לראות ולא להאמין: משפחת אבו עסא מסתובבת בנגב בשיירת ג'יפים עם כלי נשק, נשמעים יריות בזמן שניידת מג''ב חולפת על פניהם ללא תגובה  

עם טרוריסטים כאלו צריך להלחם בשפה שלהם...להראות להם שהיהודים השתגעו ורק היהודים בעלי הארץ!

04 במאי 2022
מאתיים ק"מ מגוש דן, זו ישראל אחרת.

אין דבר שגרתי ב–140 הקילומטרים המדבריים שלאורכם נמתח גבול ישראל־מצרים. לא השטח שגרתי, לא האנשים, לא הכלכלה, לא הצבא, לא האויב — וגם לא המלחמה היומיומית שהם מנהלים אלה באלה הרחק מסדר היום הציבורי.

הקרבות, למשל, ליליים בלבד. האויב, לרוב, לא חמוש. הצבא שם מדבר בשתי שפות (עברית וערבית־מצרית). והלוחמים — הן בעיקר לוחמות.

האויב הביטחוני שמוכר לנו יותר, מחוז סיני של דאעש, מורתע מישראל. עד לאחרונה עוד הצליח להוציא פיגועים יומיומיים נגד צבא מצרים — מטענים, צליפה, מכוניות תופת. אפילו את צינור הגז מאל־עריש ניסה דאעש לפוצץ חמש פעמים בשנתיים האחרונות. אבל בחודשים האחרונים ספגו מאות פעילי הארגון (פלסטינים סלפים, בעיקר) מהלומות קשות, ונדחקו מערבה, קרוב לרפיח — הרחק מ–21 אלף הישראלים שנפשו בפסח בסיני.

ההישג נזקף לזכות צבא מצרים, אך זה זכה לתגבורת מצד חמושי השבטים הבדואיים. לאלה חשוב לשקם את כלכלת סיני ולשמור על השקט. אלא שאיומי טרור וסמים — לחוד.

350 הברחות סמים נרשמו ב–2019 לבדה ממצרים לישראל — ממש מדי לילה. 11 שקי גראס בממוצע כללה כל הברחה. משקל כל שק 18 ק"ג. סך הכל 70 טונות סם הוכנסו לישראל בשנה אחת. עסק כלכלי משגשג שגילגל מחזור של 4 מיליארד שקל בשנה.

שקט תעשייתי

התיאומים נעשים בתוך אותה חמולה באמצעות הסלולר. בחסות החשכה מגיע טנדר לצד המצרי של הגדר. מעמיד סולם. משליך שקים אל הצד הישראלי. אלה נאספים בידי קרוב משפחתו שמעמיס אותם על גבי לנד־קרוזר בעל לוחיות זיהוי צהובות, ואז ממהר לפזורה או ישירות להפצה במרכז.

הברחות אדם כבר אין בגבול מצרים. גם אמצעי לחימה כמעט ולא מוברחים. לשם מה לבדואים להתלכלך בעסקי הנשק?

"האויב שלי זה קרטל פלילי. בסוף, זה עסק כלכלי שרוצה להרוויח כסף. אבל מה שקורה על הגדר — לא נגמר בגדר. לכן אנחנו מכניסים מורות־חיילות לפזורה, ואני נפגש עם שייח'ים"

הרווח בסמים גבוה דיו. אחזקה באמל"ח תסמן אותם כגורמים חבלניים עוינים — ועלולה להביא לשינוי הגישה כלפיהם ולפגוע ב"פירות השלום" שהם קוטפים.

בכלל, הנשק שמוברח לישראל מקורו במלחמות האזרחים בעיראק ובסוריה. כשהמלחמות דועכות, השלל נמכר למרבה במחיר. בישראל מוכנים לשלם 35 אלף שקל על אקדח, 45 אלף שקל על קלצ'ניקוב ו–70 אלף שקל על M16. לכן הגבול עם ירדן בוער מפעילות אמל"ח, ואילו במצרים — "שקט".

"האויב שלי זה קרטל פלילי", מודה מח"ט פארן, עידו סעד. "הקרטל עובד כמעט כל לילה, ואני מבין שהמשימה שלי — מעבר להגנה על הגבול ומניעת חדירות ביטחוניות — היא לצמצם את הפעילות הפלילית של הארגון הזה ולצמצם את השפעתו על המדינה. זה האינטרס שלי גם כאזרח וגם כתושב האזור. משימה ערכית תקרא לזה".

"הגנה בצבעים"

חטיבת פארן הוקמה לפני שלוש שנים וחצי (תחת אוגדה 80). שני גדודים, מאות חיילות וחיילים. קרקל וברדלס, המוכרים יותר לציבור, הוטעמו לתוכם.

בינואר הונחת לראשה סעד. אלוף משנה. בן 40. אב לארבעה. בן ממשיך במושב יתד (קל"ב). חקלאי. נחלאווי. תואר שני במינהל עסקים. לשעבר מג"ד קרקל. זה שנים שהוא חי ונושם מדבר. אל חטיבת פארן הגיע כשזו כבר רוכבת על גבי השינוי שהטמיעה בגבול ב–2020.

