40 שנה למבצע שלום הגליל: "אין סוף לכאב שנותר בנו"

בלילה הראשון למבצע שלום הגליל פגע טיל ברונן כחלני • לאחר מותו אביו התאבד על קברו, ואחיו נפטר מסרטן • ולמרות זאת אחותו מיכל מגדלת את ילדיה בחיוך ובגאווה: "הכומתה שלו עוברת מילד לילד" • במלאת 40 שנה למותו, יערכו הערב חבריו ובני משפחתו אירוע לזכרו

מיכל ושלושת ילדיה , צילום: יהודה פרץ

הערב יתקיים במתנ"ס ערד אירוע לזכרו של רב־טוראי רונן כחלני ז"ל, הנופל הראשון של מבצע שלום הגליל, שהפך למלחמת לבנון הראשונה. 40 שנה עברו מאז לכתו, והצער רק הולך וגובר בקרב בני משפחתו וחבריו. כ־130 איש ואישה ישתתפו באירוע, ידברו על רונן, יספרו סיפורים על חייו וישירו שירים לזכרו.

מותו של רונן הפך למעין כדור שלג של טרגדיות וכאב. 12 שנה מאז נהרג, אביו, אריה, שם קץ לחייו מרוב צער. אחרי 13 שנים נוספות הלך לעולמו בנו שי, אחיו של רונן, ממחלת הסרטן. "היינו שישה במשפחה ונשארנו שלושה", מספרת בכאב אחותו, מיכל שילוח (58). "אבל למרות, ואולי בגלל זה, בחרתי לגדל את ארבעת ילדיי עם חיוך. חשוב היה לי שיגדלו בגאווה ויהיו אנשים טובים. רציתי שיהיה לי בית שמח ופתוח, כמו זה שאני גדלתי בו".

רונן כחלני ז"ל,

את ילדיה - שני (36), שחף (31), שניר (26) ושוהם (20) - גידלה מיכל על מורשתו של רונן ודחפה אותם לשרת שירות קרבי משמעותי. שלושת הבנים התגייסו לגולני – החטיבה שבה הוא שירת, וגם שני ביקשה לשרת שם, אבל באותה תקופה זה עדיין לא היה אפשרי. "זה היה קשה", היא מודה, "אבל אני מאמינה שזאת הדרך שלהם - לא הדרך שלי. אני לא מאמינה בלעצור אותם. אני רואה המון ערך בדרך שבה הם גדלו והתפתחו".

החיוך הכובש של רונן

רונן, הבכור במשפחתו, גדל עד גיל חמש בראשון לציון, ולקראת כיתה א' עברו הוריו להתגורר בערד. הוא למד בבית הספר "יעלים". בתיכון למד בבית הספר הימי בעכו וקיווה להתגייס לשייטת, אבל באמצע הלימודים חזר לערד והשלים את הלימודים בתיכון המקומי.

על חלום השייטת התקשה לוותר. אף שהתגייס לגולני והתקדם לאחר הטירונות לסיירת, הועבר רונן ליחידת מעבר ושירת בה במחלקת קשר גדודית. כשפרצה מלחמת שלום הגליל יחידתו היתה בכוח המוביל לתוך לבנון. הוא השתתף בקרבות בסמוך לבופור, כקשר המג"ד. בלילה הראשון למלחמה, ב־7 ביוני 1982, בעת הסתערות, נפגע רונן על ידי טיל אר.פי.ג'י ונהרג. בן 20 היה במותו.

הוא הובא למנוחות בבית הקברות בערד והשאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. חבריו ב"הפועל ערד" קראו לקבוצת הכדורגל המקומית על שמו: "הפועל רונן ערד".

"כשהחלה המלחמה רונן כל כך שמח שהוא יוצא לקרב", מספרת מיכל בעצב. "זה סוף־סוף קורה. האוויר היה מלא אדרנלין. כולנו ליווינו אותו כשהוא עלה לאוטובוס. שנייה לפני שהאוטובוס נסע הוא הוציא את הראש ואמר, 'אל תשכחו שאני אוהב ורדים אדומים', והתיישב בחזרה. לא הספקנו להגיב. זאת הפעם האחרונה שראינו אותו".

האח שי. "משישה נותרנו שלושה",

רונן היה נער בעל ביטחון עצמי, עליז ושובב, עם הרבה חברים. "הוא היה נורא יפה", נזכרת מיכל, "היו לו עיניים ירוקות־כחולות. הוא הסתדר עם כולם. בבית הספר תמיד ויתרו לו בשל החיוך שלו, וגם אמא ואבא שלי תמיד ויתרו לו בשל החיוך הזה. כשהוא היה ילד, הוא עשה המון שטויות כמו הרבה ילדים, אבל הוא היה ילד מדהים. ככל שגדלתי יותר הבנתי כמה עוצמתי הוא היה וכמה חשוב הוא היה בחיים שלנו, של המשפחה. הוא החזיק אותנו, נתן לנו כוח. הוא היה הנכד הראשון במשפחה והנופל הראשון במלחמה. תמיד הוא היה ראשון".

