבסס אותו על יסוד חברתי־כלכלי שוויוני, להנהיג את ישראל לניצחון במאבק על הארץ ולטפח תרבות עברית מקורית ולא גרסה נחותה של גלובליזם חסר תוקף מוסרי.
מדובר בטרגדיה היסטורית. התנועה הציונית אינה יכולה להצליח בישראל כיום ללא תחרות בונה בין שלוש זרועותיה העיקריות: השמאלית, הימנית והדתית. שלושתן סובלות ממשבר, ובעיקר זו השמאלית. אנחנו מוכרחים, ולכן יכולים, להחיות אותן. וההכרח יהיה אבי ההמצאה. אבל כדי שציונות שמאלית תשוב ותשרת את ישראל, חיוני לפנות את הפגר של "מפלגת העבודה" מהזירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו