מפקד חטיבת מנשה: "ג'נין זה לא עזה - צריך לתת להם מכה ולסיים עם זה"

ג'נין הפכה בשבועות האחרונים למוקד הטרור העיקרי בשומרון, ומכאן גם למוקד הפעילות העיקרי של צה"ל. מהכפר יעבד שבגזרה הזאת יצא המחבל שביצע את הפיגוע בבני ברק, וממחנה הפליטים של ג'נין יצא המחבל שביצע בשבוע שעבר את הפיגוע בתל אביב.

שני הפיגועים האלה הובילו את צה"ל והשב"כ להסתער על צפון השומרון. כוחות ואמצעים רבים הועברו לגזרה בניסיון לבלום את גל הטרור. החשש הוא שהמשך הפיגועים יחייב פעולה נרחבת יותר, שתבעיר גם גזרות אחרות ביו"ש, ואולי גם את מזרח ירושלים ועזה.

זה מאמץ מורכב, ביטחוני־אזרחי־כלכלי, שמנסה לייצר דיפרנציאציה בין מי שמעורבים בטרור לבין אזרחים שרק מבקשים לצאת ולעבוד, ובין הגזרות השונות. עיקרו ממוקד כעת בגזרת ג'נין, כשהמשימה המוגדרת לכוחות היא "למנוע בכל מחיר את הפיגוע הבא", כדברי מח"ט מנשה (ג'נין), אל"מ אריק מויאל.

בראיון מיוחד, הראשון שלו מאז החל את תפקידו, אומר מויאל כי אין שום מגבלה על הפעילות המבצעית, ולא תהיה כזאת. "נפעל בכל מקום שיידרש, ובכל זמן", הוא מבהיר. "המשימה שלנו היא לעצור את הגל, ולהחזיר את השקט לגזרה הזאת. לא נעצור עד שזה יקרה, ייקח כמה שייקח".

לחכות ליום שאחרי

הוא בן 41. נשוי לאמונה (שאחיה, סגן עמיחי מרחביה ז"ל, נהרג במלחמת לבנון השנייה בבינת ג'בייל, בקרב של גולני שבעיצומו קפץ רועי קליין על רימון ונהרג, כדי להציל את חייליו), ואב לשמונה (הגדול בן 14, הקטן בן שמונה חודשים). במקור מבאר שבע, וכיום מתגורר בתפוח. התגייס לסיירת נח"ל וגדל בה ("היית מאמין שקיבלו לשם מרוקאי כמוני?"), עד לפיקוד על היחידה. היה מג"ד בנח"ל וקצין המבצעים של פיקוד הדרום, תפקיד שבמקביל אליו השלים תואר שני במנהל עסקים.

מויאל לא יצא הביתה כבר ארבע שבתות ברציפות, מאז החל גל הטרור הנוכחי. אירוע רודף אירוע, וכל יום מביא איתו את הפעילות של הלילה הבא, וחוזר חלילה. הוא חי על מעט שעות שינה, ועל הרבה כוסות קפה. אבל למרות האינטנסיביות הוא מקפיד לשדר נינוחות, ובעיקר - מדבר בגובה העיניים. מבין שהאחריות מוטלת עליו, אבל לא כל האמת נמצאת אצלו.

דווקא לכן שווה להקשיב לו. כל מי שמאשים אותו בחוסר התקפיות או במצמוץ מול הטרור, לא מכיר את האיש ולא יודע על מה הוא מדבר. כתושב תפוח - אחת ההתנחלויות היותר אידיאולוגיות בשומרון - לא צריך ללמד אותו על נחישות. מנגד, הוא מבין שהחיים בגזרה הזאת סבוכים, ושהפלשתינים לא ייעלמו מכאן לשום מקום.

"אנחנו יכולים להרוג מבוקשים כל שעה. זאת ממש לא בעיה. אני יכול לסיים כל מבצע עם נפגעים בצד השני, אבל זה לא יוביל לכלום", הוא אומר. "מחובתי לראות תמונה רחבה יותר. להבין שכל אירוע עם נפגעים עלול להצית את הגזרה שלי, ואולי גם את כל יהודה ושומרון. אנחנו רוצים למנוע את זה, ולכן מבצע מעצרים שמסתיים בלי נפגעים הוא הישג מבחינתי - וזה מה שאני דורש מהכוחות".