"אני ממשיך מורשת"

השיחה עם מיכל, מחנכת ומטפלת רגשית במקצועה, מרגשת, כואבת, אך מלאה בחיוך ובאופטימיות. יחד עם בעלה נמרוד היא בנתה תא משפחתי חדש ולוחם – תרתי משמע. בניה כאמור התגייסו לגולני, ובן הזקונים, שוהם, משרת כלוחם בגדוד 12. כמו כן, בכל שנה היא מרצה על רונן ביום הזיכרון בתיכון בערד.

"חייתי עם רונן 18 שנה", היא מספרת, "הוא היה גדול ממני בשנה ותשעה חודשים. הוא היה החבר הכי טוב שלי בעולם. אני לא רוצה שישכחו אותו. אני מדברת עליו כדי שידעו שיש לו שם, רונן כחלני זאת לא רק מצבה. זה היה נורא חשוב לי. לצערי אני האחרונה שמדברת עליו. הוא היה הכל בשבילי, ולכן היה חשוב לי להנציח אותו. גידלתי את הילדים שלי עליו - להיות פייטרים, אהבת המולדת, גולני. לדעתי היה ברור להם (לבנים) שזה גולני. הכומתה שלו גם עוברת מילד לילד".

גם שני, הבת הבכורה, ביקשה להתגייס לגולני, "אבל לא מקבלים לשם בנות אז היא הלכה להיות לוחמת במג"ב. היה לה חשוב להיות לוחמת", היא מסבירה. "זה הכל על המורשת שלו. הוא היה דמות משמעותית בבית. הם הכירו אותו גם כשהם לא הכירו אותו באמת, דרך הסיפורים".

"אני התגייסתי בנובמבר 20'", מספר שוהם שילוח, הקטן מבין האחים. "בהתחלה שיבצו אותי לשריון ואמרתי - אין סיכוי. ביקשתי מאמא להילחם, ואחרי שבועיים שיבצו אותי לגולני. הייתי בעננים. העיקר להגיע לגולני. עברתי את הטירונות והייתי בקו לבנון. אמא היתה בהתרגשות בכל שיחה. את הקו הראשון שלי עשיתי בלבנון, היכן שרונן נפל. זאת היתה כאפה בשבילי. אני ממשיך מורשת, אני לוחם, אני מסיים את הכל על הצד הטוב ביותר - והכי חשוב, עם חיוך. גם כשקשה. הייתי בהרצאות של אמא בתיכון, וזה חלחל לתוך כולנו. בכל פעם שאני שומע את הסיפור שלו, אני בוכה".

שוהם מוסיף: "פתאום אתה יוצא הביתה ליום הזיכרון, ובבסיס לא מבינים למה זה קורה בפעם השנייה בשירות שלך. אז אתה מסביר שאתה ממשפחה שכולה של גולני ושאני הולך לבכות על הקבר של דוד שלי. אז כולם רוצים לשמוע את הסיפור שלו".

בכי בלתי נשלט

לפני כשנה וחצי התקשר אל מיכל חבר של רונן. "'אני רוצה להזמין אותך', הוא אומר לי, 'כל החבר'ה של רונן נוסעים לחרמון'", היא מספרת. "אמרתי שלא נעים לי כי אני לא מכירה אותם, אבל בסוף נסעתי. הכרתי אנשים 'וואו!', 'אמאל'ה!'. לא האמנתי שרונן היה כל כך משמעותי עבור אנשים ואיזה רושם הוא השאיר. המפקד שלו סיפר לי סיפורים, ואני מצטמררת. הוא תפס את כולם. אחד החברים קרא לבן שלו על שמו של רונן. זה אח שלי ולא ידעתי. גיליתי את זה רק עכשיו - בשנתיים האחרונות. באזכרה של 39 שנה למותו הגיעו 70 איש. הייתי בשוק".

האב אריה. "היום אני מבינה אותו",

כאמור, הכאב של מיכל לא הסתיים עם מותו של רונן. אביה, אריה, לא חזר לעצמו אחרי הטרגדיה. 12 שנים הוא נאבק בכאב עד שלבסוף נכנע לו. "אבא שלי היה מאוד ורבלי ודיבר המון על רונן. הוא השאיר לנו מכתבים. 'נפרד מכולם', הוא כתב, עלה לבית הקברות לקבר שלו והתאבד. כעסתי עליו בשנים הראשונות, אבל היום, כשיש לי ילדים, אני מבינה אותו יותר".

13 שנים אחרי מות האב, המשפחה ספגה מכה קשה נוספת. "אחי הצעיר שי התגייס וחלה במהלך שירותו בסרטן", היא אומרת, "טיפלו בו, וזה חזר לו שוב. ב־2007 הוא נפטר. היינו שישה (הורים וארבעה אחים) ונשארנו שלושה".

"כשמגיע יום הזיכרון אני לא מתפקדת. הכל יורד ממני, ואני לא יודעת איך להסביר שאני בוכה בכל שנייה. מדברים איתי - ואני בוכה. זה בלתי נשלט. אני תוהה עם עצמי, אם הוא היה פה כל זה היה שונה. 40 שנה עברו מאז וזה לא עוזב אותך. אומרים שהזמן מרפא, אבל הכאב רק משנה צורה. וגם זה לא מדויק. השריטה הכל כך עמוקה הזאת לא מפסיקה לדמם. זה תמיד יהיה שם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר