מחוללות שינוי: הפסטיבל הזה הוא חגיגה של נשיות וישראליות

האם אמנות יכולה לשנות מציאות? אם שואלים את אלו שעוסקים באקטיביזם אמנותי, המכונה כיום 'ארטיביזם', התשובה היא חד משמעית – כן. על חשיבות הארטיביזם כתבה פעילת זכויות האדם האמריקאית, סוזן נוסל (Nossel), כי "הנעה של אינדיבידואל הופכת שינוי חברתי לאפשרי", והלך רוח זה הוא ללא ספק הכוח המניע, שלא לומר מחולל, של פסטיבל "נפגשות" בכפר שלם, שתקיים עיריית תל אביב יפו החל ממחר (שני) ולמשך שלושה ימים. במהלכם, המרחב הציבורי של שכונת כפר שלם יתמלא בעבודות מחול רב-תחומיות שייתנו ביטוי לאג'נדה החברתית של הפסטיבל, שעומדת בסימן ערכי הפמיניזם, רב תרבותיות וחיבור בין אמנות לקהילה.

"נפגשות" בכפר שלם הוא גלגול ופיתוח של פסטיבל שיזמה ב-2017 המנהלת האמנותית שלו, הרקדנית והכוריאוגרפית איילה פרנקל, והתקיים בתחילת דרכו במרכז 'כלים' לכוריאוגרפיה בבת ים. ב-2020 חברה פרנקל לעיריית תל אביב יפו, ומאז היא עובדת באופן שוטף על הפסטיבל עם לור דליון פז, המנחה למחול של העירייה, ועם אגף קהילה דרום שמנהל ד"ר עובדיה כהן. הבחירה לקיים אירוע כזה דווקא באזור שנתפס כפריפריה תל אביבית היא משמעותית במציאות שבה רוב מוסדות התרבות הגדולים והמוכרים ממוקמים במרכז העיר. "הפסטיבל מאפשר את מיצוב השכונה כמוקד לעשייה אמנותית ותרבותית איכותית ומקצועית, ומאפשר במקביל לחשוף את השכונה לכל תושבי העיר", מסבירה דליון פז. לכך גם מתחברת העובדה כי מדובר בפסטיבל שמתקיים כולו במרחב הציבורי וללא עלות, מה שמאפשר את הנגשת המחול - אמנות שנתפסת לעיתים כמופשטת מדי ומתקשרת ליודעי ח"ן בלבד - והרחבה מבורכת של קהליו.

החשיבה על קהל כקהילה ועל אמנות שפוגשת את האדם באופן בלתי אמצעי נוכחת באופן מוחשי בתוכנית הפסטיבל, שכוללת מופעי הרצה וגם בכורות ושוזרת לתנועה ולהוויה משותפות מגוון מגזרים וסגנונות: מחול אמנותי וקהילתי, עבודות עם תכנים מורכבים ומופעים לכל המשפחה, בני נוער וגיל שלישי, תושבי כפר שלם ושכונות נוספות בדרום תל אביב, והשפעות תרבותיות מזרחיות ומערביות. העמדה המוצהרת הזאת של גיוון והכלה קשורה בקשר הדוק לכך ש"נפגשות" הוא פסטיבל שמתהווה מתוך מחשבה ועשייה של נשים. השנה ישתתפו בו יוצרות מובילות במחול הישראלי העכשווי, ובהן אורלי פורטל, רננה רז, רייצ'ל ארדוס ורוני חדש, לצד כוריאוגרפיות צעירות שכבר החלו לבסס את עשייתן בשדה, כמו תמר בנימיני ונינה טראוב, ורבות נוספות.