אחרי שנת השיא של הברחות הסמים, 2019, הבינו בצה"ל שמשהו לא עובד, שאי אפשר להמשיך כך, והחליטו להחליף דיסקט.

ה–Game Changer כונה "הגנה בצבעים". שם מפוצץ לעיקרון פשוט של תפישה מרחבית מבוססת ניהול סיכונים.

ממפים את הנכסים החיוניים. מצליבים עם מפת ההברחות ועם התנאים הפיזיים. "צובעים" את אזור הפעילות בארבעה צבעים, לפי מידת הסיכון (אדומים, כתומים, ירוקים ושחורים). בכל "צבע" מתקינים אמצעי איסוף שונים (חיישנים, מכ"מ, מצלמות, רחפנים) ואמצעי הגנה אחרים (הגבהת חומה ומכשולים פיזיים).

בהתאם לצבעים פורסים את הכוחות, ואם צריך, משנים את הצביעה בהתאם לנסיבות. בשורה התחתונה, מענה דיפרנציאלי בהתאם לסדרי עדיפות לאומיים (ושיעור לא רע עבור רשות התחרות וגורמי אכיפה אחרים).

התוצאות היו מהירות וחדות. כבר ב–2020 פחת מספר השקים הממוצע בהברחה ל–5.8 שקים — עדות ללחץ שהופעל על המבריחים — וזה גרר צלילה של כמעט 50% בכמות הסמים הממוצעת להברחה, מ–200 ק"ג ל–105 ק"ג בלבד. כך, בסיכום 2020 פחתה כמות הסמים שהוברחה לישראל ב–56% — מ–70 ל–33 טונות.

ב–2021 המגמה המשיכה. היקף ההברחות צומצם כבר ל–200, מה שהביא לירידה נוספת של 32% בכמות הסם המוברח (23 טונות). ובתוך שנתיים הצטמק שוק ההברחות ל–1.3 מיליארד שקל "בלבד".

מתחילת 2022 עלה כבר שיעור סיכולי ההברחות בגדר ל–60%, והיקף ההגעות לגדר פחת במחצית. הלחץ שמפעיל צה"ל גרם למבריחים לבחון שינויים, ולעתים לאבד עשתונות.

באחרונה זוהו יותר מקרים של "הגעה אלימה" — כזו שכוללת ירי לעבר הכוחות המצריים; ובשבוע שעבר סוכלה באזור הר חריף הברחה גדולה ונדירה של קוקאין.

בצה"ל יודעים היום לנטר 95% מהפעילות הפלילית לאורך הגדר — גם כשהם לא מצליחים לשבש אותה. ממש עד לרמת הספירה של השקים שהושלכו. וליכולות האלה נלוות השלכות רוחב מעניינות.

שיתוף הפעולה עם הצבא המצרי שובר שיאים, וצה"ל, ניתן להניח, פועל גם מעברה השני של הגדר. מלחמות האגו הפנים־ישראליות שככו, כשחיילים שוכבים במארבים כתף אל כתף עם שוטרים ("החיבור בין הצבא למשטרה — בשורה גדולה לעם ישראל", אומר סעד).

חמ"לים משותפים פזורים בכל רוחב הגזרה ("במדבר, עם גבול שלום, כולם חלק מהעשייה"); הוראות הפתיחה באש אוסרות על ירי (מקסימום לפלג גוף תחתון); ואפילו המח"ט, מי היה מאמין, מדבר משפטית: "סיכול 'זהב' מבחינתנו זו תפיסה של סחורה, אנשים וכלים — כי כשנאספות כל הראיות הנדרשות כדי להעמיד לדין, נוח יותר לסגור מעגל".

במרחב הלימינלי של המדבר, אפוא, הגבולות מיטשטשים — לאומיים, צבאיים, ביורוקרטיים וגם מגדריים.

אמנם יש גבול שסומן על גבי מפה, אבל בחול המדברי הוא קצת מתבדר. ודאי בבועה שבה המלחמה ניטשת סביב שקים של גראס.

שם, הגבול הלאומי הוא לא בדיוק גבול. האיום — לא ממש ביטחוני. החיילים לא משרתים רק בצבא (וגם לא בצבא אחד). האויב הוא גם אזרח. ובהתאם, התובנות נשמעות אחרות מאלה שבקריה בתל אביב.

"בסוף, זה עסק כלכלי שרוצה להרוויח כסף", אומר המח"ט, ומזהה בחוכמה: "מה שקורה על הגדר — לא נגמר בגדר. לכן אנחנו מכניסים מורות־חיילות לביר־הדאג' (הכפר הבדואי שנחשב למעוז ההברחות, א"ב), ואני נפגש עם שייח'ים. הרי הפתרון לבעיה לא יכול להיות רק צבא — אלא גם חינוך וערכים. ושם אפשר להיות הרבה יותר טובים"