בשנות ה-70 ה-NBA הייתה רחוקה מהפופולריות שלה היום, אלה היו זמנים תמימים יותר בהם רוב המשחקים לא היו משודרים, השחקנים לא תמיד היו הכי מקצוענים, אבל היו סיפורים, ואגדות, ויריבויות מרתקות בין שחקנים אדירים. פשוט לא היה מישהו כמו דייויד סטרן שיוכל לדחוף את הליגה קדימה. אחד הסמלים הכי מובהקים של הסבנטיז ב-NBA, בוב לניר מת השבוע בגיל 73. השקט התקשורתי שהיה סביב מותו רק ממחיש את הפיספוס של קברניטי הליגה אז, שלא ידעו איך לשווק אותה. מי שראה את לניר משחק (כולל יריבו המר קארים עבדול ג'אבר), משוכנע כי הוא אחד הסנטרים הגדולים בהיסטוריה. אבל לא הרבה אנשים הכירו את לניר, ומעט זכו לראות אותו בפעולה.
כמובן, הכדורסל בסבנטיז היה שונה לחלוטין מהיום, הרבה יותר איטי. קו השלוש עוד לא נכנס ל-NBA, והמפתח להצלחה היה בחור גבוה וחזק באיזור הצבע. בוב לניר ענה על כל הקריטריונים. בגיל 14 הוא כבר התנשא לגובה של 2.03 ס"מ. היום הוא בטח היה הופך לכוכב יוטיוב ומרוויח מיליונים כבר כשחקן בתיכון. אבל אז, בשנות ה-50, בוב שגדל בבאפלו במדינת ניו יורק, הרגיש חריג ביחס לבני גילו, כי לא היה יכול להתלבש כמותם. "נאלצתי ללבוש בגדים של מבוגרים לבית הספר", אמר, "רציתי להתלבש במכנסי חאקי כמו כולם, הרגשתי שונה".
"אתה גדול מדי"
הגובה החריג ומידת הנעליים החריגה עוד יותר (56) לא עזר לו להתקבל לתיכון המקומי בעירו. המאמן טען שהוא "גדול ומגושם מדי בשביל כדורסל". לניר רצה לוותר, אך המורה לביולוגיה, שהתמנה אחרי שנה למאמן נבחרת התיכון, לא. הוא זה ששיכנע את לניר שיש לו כישרון גדול "בלעדיו דברים היו נראים אחרת, אני באמת לא יודע איפה הייתי אם הוא לא היה משכנע אותי לחזור לכדורסל", הודה הסנטר האגדי אחרי שנים. בוב הפך לכוכב כבר בתיכונים ולקח אליפות מקומית, אך הציונים שלו היה נמוכים מדי כדי להגיע לקולג' מוכר. הוא הגיע לקבוצת הכדורסל של סנט בונבנטור המקומית, והוביל אותה עד לחצי גמר המכללות.
פציעה בברך מנעה ממנו להשתתף בפיינל פור של 1970. דטרויט בחרה בו במקום הראשון בדראפט של אותה שנה, והוא חתם על חוזה כשהוא עוד לא החלים לגמרי. "נפצעתי שוב במחנה האימונים, מישהו נתקע בברך שלי והרגשתי כאילו ירו בי", סיפר, "במבט לאחור הייתי צריך לחכות עד ינואר כדי לחזור לשחק, אבל בכל זאת פתחתי את העונה", ולא רק שהוא פתח את העונה אלא שיחק בכל המשחקים עם כאבי ברכיים איומים. גם התחביב שלו לעשן סיגריות לא עזר במיוחד לבריאות שלו.
מספר 2 ניצחי
לניר הפך לכוכב כבר בשנתו הראשונה, הרבה בזכות סגנון המשחק ששלט ב-NBA בזמנו. "זאת הייתה ליגה של סנטרים", אמר לניר ב-2018, "ושחקנים לא עברו בין קבוצות, אז היו נוצרות יריביות כמו "לניר נגד קארים", או "לניר נגד וויליס ריד". המשחק היה מאוד קשוח ופיזי, יכולת להשתמש במרפקים שלך והיו קרבות של ממש לסלים". הסנטר התגלה גם כשחקן מאוד חכם ולא התקשה לזרוק גם ממרחקים: "הוא היה קולע מרחוק כמו גארד, והבין מהר את הניואנסים הקטנים של המשחק. היו ערבים בהם הוא היה עושה מה שהוא היה רוצה", אמר עליו חברו לקבוצה דייב בינג.
