אבל כבד נפל אתמול (שני) על הספורט והתקשורת בישראל, עם היוודע על פטירתו של מודי בר-און, איש התקשורת והתרבות הוותיק, שהלך לעולמו בגיל 59 בתום מאבק במחלת הסרטן.
בר-און, שהותיר אחריו אישה ושתי בנות, הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי “בשביל מנוחה נכונה”, בגני אסתר בראשון לציון. רבים מענפי הספורט והתרבות בישראל, אותם הוא כל-כך אהב, הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.
בר-און, שהיה ידוע כאוהד שרוף של הפועל חיפה, נחשב לאיש תקשורת מוביל המזוהה עם ערוץ הספורט, בו החל לעבוד בשנת 1994. בנוסף לעבודה בתקשורת הספורט, שבעיקרה הנחה במשך למעלה משני עשורים את אולפן ליגת האלופות, היה בר-און גם יוצר טלוויזיה, במאי תאטרון ותסריטאי מוערך ביותר. בין היתר, היה מכותבי תוכנית המערכונים הסאטירית, החמישייה הקאמרית.
אוחנה: ״אבידה גדולה לכולנו״
אייל עופר ספד: "מודי היקר, כולנו ידענו בחודשים האחרונים שהיום הזה יגיע ועדיין ההלם והאובדן קשים מאוד. קיווינו לעוד רגעי חסד. רק אתה יכול להגיד ‘הרופאים הודיעו לי שפיטרו אותי’. לימדת אותנו על אהבת אדם, אבל לא לחטוא בנוסטלגיה מזויפת. היית מהפכן ובכל תחום שנכנסת עשית את הכי טוב. נמצאים פה חברים וקולגות וגם אנשים שאהבו אותך מאוד דרך המסך. אולי נפרדים ממך היום, אבל בעצם אתה תישאר איתנו לנצח. למילים ולשפה שהמצאת אין תחליף. אני רוצה להגיד לך תודה שהפכת את העולם שלנו להרבה יותר מקסים, מצחיק, חכם ומרגש, אנחנו אוהבים אותך מאוד”.
הבת של מודי, צוף: “יותר מכל נראטיב אחר, הסיפור של אבא שלנו הוא סיפור של אהבה שהתחיל ביום ירושלים אחד בקיבוץ המופרד הראשון בישראל. הוא נלחם להיות איתנו עד חג שבועות – החג בו פגש את אמא שלי וגם החג בו נישאו. יש גם משהו מרגש בזה שגבר כמעט בן 60, וגם כשאשתו נוסעת לחו”ל, הוא רוצה כל יום לדבר איתה. הרבה אנשים מכירים אותך כחבר או מהטלוויזיה או מהאבא הכי תומך שיש וגם לנהל שיחות עומק או סתם על החיים. איש כריזמטי ומעצבן לעיתים, שמתיש את הסביבה, אבל בסוף תמיד מודים לו יודעי סוד. אמא שלי הכילה אותו בצורה הכי טובה עד הרגע האחרון וכך גם ברגעיו האחרונים הוא רצה להיות עוד רגע בזרועותיה של אהבת חייו, וככה זה היה שברגע קטן הסתיים סיפור אהבה גדול. אין סוף לדברים האלה. לרוב אנחנו שולחות לך את הטקסט ואתה עושה לזה הגהה. אנחנו אוהבות אותך ואתה תמיד בלב, בראש ובכל מקום”.
“בימי המחלה הנוראיים ועוד יותר אחרי מותו הבלתי נתפס אתמול, לבי עלה על גדותיו", ספדה אחותו, אביגיל, "הידיעה על הצלחותיו של אחי רב הפעלים זו נחלת הכלל. קסמו האישי הכובש נגע בכל אדם שפגש בו. אני רוצה להגיד כמה מילים בתור אחותו הכואבת את מותו. כשמודי נולד הייתי נערה בת 13 ואני זוכרת איך טיילתי בקריית עמל עם התינוק החדש והמתוק הזה, כמה גאה הייתי באחי התינוק וכמה מוקסמת ממנו. בגלל הפרש הגילים בינינו, יצא שהתגייסתי לצבא כשהוא היה בגן חובה. תחושת ההחמצה שלא ליוויתי את ילדותו מלווה אותי בכל יום בחיי. עכשיו, יותר מאי פעם חבל לי שהחמצתי את ילדותו של הילד המופלא הזה. עם זאת, הילד הזה הוא חלק ממני, כל חייו הייתי גאה להיות אחותו, לא כי הוא מפורסם, אלא כי הוא בן אדם מוכשר ומקסים. אין לתאר את כאב האובדן במילים, וכאן נגמרות לי המילים. לחיים יש סוף אבל האהבה היא נצחית".
יורם ארבל: "מודי היה בשבילי מה שהיה בשביל כולם, אחד השינויים המרעננים והדרמטיים ביותר בעולם תקשורת הספורט. אני עקבתי אחריו גם בסדרות שהוא עשה, אהבתי אותן מאוד וגם אהבתי את החמישייה הקאמרית. מה שהוא עשה באולפן ליגת האלופות - אין לזה אח ורע, התוכנית הזו זכתה לתהילת עולם. אף תחנה בעולם לא עשתה דבר כזה וזה היה בזכות דרכו הייחודית עם החן שלו עם השובבות שלו והתרבות שלו. בשבילי הוא היה מין החלפת מקל בין ההגשה המעונבת יותר לבין הגשה חופשית ומשוחררת עם הרבה הומור. פעם אחרונה שנפגשנו הייתה לפני שנה, סתם שיחת חולין. לא היינו חברים במובן של חברות, אלא קולגות. אני כיבדתי אותו ואני חושב שהוא אותי אני מאוד אהבתי את העבודה שלו”.
בוני גינזבורג: "מודי היה קודם כל חבר למקצוע, דמות ומודל להערצה והערכה והיה תענוג לעבוד איתו. היו לי המון שעות איתו, הוא היה סופר מקצוען. אני לא חושב שיש במודי משהו שאנשים לא העריכו. אהבנו אותו בדרך שיצר את השפה הטלוויזיונית. לכל שידור התייחס באותו כבוד ואותה הערכה. הוא ידע למנן את המידה המדויקת של המוצר שנקרא כדורגל דרך היותו איש תרבות ויוצר. ידעו שכל מה שהוא עושה זה באהבה גדולה”.
אלי אוחנה: "הוא היה בן אדם מיוחד, אני לא מחדש כלום כי כולם אמרו הכל. מעטים מאוד הם האנשים שזכו לאהבה כל כך גדולה בחייהם וזכו גם לפרגון כזה גדול במותם. בדת היהודית, כשמישהו מת, כולם מפרגנים ואצלו זה באמת נכון. זה אבדה גדולה לכולנו”.
