נאום הצ'חצ'חים של גרוניך: כולם רוצים גינויים פשוטים

זהירות, קלישאה: יש לי סימפטיה לשלמה גרוניך. סימפטיה עמוקה. לפעמים אני מרגיש כלפיו כמו אלן אלדה לאלן בורסטיין ב"פעם בשנה באותה השעה". אחת לאיזה זמן קצוב אני מתבלמס על הקלטות ישנות וחדשות, משווה בין גירסאות של "רוזה מרציפן", מתעצב שאין ביצוע אחד מלא, נקי, של "סימפטיה" בהופעה. הכוונה לבד, בלי הקונצים של מתי כספי. לפני שהוא עולה על הבמה, אני תמיד תוהה אם הפסנתר מוכן למה שעומד לקרות.

עד כאן גילוי נאות, ולא אכפת לי אם הוא יצבע את ההמשך בגוון סלחני. תחשבו שזה לכבוד החג. אבל אני מסרב להתפלץ מנאום הצ'חצ'חים 2022 בעין גב. קודם כל כי מצפייה בסרטונים, קיבלתי את הרושם שגרוניך החליק פה איזו הערה סרקסטית לכיוון הקהל, יותר מאשר לכיוונם של הצ'חצ'חים. עצם הביטוי, "צ'חצ'חים" צריך לעורר פה אינסטינקט מינימלי של קריאה ביקורתית: הרי היום כבר אומרים "ביביסטים". להגיד "צ'חצ'חים" זה מיושן. לנקוב בביטוי הזה לפני קהל שבצדק או שלא בצדק מסומן כ"ארץ ישראל היפה והטובה", זה כבר בגדר פרודיה על עולם המושגים שלו.

אני גם מסרב להתפלץ משום שגרוניך, אייקון תרבותי חשוב ככל שיהיה, הוא עדיין אנרכיסט אנטי-ממסדי בהשוואה למר תיאטרון זוכה פרס ישראל, עודד ("עדר בהמות מלחכות קש וגבב") קוטלר או גברת תיאטרון, תיקי ("אספסוף") דיין. קנוני ככל שיהיה, גרוניך הוא לא חבר בבית הלורדים של התרבות הישראלית במובן השמרני, הממסדי, ההגמוני שלו. תודה לאל על כך. חפשו את הביצוע המשותף שלו ל"סימפטיה" עם "פנחס ובניו" והכל יתבהר פתאום. שמש גדולה לא צללה לה לה. אני חושב. אני מקווה.

אבל אנחנו בעידן שבו כולם רוצים גינויים פשוטים. גינויים בשני אקורדים. נגד הרע ובעד הטוב. טקס חברתי של ביעור החמץ. סנקציה שבטית. נניח. רק תסתכלו מי במגנים, ותבינו את הנורמה הפריכה. זו קליפה של מוסרניות ריקה.

כללי השיח התקין אוסרים עלינו להיעזר ב"וואטאבאוטיזם", כלומר טיעוני "אבל מה עם". אבל בנקודות מסוימות הן פשוט צצות מאליהן. אני נזכר ביציאות לכאורה פסולות ומגונות של דמויות כמו הצל או עמיר בניון או אריאל זילבר, ואיך שלאחריהן דאגו להזכיר לנו שהן לא בוקעות לחלל האוויר מתוך שקיות פלסטיק ריקות. הן נובעות מתוך הקשר, ויש "רוח המפקד" מאחוריהן. המפקד אז היה כמובן נתניהו, ורוחו היתה אז הליכוד, וכל האמסלמים והרגבים והאוחנאים, שהגזעות (המדומיינת) שלהם נגד ערבים או מהגרים מחלחלת לשדרת התרבות הפופולרית. לכן אסור לעמוד על אותה במה עם אריאל זילבר כשהוא מקבל פרס מפעל חיים, או לארח את עמיר בניון בבית הנשיא. לבער את החמץ, נו.

אז מתוך אותו היגיון, אני מבקש מעט הגינות מקהל מתחלחלי ישראל (הראשונה), ובראשם כמה משרי ממשלתנו, כמו למשל שר התרבות חילי טרופר, שהזדרזו לגנות את ה"הדברים המכוערים, המשסעים והמיותרים" של גרוניך. אם גרוניך התכוון לדבריו כפשוטם, אם הוא באמת איוורר החוצה רפקלס גזעני מוטמע, אנטי-מזרחי, על כל המשתמע ממנו, אני חושב שמן ההגינות להכיר גם עכשיו בכך שהדברים נאמרו בתוך הקשר תרבותי-פוליטי שאת ההשראה לו העניקו דמויות כמו יועז ("דרבוקות") הנדל, גדעון ("הפוסעים בעיניים עצומות אחרי החלילן מבלפור") סער, יאיר ("חארות") לפיד, ניצן (האדמו"ר "מסוכן לבריאות הציבור") הורוביץ ואביגדור ("מריצה") ליברמן.

גרוניך זה פנקס הקטן לעומת ממשלה שעילת קיומה הכמעט-מוצהרת היא הרחקת הצ'חצ'חים מכל מוקד של עוצמה פוליטית, הן בצורת ביטול הדמוקרטיות הפנים-מפלגתיות שמאפשרות ל"אספסוף" ערוצי השתתפות פוליטית, והן בצורת חרם גורף על המפלגות המזוהות עימם. זו ממשלה שבימים של מתיחות ביטחונית ופיגועים, אנשיה דואגים להדגיש שאויבי החברה האמיתיים הם בכלל נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר. ממשלה שראש הממשלה החליפי שלה, בתזמון מקאברי אומלל, שעות אחדות לפני פיגוע רצחני בתל-אביב, קובע "בן גביר וסמוטריץ' לא יקחו מאתנו בכוח הזרוע את המדינה שלנו". ממשלה שאחד השרים שלה כותב, "יש כאלה שמסיתים בפראות נגד הביחד הזה. אסור לתת להם לנצח". עכשיו אנחנו כבר במלחמה מול ה"לא שפויים".

להתחלחל כך מדבריו של גרוניך מבלי להתייחס להקשר הרחב יותר שבו הם נאמרים, זה גינוי פשוט, בשני אקורדים. זה כמו להאמין שלגרוניך יש באמת סימפטיה לתל-אביב. זה כמו להאמין שלרם בן ברק בסך הכל נפלט בטעות "הם שחורים, אנחנו לבנים". עזבו אותו. זה הוצא מהקשר. אל תעשו עניין. שמעתם מה שגרוניך אמר?