על אף שהפך לאחד הכוכבים הגדולים בליגה כמעט מיידית, לניר לא זכה בכלום עם דטרויט, אפילו לא הגיע איתה לגמר האיזורי. בעיקר כי נתקל שוב ושוב בקארים עבדול ג'אבר, ששיחק אז במילווקי. "הוא לא הצליח לנצח אותי, והוא כעס על זה תמיד", אמר עבדול ג'אבר בשנה שעברה, "זה הציק לו מאוד. גם החברים שלו לקבוצה הקניטו אותו וקראו לו 'מספר שתיים' כשהם מתכוונים שאני מספר אחד. הם היו שואלים אותו 'מוכן לשחק נגד מספר אחד היום?' וזה היה מעצבן אותו. הוא שנא את זה".
זאת לא הייתה אשמתו הבלעדית של לניר. חוסר ההצלחה של דטרויט נבע מכך שהיא לא הצליחה לבנות קבוצה סביבו, פיטרה מאמן אחרי מאמן . "הייתי מתוסכל מזה, וזה השפיע על היחסים שלי עם משפחתי. הרגשתי שהמוח שלי מתפוצץ לפעמים מרוב מחשבות, כי לא הצלחתי להשלים עם זה שלא הגעתי לגבהים שחשבתי שאגיע" . ב-1974 לניר סיים שלישי בהצבעות ל-MVP של העונה, אך הפיסטונס נעצרו בחצי גמר האיזורי עם 4:3 כואב לשיקגו בולס. במהלך כל השנים התרחש טקס קבוע אחרי משחקים, כשלניר הצמיד קרח לברכו כדי להוריד את הנפיחות בברך, ובפיו סיגריה.
"הוא היה מעשן במחצית", סיפר עבדול-ג'אבר, "אז במחצית השנייה הייתי גורם לו לרוץ הרבה יותר מהר. ראיתי שהוא מתקשה מאוד לרדוף אחרי, הוא לא ידע שאני ידעתי שהוא מעשן. אחרי שהוא פרש סיפרתי לו את זה והוא ענה 'הייתי צריך לדעת'". על אף העקיצות, עבדול ג'אבר כיבד מאוד את יריבו ואף הזכיר אותו בסרט האגדי "טיסה נעימה" ("תגיד לאבא שלך שינסה לשחק מול ביל וולטון ובוב לניר במשך 48 דקות").
(האיזכור של לניר בסרט "טיסה נעימה")
לניר לפחות הופיע לאימונים באופן סדיר, מה שחלק מהשחקנים בקבוצתו לא טרחו לעשות. "אנחנו לא משחקים בליגה חובבנית", אמר המאמן ריי סקוט אחרי עוד הפסד, "אי אפשר לא להתאמן ואז לצפות לנצח בקלות. בכל פעם יש אצלנו בעיות כאלה ואחרות שמונעות מאיתנו להתאמן בסגל מלא".
"אומר לאנשים שאני אבא של שאקיל אוניל"
אחרי עשור בדטרויט, עבר למילווקי באקס ולמרות ששם הייתה סביבו קבוצה הרבה יותר טובה, הוא לא הצליח לסיים את הקריירה עם טבעת האליפות המיוחלת. "הלוואי שהיה כזה כישרון סביבי כשהייתי שחקן צעיר יותר, היינו יכולים להשיג יותר".
לניר פרש ב-1984 ומאז שימש כשגריר של הליגה, טס ברחבי העולם והפיץ את בשורת ה-NBA, שהייתה כבר ליגה שונה לגמרי. הרבה יותר מצליחה ועשירה, שכוכביה מוכרים בכל העולם. לניר סיפר שאחרי הפרישה אנשים כבר לא זיהו אותו ברחוב. "הלוואי שהייתי משחק היום, הייתי עושה לא מעט כסף בזכות זה שאני מידה 56 בנעליים. אנשים מסתכלים על כפות הרגליים שלי ושואלים שאלות, אז אני עובד עליהם שאני אבא של שאקיל אוניל".
פורסם לראשונה: 08:07, 13.05.22
