בחמאס מזהירים: כניסת ישראלים למתחם הר הבית - עילה להסלמה  

ה שעכשיו זה לא קורה. בוודאי שזה החלטה אלוקית. אבל זה יכול להשתנות עם אתערותא דלתיתא.

ואני מצטט רק שני קטעים קצרים מאוד (שני סעיפים) מתוך המאמר של "ההקדמה לספר הזוהר"

=/=/=/

ג) חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות, רחוקה מקדושתו ית', מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר, שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית', ולא עוד, אלא שקדושתו ית', תקיים אותה?

=/=/=/

יוד) ועתה, נפתח לנו הפתח, להבין החקירה הד': איך אפשר, שיתהוה מקדושתו ית', ענין מרכבת הטומאה והקליפות, אחר שהיא רחוקה מקדושתו ית', מקצה אל הקצה? ואיך יתכן, שיפרנס אותה ויקיימה?

אכן, יש להבין מקודם, ענין מציאות מהות הטומאה והקליפות. מה היא? ותדע, שזה הרצון לקבל הגדול, שאמרנו, שהוא עצם מהותן של הנשמות, מבחינת עצם בריאתן. כי ע"כ הן מוכנות, לקבל כל המלוי, שבמחשבת הבריאה. הוא לא נשאר, בצורתו זו, בנשמות. כי אם היה נשאר בהן, היו מוכרחות להשאר תמיד, בפרודא ממנו ית'. כי שינוי הצורה שבהן, היה מפרידן ממנו ית'.

ובכדי לתקן, דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא ית', את כל העולמות כולם. והבדילם, לב' מערכות, בסו"ה "זה לעומת זה עשה אלקים". שהן, ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה.

והטביע את הרצון להשפיע, במערכת אבי"ע דקדושה.

והסיר מהם, את הרצון לקבל לעצמו.

ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו, נפרדים מהבורא ית', ומכל העולמות דקדושה. ומטעם זה, מכונות הקליפות בשם "מתים" כמ"ש: "זבחי מתים". וכן הרשעים, הנמשכים אחריהם. כמ"ש חז"ל: "הרשעים בחייהם, נקראים מתים". כי הרצון לקבל, המוטבע בהם, בהפכיות הצורה מקדושתו ית', מפרידן מחיי החיים. והן רחוקות ממנו ית', מקצה אל הקצה. כי הוא ית', אין לו שום ענין של קבלה, אלא רק להשפיע לבד. והקליפות, אין להן שום ענין של השפעה, רק לקבל לעצמן להנאתן בלבד. ואין הפכיות גדולה מזה. וכבר ידעת, שהמרחק הרוחני, מתחיל בשינוי צורה במשהו, ומסתיים בהפכיות הצורה, שהיא סוף המרחק בדיוטא האחרונה.

יא) ונשתלשלו העולמות, עד למציאות עולם הזה, הגשמי. דהיינו, למקום, שתהיה בו מציאות, גוף ונשמה, וכן זמן, קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו, שבמחשבת הבריאה, כנ"ל. ועובר, דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמ"ש: "עייר פרא אדם יולד". ונשאר משועבד, תחת המערכה ההיא, עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול.

ועל ידי עסק המצות, מי"ג שנים ואילך, שעוסק, על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר, הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו, לאט לאט, על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך, נפש קדושה, משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת, דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. והוא הזמן של התקון.

וכן מוסיף והולך, לקנות ולהשיג, מדרגות דקדושה, ממחשבת הבריאה שבא"ס ב"ה. עד שהן מסייעות לו, להאדם, להפוך, את הרצון לקבל לעצמו, שבו, שיהיה כולו, בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו. שבזה קונה האדם, השואת הצורה ליוצרו. כי קבלה ע"מ להשפיע, נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמ"ש במסכת קדושין, דף ז', שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת, כי קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה.

ואז, קונה דבקות גמורה, בו ית'. כי דבקות הרוחני, אינה אלא השואת הצורה, כמ"ש חז"ל: "ואיך אפשר להדבק בו, אלא הדבק במדותיו". שבזה נעשה האדם, ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך, שבמחשבת הבריאה.

יב) והנה נתבאר היטב, דבר התיקון של הרצון לקבל, המוטבע בנשמות מצד מחשבת הבריאה. כי הכין הבורא ית', בשבילן, ב' מערכות הנ"ל, זה לעומת זה, שעל ידיהן עוברות הנשמות, ומתחלקות לב' בחינות, גוף ונפש, המתלבשים זה בזה.

וע"י תורה ומצות, נמצאים בסופם, שיהפכו צורת הרצון לקבל, כמו צורת הרצון להשפיע. ואז, יכולים לקבל כל הטוב, שבמחשבת הבריאה. ויחד עם זה, זוכים, לדבקות חזקה בו ית'. מפאת, שזכו, ע"י העבודה בתורה ומצות, להשואת הצורה ליוצרם. שזה נבחן לגמר התיקון.

ואז, כיון שלא יהיה עוד, שום צורך לס"א הטמאה, היא תתבער מן הארץ, ויבולע המות לנצח. וכל העבודה בתורה ומצות, שניתנה לכלל העולם, במשך שתא אלפי שני דהוי עלמא, וכן לכל פרט, במשך שבעים שנות חייו, אינה, אלא להביאם, לגמר התיקון, של השואת הצורה האמורה.

גם נתבאר היטב, ענין התהוות, ויציאת מערכת הקליפות והטומאה מקדושתו ית', שהיה מוכרח זה, כדי להמשיך על ידה בריאת הגופים, שאח"כ יתקנו אותו, ע"י תורה ומצות. ואם לא היו נמשכים לנו הגופים, ברצון לקבל שבהם המקולקל, ע"י מערכת הטומאה, אז לא היה אפשר לנו, לתקנו לעולם, כי אין אדם מתקן, מה שאין בו.

=/=/=/=/

וכמובן שרצוי לקרא את כל המאמר הנכבד מאוד הזה כדי לרדת ולהבין לשורשם של עיניינים נשגבים אלו (חיפוש בגוגל "הקדמה לספר הזוהר" וניתן להגיע להרבה מאוד אתרים שמכילים את המאמר בשלמותו)

ובכל מקרה אני אומר שאם ה"אתערותא דלתיתא" הגשמית הזאת שאנו מבצעים (כדוגמת מעשיו של בן גביר) ושמובילה שוב ושוב ושוב למרחץ דמים - אז יש כנראה לחשב כיוון מחדש - כי לא נראה שכוונתו של ה' ית' שנגיע ל"גמר התיקון השלם" ול"ימות המשיח" ולבניית "בית המקדש השלישי" שיסמל את תכלית ההשגה של "יחידה דיחידה"(בסולם ההשגה של נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה) על ידי מרחץ דמים והעדפת והתמקדות הגשמי על פני הרוחני, החיצוני על פני הפנימי וכו' בדור "עיקבתא דמשיח" זה אנו צרכים להתעלות על כל זה ולהיות מוכנים "ליום שכולו שבת" ולא לחזור אחורנית ולשקוע בגשמיות מוחלטת (דבר שמייצג בן גביר נאמנה במעשיו) ושמובילה כאמור שוב ושוב למרחץ דמים - זאת לא הדרך - ובן גביר הוא ממש ממש לא "נחשון" - והאמת שזה עלבון עצום ונורא להזכיר את "נחשון" באותו משפט עם "בן גביר" - אבל לצערי יש אנשים שבאמת ובתמים חושבים שמעשיו של בן גביר מובילים אותנו בדרך הנכונה לימות המשיח ולגאולה השלמה ה"י

גם בימי כיבןש הארץ על ידי יהושוע העם התבכיין והתעסק בשטויות במקום לרשת את הארץ בגבורה.

ע) וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל', נתיב תנינא), וז"ל:

"קומו ואתערו, לגבי שכינתא, דאית לכון לבא, בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו" - קומו והתעוררו, בשביל השכינה הקדושה, שהרי, יש לכן לב ריקן, בלי בינה, לדעת ולהשיג אותה, אע"פ שהיא בתוככם.

"ורזא דמלה, קול אומר: קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין".

וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה, מ'):

"קול אומר: קרא" - שקול דופק בלבו, של כל אחד ואחד מישראל, לקרות ולהתפלל, להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל.

ומביא ראיה מהכתוב:

"קרא נא היש עונך" - שקריאה פירושו תפילה.

אבל השכינה אומרת:

"מה אקרא" - כלומר: אין בי כח, להרים את עצמי מעפר, בשביל,

"שכל בשר חציר" - כולם המה כבהמות, אוכלי עשב וחציר, כלומר, שעושים המצות בלי דעת, כמו בהמות.

"כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם, במצות, שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם, אלא רק לתועלת עצמם, הם עושים המצות.

"ואפילו, כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין" - ואפילו, הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.

"בההוא זמנא, רוח הולך ולא ישוב, לעלמא" - בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם.

"ודא, איהו רוחא דמשיח" - דהיינו, רוח המשיח, הצריך לגאול את ישראל, מכל צרותיהם, עד לגאולה השלמה, לקיים הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". הרוח הזה, נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם.

"וי לון, מאן דגרמין, דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה" - אוי להם, לאותם אנשים, הגורמים, שרוחו של משיח, יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת. כי מצטמצמים, רק בחלק המעשי של התורה, ואינם רוצים להשתדל ולהבין, בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה.

"ווי לון, דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא" - אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו, עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות, בעולם. עכ"ל.

עא) וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר, שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה, רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר - שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים, על פנימיות התורה.

ואז המה גורמים, במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות, שישנן בעולם, מגבירות את עצמן, על כל חלקי הפנימיות שבעולם. כל אחת לפי מהותה:

א. כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו "עמי הארצות" שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל, שהם גדולי התורה.

ב. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם.

ג. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אוה"ע, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם.

ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". דהיינו, כמ"ש בתיקונים הנ"ל, שהם גורמים, עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות, בעולם כולו.

ואחר שבעונותנו הרבים, נעשינו עדי ראיה, לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד, אלא שמדת הדין, פגעה דוקא בהטובים שבנו, כמ"ש ז"ל (ב"ק ס'): "ואינה מתחלת, אלא מן הצדיקים תחילה". ומכל הפאר, שהיה לכלל ישראל, בארצות פולין וליטא וכו', לא נשאר לנו, אלא השרידים שבארצנו הקדושה.

הנה מעתה, מוטל רק עלינו, שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה. וכל אחד ואחד מאתנו, שרידי הפליטה: יקבל על עצמו, בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך, את פנימיות התורה, וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה.

ואז יזכה, כל אחד ואחד מאתנו, להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת "ישראל" שבו, שהיא צרכי הנפש, על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת "אוה"ע" שבו, שהיא צרכי הגוף.

ויגיע כח הזה, גם על כלל ישראל כולו, עד ש"עמי הארצות" שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם, ויצייתו להם.

וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן.

וכן פנימיות העולם, שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם, על חיצוניות העולם, שהם האומות.

ואז, כל אוה"ע, יכירו ויודו, במעלת ישראל עליהם.

ויקיימו הכתוב (ישעיה, י"ד): "ולקחום עמים, והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'". וכן (ישעיה, מ"ט): "והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תנשאנה". וז"ש בזוהר, נשא, דף קכד ע"ב, וז"ל: "בהאי חיבורא דילך, דאיהו ספר הזוהר, יפקון ביה מן גלותא, ברחמי ". דהיינו, כמבואר. אכי"ר.

ככה זה כשעושים הכל כדי לא לעצבן את הטרוריסטים הם ימצאו על מה להתעצבן והרף רק יעלה