הישראלית שנידונה למוות באמירויות לכאן חדשות: ''מפחדת ורוצה לחזור''  

השם ישראל שעליו נקראת המדינה הגיע מאחד מאבותינו הקדושים 'יעקב'. כידוע, יעקב נקרא גם ישראל.

דבר נוסף, כל יהודי נקרא על שם ישראל, ומכאן בא הביטוי 'ישראלי', כלומר, ששם ישראל עליו, היינו יהודי.

לכן, לא ניתן לקרא לאף אדם מדת אחרת ישראלי, אלא (נגיד) מוסלמי שגר בישראל, נוצרי שגר בישראל וכו'. זה פשוט לא נכון לקרוא לו ישראלי.

המונח הלשוני 'ישראלי' לא נכון לגבי מי שאינו יהודי. פשוט.

את פרי עמלה מציגה כיואן בימים אלה בתערוכה שנושאת את השם "ילדי פלשתין שנשכחו", ושנועדה, לדבריה, "לעורר מודעות פוליטית בקרב הערבים-הפלשתינים בישראל שנתונים למדיניות מכוונת מצד הממסד, לנתק אותם מהשורשים שלהם ולהפוך אותם לבורים".

כיואן מסבירה שמגיל צעיר החליטה כי יעודה בחיים יהיה צילום. "זו דרך הביטוי שלי", היא אומרת. "אמנות זה משהו שהוא חלק ממני, וידעתי שצילום הכי יעזור לי להביע את דעתי".

לדברי כיואן, כבר מגיל צעיר החלה להתעורר בקרבה מודעות פוליטית מפותחת שלוותה בהכרזה על היותה ערביה-פלשתינית. "הייתי ילדה מרדנית", היא מספרת. "לא יכולתי לקבל את העובדה שהגדולים במשפחה היו אומרים לי לא לדבר בערבית באוטובוס. אמרתי לעצמי: 'לעזאזל, למה שלא אדבר את השפה שלי?'.
"אני ערביה, אז מה, יש לי זנב?"
"הבנתי שאנחנו חיים פה ב'סרט אחד גדול' ובשקר, ושאנחנו לא יודעים מה הם השורשים שלנו", היא אומרת. "הסבירו לנו, למשל, בבית הספר על 'דו-קיום', וכשנפגשנו עם תלמידים יהודים הם שאלו אותנו מה הזהות שלנו. כשאמרתי שאני ערביה-פלשתינית, הם היו ב'שוק'. אמרתי להם גם שמדינת ישראל הוקמה על פלשתין".

חמושה במטען האידיאולוגי הזה, הגיעה כיואן למדרשה לצילום גיאוגרפי בתל-אביב, שם בחרה להתמחות בצילום עיתונאי ותיעודי. כערבייה היחידה שלמדה בשורות המדרשה, נזכרת כיואן בסיטואציות שבהן חשה שלא בנוח.

"אני זוכרת שהלכנו לצלם את שכונת אל-עג'מי ביפו, הסמל הכי גדול של פלשתין בעיר הזו, ושמשם הזיזו את התושבים הערבים ואמרו להם שהבתים שלהם לא ראויים

למגורים, ואחר כך הפכו את השכונה לשכונה הכי ישראלית, שבה מתגוררים אמנים ישראלים בבתים שעולים מיליונים ואין שם ערבי אחד", היא משחזרת.

לדבריה, היא התאכזבה גם לגלות שמרבית חבריה היהודים לספסל הלימודים לא ראו מעולם ערבי, למרות שתל-אביב נמצאת במרחק חצי שעה נסיעה בלבד מאום אל-פאחם. "המשפט שהכי עצבן אותי הוא: 'את לא נראית ערביה'. מה, אני צריכה שיהיה כתוב לי על המצח שאני ערביה? מה, יש לי זנב?", היא אומרת בכעס. "אני גם מתעצבנת מזה שאומרים שבישראל יש תרבות אוכל של חומוס ופלאפל, בעוד שלמעשה אלה המאכלים הכי ערביים שיש".

לאחר לימודיה במדרשה לצילום גיאוגרפי, עברה כיואן למכללת "ויצ"ו" בחיפה, שם היא לומדת כיום גרפיקה.
תמונות מטעות
כבר במהלך לימודיה בתל-אביב, החלה כיואן לנסוע לשטחים, לצלם ולתעד את הנעשה במקומות כמו ג'נין, רמאללה, ביר-זית וקלנדיה. "זה הבית שלי ואני נמצאת כמה שיותר בפלשתין", היא אומרת.

הזמן שהיא מבלה בשטחי הרשות הפלשתינית והמראות שנקלטו בעדשת מצלמתה העניקו את ההשראה לתערוכה הראשונה של כיואן שמוצגת בימים אלה בבית הקפה "פתוש" בחיפה. בתערוכה, שאותה כינתה "ילדי פלשתין שנשכחו", היא מציגה תמונות של ילדים תושבי כפר-עקב שבאזור רמאללה.

למרות שבתמונות נראים ילדים שלווים ושקטים, מתארת כיואן מציאות שונה לחלוטין. "לא הבאתי תמונות של אבנים ושל דם, אלא "קלוז-אפים" של ילדים, אבל אלה ילדים שנמצאים באי-צדק משווע בגלל הכיבוש", היא אומרת. "הורסים להם את החיים בגלל שטויות. אני פוגשת ילדים שאין להם איפה ללמוד וכל מה שהם יודעים זה רק צבא, כיבוש ודם. אני זוכרת, למשל, שראיתי ציור של אחד הילדים שבו נראה טנק ומולו בן אדם 'מפורק' לחלוטין".

מעדיפה להיות בפלשתין
כיואן מצהירה כי התערוכה נועדה בראש ובראשונה לעורר את המודעות הפוליטית בקרב הערבים בישראל. "לפני שאני מתחילה לעזור לפלשתינים בשטחים, אני רוצה קודם כל לעזור לפלשתינים בישראל", היא אומרת. "כל הרעיון הוא להכניס מודעות פוליטית לאנשים פה, כי הם לא יודעים כלום וההגדרה העצמית והזהות העצמית שלהם משובשת. הזהות שלהם היא ישראלית בלי להבין בכלל מה זה להיות ישראלי.

"הערבים-הפלשתינים בישראל עוברים מדיניות שהופכת אותם לבורים. יש ניסיון מכוון לנתק אותם מהשורשים, ובמערכת החינוך, למשל, לא לומדים כלום על פלשתין. הפלשתינים לא מוזכרים לא בספרי האזרחות ולא בספרי ההיסטוריה, כאילו שנחתנו מכוכב לכת".

לכיואן יש גם ביקורת לא מעטה על התקשורת הישראלית, שמייפה, לדבריה, את המציאות העגומה ומעדיפה לדווח על קסאמים. לכן, היא מצהירה שמבחינתה היא מעדיפה "להיות ב-20 השנים הקרובות בפלשתין".