לא במקרה, גם ההוויה הנשית מוצפת באופנים שונים, וניצבת במרכזן של כמה עבודות במיוחד: מורן יצחקי אברג'ל עוסקת ב"על החיים ועל המוות", עבודה אינטימית לארבע נשים, בנושא הלא מדובר מספיק של לידה שקטה; האמנית ענת דרימר יצרה את מופע הספוקן וורד, "עכשיו מותר לספר", עם תושבות כפר שלם, שישתפו בו מהיכן הגיעו ועל מה הן חולמות; ומיה תמיר יצרה עם תלמידות המרכז הקהילתי של נווה עופר את "Aura", דרכה התחברה כל אחת ללוחמת הפנימית שבה, והבינה כיצד המחול יכול לשמש כמדיום ליצירת מהפכה. לדברי איילה פרנקל, "הצבת הפרספקטיבה הנשית במרחב הציבורי דרך אמנות, לקיחת הבעלות על גופנו במרחב זה, השמעת הקול ומתן במה לתנועה של נערות ונשים בגיל השלישי במרחב השכונתי, לכל אלו יש ערך חברתי ואמנותי אדיר".

מהגוף - אל הפוליטיקה

אירוע מיוחד שיתקיים השנה ב"נפגשות" הוא "ידיים נוגעות: מחווה לאנה הלפרין", שמובילות הכוריאוגרפיות והמורות אילנית תדמור וראבעה מורקוס כפרויקט ארצי, ובשיתוף עם בית הספר למחול של מכללת סמינר הקיבוצים. הלפרין, אחת הדמויות הבולטות במחול הפוסט-מודרני האמריקאי, נפטרה בשנה שעברה קצת לפני יום הולדתה ה-101. כבר בשנות ה-60, ובמשך כשישה עשורים של עשייה, היא הגשימה עשייה פורצת דרך אשר הפכה את החיים לאמנות, ואת המחול לטקס ולכלי ריפוי, וזאת מבלי לוותר על ערכים אסתטיים ומופעיים. במסגרת זו היא היתה בין הראשונות שהוציאה את מופעיה למרחב הציבורי, יצרה עבודות שהציגו באופן חשוף ממדים שנוטים להיות מושתקים בחברה ובמחול, כמו חולי והזדקנות, ויזמה פעולות כוריאוגרפיות בעלות אוריינטציה פוליטית, שהציפו סוגיות כמו גזענות, אלימות וצדק חברתי.

תדמור ומורקוס השתתפו בסדנה שהעבירה אנה הלפרין ב-2014, במהלך אחד מביקוריה בישראל, ויצרו בהשראתה את האירוע "ידיים נוגעות", אשר מבוסס על עבודה עם מה שמכונה "סקור" (score), שבמחול מהווה פרטיטורה של הנחיות תנועתיות לביצוע רצף כוריאוגרפי מסוים. לקראת האירוע שיתקיים ב"נפגשות", קיימה אילנית תדמור במשך כחודש וחצי מפגשי למידה עם קהלים שונים, ביניהם עם סטודנטיות בבית הספר למחול של סמינר הקיבוצים, נשים מ"סדנאות גילה – תנועה ואמנות הבמה לנשים בגיל הבוגר" שייסדה הכוריאוגרפית גלית ליס, ועוד. במפגשים סיפרה על עשייתה של הלפרין ולימדה את ה"סקור", שמבוסס על תנועות פשוטות ונגישות לכל גוף, בין אם הוא "רקדני" או לא, מתוך שאיפה לפתוח את הפעולה להשתתפות של כל אחת ואחד. תדמור רואה בכך חזרה למהות ראשונית, אפילו קדם-תרבותית, של "ריקוד ששייך לכולם", ובו זמנית קידום של ערכים קריטיים לחברה שלנו: "שוויון, פשטות, וריפוי שיכול לקרות במקום של תנועה, הנעה והנאה. הכל תמיד חוזר למקום של החיבור - לעצמנו, אחד לשני, ולסביבה".

פסטיבל "נפגשות" בכפר שלם הוא הצעה לחוות מחול חי, קרוב, משתף ומחבר, מתוך הבנה שאין באמת הפרדה בין האמנותי, החברתי והפוליטי כשמדובר בתנועה ובגוף. בעצם הבחירה שלנו לנכוח במרחב כבר מגולמת האפשרות להגשים פעולה אקטיביסטית. זו חגיגת יצירה נשית וישראלית, על ריבוי הקולות והגופים שבה, שמזמינה אותנו ליהנות כקהל, ולהיזכר שלפני הכל - אנחנו קהילה.