"קיבלנו הוראות ואנחנו מצייתים להן" אילו הוראות בדיוק? "להחזיק מעמד"

מצרפתית: הוד הלוי

זה הראיון המעציב ביותר שערכתי זה זמן רב. קוראים לו איליה סמוילנקו. הוא בן 27, פניו יפות אך חיוורות מאוד, עיניו נדמות כבויות וזקן שחור מסודר בקפידה מעטר את לחייו. הוא סגן המפקד של קבוצת הלוחמים האחרונה המגינה על מפעל הפלדה ״אזובסטאל" במריופול.

האור סביבו עמום וקר, שכן הוא נמצא 30 מטרים מתחת לאדמה - בקצה השני של שיחת זום.

הוא מאמין שימות יחד עם חבריו בימים הקרובים, ואולי אפילו בשעות הקרובות.
השיחה מצולמת - ואני מסכם אותה.

אני מתרגש מאוד לשוחח איתך, איליה.
״ואני שמח מאוד לשוחח אתך. בשנה שעברה פגשת את המפקד שלנו, במריופול. הוא מספר עליך דברים טובים".

מה המצב כרגע במפעל הפלדה "אזובסטאל"?
״אותו דבר כמו אתמול, כמו שלשום וכמו שהיה לפני שלושה ימים. כבר שבוע שהאויב הרוסי מגביר את הלחץ עלינו; אולי כבר שמונה ימים. אני לא יודע... אנחנו לא מבחינים עוד בזמן החולף ולא מבדילים יותר בין בוקר ללילה. הם תוקפים אותנו עם טנקים, עם תותחים מספינות קרב ועם מטוסי קרב - בכל דרך אפשרית ותוך כדי ספיגת אבדות קשות״.

במערב טוענים שהרוסים תוקפים בעיקר מהאוויר.
״זה היה נכון, אבל דברים השתנו. לפני כמה ימים הם החלו להכפיל את קצב התקיפות הקרקעיות באמצעות כוחות מיוחדים״.

כלומר יותר קרבות פנים אל פנים?
״כן. התקיפות מגיעות בגלים - והגלים האלה מתישים אותנו. אנחנו ידועים בתור הגדוד הטוב ביותר באזור דונבאס. אבל עכשיו אנחנו מתעייפים. קצב התקיפות הוא בלתי נסבל ואנחנו כבר לא מצליחים לעקוב אחרי התקיפות או להתאושש בין תקיפה לתקיפה״.

כמה חיילים אתה מעריך שיש בכוחות המיוחדים הרוסיים?
״כמה מאות חיילים. מה גם שהם מחומשים בציוד מתקדם - ציוד שאין לנו. אבל אנחנו ניידים. אנחנו מכירים כמו כף ידנו את כל המנהרות, הפניות, חדרי הכספות והמ״מדים ב־12 הקילומטרים הרבועים של המפעל. זה השטח שלנו ולא ניתן להם לחזק בו עמדות״.
בקולו הטרוד עד כה נשמעות לפתע החלטיות וכמעט שמחה.

מה מצב התחמושת שלכם?
״זו הבעיה מספר אחת שלנו. יש לנו מספיק תחמושת לשבוע נוסף, אולי שבועיים - אבל לא יותר מכך. והמצב דומה באספקת המזון והמים. אין לנו שום תחמושת כבדה - טנקים, מרגמות, נגמ״שים - שום דבר. האמת היא שאף אחד לא ציפה שהקרבות יימשכו כל כך הרבה זמן. אפילו לא אנחנו״.

אני נמצא בקשר עם קבוצת יוצאי צבא מוושינגטון המתכננת לחמש את החיילים במפעל בעזרת רחפנים. אני מספר לו על כך. הוא צריך לחזור על תשובתו, כי פיצוץ עמום ברקע החריש אותה בפעם הראשונה.

"זה לא יעבוד", הוא אומר לי.

למה?
״כי אתר השיגור הקרוב ביותר נמצא במרחק 150 קילומטרים, ויתרה מכך - הרחפן הראשון שירחף מעל ארובות המפעל יופל מייד. לא, זה בלתי אפשרי. גורלנו ידוע מראש - אלא אם כן יקרה נס. זו שאלה של כמה ימים לכל היותר״.

"הם יבנו לנו אנדרטה יפה!"

אני חושב על מצדה, על גטו ורשה, על קרב רוֹנסֶבוֹ משירת רולאן (אפוס צרפתי עתיק; הערת המתרגם). על גבורתו של המשמר הקיסרי בקרב ווטרלו שנפל בקרב אך לא נכנע. אני מספר לו על כל אלה. הוא מהנהן. נדמה שהוא מכיר התייחסויות אלה.

יש משהו שאני לא מבין, איליה: אם המצור הרוסי הרמטי לחלוטין, למה הרוסים לא נותנים לכם פשוט למות ברעב ובצמא? למה הם לא רק ממתינים?

״כי הם רוצים להרוג אותנו - את כולנו. בזה אחר זה. היו כמה מקרים שהם לכדו חיילים שלנו; הם הוציאו אותם להורג בניגוד לחוקי המלחמה. האימהות קיבלו תמונות שצולמו באמצעות טלפונים הניידים של ילדיהן. הם גם חנקו מישהו עם שקית פלסטיק באמצע שדה שיפון״.

אני שואל אותו אם אוכל לקבל את התמונות. ״נשלח לך אותן, אבל אתה צריך להבין משהו: ההתנגדות שלנו משגעת אותם. אילולא היינו כאן, הם כבר היו מכריזים על ניצחון במריופול בתשעה במאי. אנחנו האבן בנעל של פוטין, הקוץ בגרון שלו - סמל שהוא רוצה להשמיד״.

בעיני העולם אתם גיבורים.
״גיבורים... נדמה שזה מה שכולם אומרים. אבל זה לא נכון. אנחנו חיילים. קיבלנו הוראות ואנחנו מצייתים להן״.

אילו הוראות בדיוק?
״להחזיק מעמד. להמשיך להחזיק מעמד עוד שבוע. אם אפשר - שבועיים. המטה הכללי יודע שכל יום נוסף הוא הפסד לרוסים. והעם האוקראיני נושא אלינו את עיניו. כל עוד אנחנו מחזיקים מעמד, גם הוא מחזיק מעמד. אם ניכנע זו תהיה מהלומה קשה״.

הוא אמר זאת כמשהו מובן מאליו וללא גאווה מיוחדת. הוא חוזר ואומר: ״כולנו התחככנו במוות. אבל החיים שלנו כלל לא חשובים. אוקראינה היא מה שחשוב כאן - ואוקראינה חייבת לנצח. אנחנו צריכים רק להחזיק מעמד כדי שזה יקרה; אחר כך נמות. הדבר היחיד שאסור לנו לעשות הוא להרים ידיים, להיכנע. הדוגמה שאנחנו מציבים בכך שאנחנו לא נכנעים מעניקה אומץ לחיילים בכל קווי החזית באוקראינה. אסור לנו לשכוח את זה. אנחנו נמצאים בעמדה היסטורית״.

אני מתנגד לדבריו וטוען שגיבורים לא חייבים למות, שהם שימושיים יותר לבני עמם בחייהם מאשר במותם. הוא מקבל את התנגדותי, אבל כמעט בניגוד לרצונו. ״זה נכון. יש לנו דברים לחלוק, למשל, ניסיון בקרב והיסטוריה. מה גם שלא חסרים גיבורים באוקראינה. אבל הפטריוטים הצעירים צריכים ללמוד עדיין״.

השיחה נקטעת. אני מצלצל שוב.

איליה, אתה צריך להישאר בחיים כדי למסור להם את הדברים האלה. חבריך לנשק והמטה הכללי חייבים למצוא דרך להוציא אתכם מהמפעל.
״המטה הכללי... הם יבנו לכבודנו אנדרטה יפה!״

לא. הצלת חיל המצב שלכם קיבלה עדיפות אסטרטגית בקייב. אני יודע זאת.
הוא נראה מופתע. אבל אני מבחין בשביב שמחה נערית בעיניו.
״אולי, תודה... המפקד שלנו שוחח עם הנשיא זלנסקי כמה פעמים בשבועיים האחרונים. אבל אנחנו לא יכולים להרים ידיים. יותר מדי חיילים מתו כאן ולא יכול להיות שמותם היה לשווא״.

אני מבין. אבל למה לא פעולת הצלה, חילוץ?
״האפשרות הזאת לא עומדת על הפרק. אנחנו מעדיפים למות מאשר לחוות כניעה משפילה. המילה הזו - ׳כניעה׳ - לא קיימת במילון שלנו״.

להפתעתי מדובר כמעט באותן המילים שאמר מסעוד הצעיר (בנו של אחמד שאה מסעוד; הערת המתרגם) לאחר נפילת קאבול בידי הטליבאן ב־16 באוגוסט, בראיון הראשון שהעניק לי ושבו הכחיש כי הוא מנהל איתם משא ומתן. לפתע עולה חיוך קטן על פניו של איליה ונימת קולו משתנה: ״ובכל זאת יש לי חדשות טובות״.

הוא עוצר, מביט מעל ראשו. נדמה שהוא מתקשה לחשוף אותן.

חדשות טובות?
״כן. אין יותר אזרחים במפעל״.

הוא חוזר על כך, מסביר את דבריו. "פינינו את האזרחים. עכשיו הכול פשוט יותר. אנחנו לא מסכנים יותר חפים מפשע. יש לנו יד חופשית להילחם״.

מה מצב הרוח בקרב החיילים?
״טוב. גורל המדינה מונח על כתפיהם ואין להם ברירה: הם חייבים לשמור על מורל גבוה ולהחזיק מעמד. הבעיה היא הפצועים...״.

יש לכם הרבה פצועים?
"כמה מאות. צריך לפנות אותם אבל הרוסים מתנגדים לכך. אז הם נשארים כאן. הם מסתובבים במעגל, דועכים בהדרגה. גם אני נפצעתי כמה פעמים״.

יש לכם רופאים?
״רופאים צבאיים. אין להם ציוד והם מוגבלים לטיפולי חירום. אבל הם מחוללים ניסים: אם יש חור הם סותמים אותו ואם משהו נשבר הם מחברים אותו. אנשים חוזרים לקרב קודחים מחום, בלי עין, קטועי איברים, נעזרים בקביים ועטופים בתחבושות״.

ומן הסתם יש לכם גם נופלים?
"מן הסתם״.

ואתם מכבדים את מותם? אתם קוברים אותם?
״אנחנו עורכים טקס צבאי, אבל אנחנו לא יכולים לקבור אותם. יום אחד נעשה זאת, כי זו חובתנו. בינתיים אנחנו שומרים אותם בתוך מקרר גדול בקצה המרתף. הבעיה היא...״, הוא מביט שוב לשמיים, כאילו מדובר במידע רגיש. ״הבעיה היא שהאויב תקף את חדר הקירור והשמיד אותו. מאז אנחנו חיים בקרב החיילים שנפלו בקרבות. הם בני לוויה שלנו. אנחנו מקווים שמישהו ידאג להם יום אחד - אחרינו״.

קולו נסדק, מבטו מתקדר ופניו נעשים חיוורים.

״כמו כן,״ הוא ממשיך, ״יש נופלים שאנחנו לא יכולים להגיע לגופותיהם. הם נפלו בין קווי הלחימה והאויב מונע מאיתנו גישה לאסוף אותם".

עבור הרוסים, הרואים בעצמם הבנים הבכורים של הנצרות האורתודוקסית, מדובר בחטא.
הוא צוחק.

״זה לא החטא היחיד שלהם״.

כמובן. אבל כל אותם כמרים התומכים במלחמה, המברכים טילים וכו׳ - לא מפריע להם חילול הקודש הזה?
״בשבוע שעבר הגיעה משלחת כמרים אוקראינים לשער המזרחי של העיר. הם באו לאסוף את הגופות כדי שהכלבים לא יאכלו אותן. הרוסים העמידו פנים שהם מניחים למשלחת לעבור, אבל אחר כך הם בזזו אותה, גנבו את הרכבים והשאירו את הגופות להירקב״.

יש יהודים בקרב הנופלים?
״כמובן, יש אנשים מכל הדתות וביניהם יש גם יהודים. הם אנשים גאים ולוחמים טובים״.

"היהודים אחים שלנו"

אני מכיר את השם הרע שיצא לפלוגה של סמוילנקו. אני יודע שאספה אליה תחילה, כמו בכל תנועות ההתנגדות בעולם, את כל מי שידע והיה מסוגל לתפעל נשק - כולל אנשים מהימין הקיצוני. איליה כמו קרא את מחשבותיי. ״אל תאמין לתעמולה הרוסית. הפלוגה השתנתה, טוהרה מעברה החשוך. הקיצוניות היחידה שלנו כיום היא רצוננו להגן על אוקראינה בכל מחיר״.

אני יודע.
״תודה. ואנחנו גם יודעים כמה זה חשוב ליהודים לקבור כראוי את המתים. אבל צריך רב״.

אתה מרשה לי להכניס את זה לכתבה?
"כמובן".

להעביר את ההודעה שלך לישראל?
״ודאי. הם האחים שלנו. בישראל יודעים להילחם ולמות".

סירה למריופול

אני לא אוהב את נימת הדיבור המשתלטת בהדרגה על השיחה, נימה שמשתמעת ממנה השלמת גורל עם מעשה הקורבן. אני חוזר ואומר לאיליה: ״לא חייבים למות. בארה"ב ובאירופה מתגבשות עצומות נגד המלחמה. הנשים האוקראיניות, הנשים שלכם, מנהלות תנועה הפועלת להצלת אזובסטאל, ואומרת זאת באופן ברור וחד־משמעי״.

פניו הכואבות מוארות בשנית בשביב אושר ותוגה. ״תודה. אבל זה כבר מאוחר מדי. אף אחד לא יכול לעשות עוד משהו עבורנו״.
אני מתעקש.

דמיין שמדינה גדולה, למשל צרפת, מבטיחה לך פינוי מכובד.
״עם הנשקים שלנו?״

ודאי, עם הנשקים. אתם תעזבו את אזובסטאל באופן מכובד עם הנשקים שלכם. הקהילה הבינלאומית כבר ארגנה זאת בעבר, לפני 40 שנה, לפלשתינים בביירות.

״הם שמרו על כלי הנשק שלהם?״ נראה שהוא אינו מאמין.

אני חושב. עם זאת היו ביניהם גם טרוריסטים.

הוא נד בראשו.

"גם פוטין טוען שאנחנו טרוריסטים".

אולי. אבל מקרון לא אומר זאת. בעיניו של צרפתי או של אמריקני, התעוזה שלכם מזכירה את תנועת ההתנגדות להיטלר.

הוא מהנהן, נותן לי לספר את סיפורו של יאסר ערפאת העולה על ספינת מסחר מאובטחת על ידי 2,500 חיילים צרפתים, אמריקנים ואיטלקים. הוא נותן לי לספר לכל מי שירצה לשמוע על הרעיון הזה: סירה למריופול המלווה בכוח לאומי או בינלאומי.

האם את מה שעשינו עבור הפלשתינים בעבר, לא נעשה גם עבור אותם אנשים אמיצים באמת, העומדים למות למען אירופה, עבור אותם המקוללים מתחת לאדמות של אזובסטאל? המסך נתקע שוב. השיחה נעשית קטועה ומבולבלת. אני לא יודע מה נותר לי לעשות. המפקד איליה סמוילנקו מנתק.

***
הקריאה הבינלאומית נשמעה לבסוף. לוחמי אזובסטאל האמיצים החלו להתפנות מהמפעל. כפי שאמר זלנסקי, גיבורים הרבה יותר שימושיים כשהם חיים מאשר כשהם מתים. אך עדיין, הם בידיים פרו־רוסיות. על הקהילה הבינלאומית להבטיח, כבר עכשיו, שהם בטוחים, שנוהגים בהם בכבוד ושהם יושבו למקום מבטחים. 

בפעם האחרונה ששמעתי ממנו, איליה עדיין היה שם, במעמקי האדמה באזובסטאל. זה היה ביום שלישי בערב. מאז איבדתי את הקשר עימו.