כשהוריו של מוישי קליינרמן הבינו שהילד נעדר, הם ידעו מיד איפה לחפש אותו. באזור ציון הרשב"י במירון.
הוא סיפר שהוא נוסע למירון, וחיבתו אל המקום הקדוש הזה ידוע זה מכבר.
הם פנו למשטרה שלא עשתה כמעט דבר, ובסופו של דבר החליטו להתחיל לחפש אותו בכוחות עצמם.
הם נסעו למירון והחלו לחפש את מוישי בקרבת הציון, באתרים אחרים באזור, ומשלא מצאו דבר, החליטו לבדוק את מצלמות האבטחה.
הבעיה שהיתה תקלה בשרתים של האתר, וכדי לחלץ את החומר הם היו צריכים לשכור את שירותיה של חברה מיוחדת מארה"ב המתמחה בעבודות מסוג זה.
לאחר מכן לקחו צוות של מתנדבים והושיבו אותם לעבור על מאות שעות צילום של כעשרים מצלמות...
עד שאכן אותר מוישי באחת המצלמות כשהוא צועד בקרבת הציון הקדוש. לאחר מכן הוא לא נראה יותר, למרות שהאזור כולו מרושת במצלמות. כאילו מישהו חטף אותו.
האם באמת מישהו חטף אותו? ההורים לא יודעים!
וזה מה שאוכל אותם. פיזית. הם משתגעים מדאגה. בדרך הם הוציאו סכומי כסף לא מבוטלים, ארגנו הסעות למתנדבים שהגיעו לחפש, עד שבסופו של דבר המשטרה החלה לחפש בכוחות מתוגברים.
אבל גם כעת, כשמבצע החיפושים בשיאו, והחקירה מתנהלת במלוא המרץ, המשפחה עדיין חייבת לארגן כסף.
בואו נסייע לכיסוי ההוצאות - כנסו >>
לא רק שההורים לא יכולים לעבוד במצב הפיזי והנפשי בו הם נתונים, והם צריכים עזרה בכלכלת הבית, אלא שהם גם צריכים לממן את עלויות החיפוש.
גם כשאנשים טובים מתנדבים לחפש, זה עולה כסף. צריך לארגן להם ציוד, לדאוג לעמדות מנוחה מוצללות, לשתיה ואוכל, הסעה ברכבי שטח אל תא השטח בו מתבצע החיפוש ועוד.
העלות של הפעלת מתנדב היא כ-400 שקלים ליום, וכשמדובר בעשרות או מאות מתנדבים, הסכום מוכפל בהתאם, לכל יום של חיפושים.
זה מקומם לשמוע שהמדינה לא מרבה לעזור במקרים אלו, ושאת הכסף צריכה המשפחה לגייס מאנשים טובים. אבל זאת מציאות קיימת.
מי מאתנו אינו מכיר את התחושה האיומה שאנו חשים, כהורים לילדים, כאשר חולפות כמה שעות לאחר סיום הלימודים, ואחד הילדים לא שב הביתה... ההליך הראשוני של כמה טלפונים מהירים למספר חברים ולחוגים של הילד כבר הסתיים... החברים כולם כבר הגיעו הביתה, החוג כבר הסתיים מזמן מזמן, החושך מתחיל לרדת, והילד טרם חוזר...
אז מתחילה תחושת קיפאון. צמרמורת שיורדת בשיפולי הגב ושולחת זרועות אל עבר הידיים והרגליים...
בואו נסייע לכיסוי ההוצאות - כנסו >>
אנו נצמדים לחלון הבית, ומסתכלים שוב ושוב – מי זה הילד שם מרחוק, האם זה לא יענקי שלנו?!... תחושת הרווחה הזמנית שמתפוגגת לאחר שמתברר כי זה לא היענקי שלנו, מתחלפת בתחושת אימה זוחלת... איפה יענקי?? מה קרה לו?? אולי נפל בבור העמק שליד החיידר.
תחשבו איך מרגישה גיטי, אמא של מוישי. איך מרגיש אבא שלו.
זה נורא לחשוב על זה! דמעות!
בואו נעזור להם, בואו נתגייס לסייע להם, על ידי תרומה לקרן המיוחדת שנפתחה למענם, נוכל להקל לפחות על המאמצים שלהם לגייס את הכסף הנדרש למימון ההוצאות הרבות הכרוכות בחיפושים היקרים.
בואו נעזור להורים של מוישי, ונזכה להציל נפש אחת מישראל, את מוישי היקר, שבוודאי יושב אי שם ומחכה להורים שלו שיבואו לחלץ אותו.