הוא משוכנע שחובת המפקדים בשטח להסתכל רחב. לחשוב גם על היום שאחרי. להבין את הרגישות. "בטווח הארוך, אנחנו רוצים שתהיה פה מציאות אחרת. הכלכלה בג'נין מטורפת בשנים האחרונות. בשבתות נכנסים יותר מ־3,000 רכבים של ערבים־ישראלים דרך מחסום ג'למה (גלבוע; י"ל). הם באים לעשות פה קניות, ומשאירים בג'נין מיליוני שקלים. החנויות והמסחר פורחים. השכירויות בשמיים, וגם הפדיון. זה טוב לכלכלה המקומית, וזה טוב לנו כי יש להם מה להפסיד".

הוא משוכנע שרוב תושבי ג'נין שונאים את מחנה הפליטים, ואת המציאות שהגזרה כולה נגררה אליה בגללו. "הרוב כאן רוצה לחיות, בסופו של דבר. להתפרנס. הם מבינים שמחנה הפליטים לוקח אותם אחורה. שהטרור שיוצא ממנו דופק אותם. הם היו מאוד שמחים אם היינו מטפלים במקום הזה".

אותה דלת מסתובבת

מחנה הפליטים ג'נין היה מאז ומתמיד שם נרדף למוקאוומה - ההתנגדות הפלשתינית. ערב מבצע חומת מגן יצאו מהמחנה שיירות של פיגועים לערי ישראל; בכירי המחבלים, בעיקר מהג'יהאד האסלאמי, פעלו מתוכו באין מפריע, ייצרו בו מטעני חבלה וגייסו מתאבדים.

גם הקרב הקשה ביותר בחומת מגן היה במחנה הפליטים בג'נין. אחרי שכיבוש יתר ערי הגדה עבר בקלות יחסית למצופה, בג'נין נתקל צה"ל בהתנגדות עיקשת. בקרבות במחנה הפליטים נהרגו 23 לוחמים, מהם 13 אנשי מילואים ביום אחד. כדי להשלים את כיבוש המחנה הכניס צה"ל דחפורים, והרס לא מעט מבנים. כתוצאה מכך נוצר אתוס מקביל: ישראלי - של מלחמה ללא פשרות בטרור, עד להכנעתו; ופלשתיני - של מלחמה ללא פשרות בכיבוש.

מויאל סבור שאירועי חומת מגן רלוונטיים גם בסבב הנוכחי. "הם שמעו וראו את הדיבורים שהיו אצלנו באחרונה סביב 20 שנה לחומת מגן, וזה הלהיב אותם. לא רק אנחנו רוצים לבנות נרטיב, גם הם. זה סיפור שהם מתדלקים אותו, וחלק מזה הוא הפיגועים וניסיונות הפיגוע שאנחנו רואים כעת".

הצרות ממחנה הפליטים בג'נין החלו עוד לפני גל הטרור הנוכחי. למעשה, כבר יותר משנה העניינים שם לא שקטים. זה התחיל בקורונה ובצרות הכלכליות שהיא הביאה איתה - שכתמיד משפיעות יותר על העניים - וזה המשיך בירידה התלולה במשילות של הרשות הפלשתינית בצפון השומרון בכלל, ובמחנה הפליטים בג'נין בפרט. כתוצאה מכך, נמנעו כוחות הביטחון הפלשתיניים מכניסה למחנה, שהפך למעשה למובלעת עצמאית, שתפסה ביטחון וחוצפה. העניינים הגיעו לשיא כאשר חמושים מהמחנה פתחו באש לעבר תחנת המשטרה הפלשתינית בג'נין, אירוע שכתוצאה ממנו הודחה כל הצמרת הביטחונית בגזרה.

"הזהרנו את הרשות הפלשתינית, ודרשנו מהם לפעול כדי להחזיר שם את המשילות, אבל הם לא מצליחים לעשות את זה", אומר מויאל. "הם במלכוד קשה. יש מפקד חדש למשטרה, כי את הקודם הדיחו, אבל הוא חושש להיראות כמשתף פעולה איתנו. השבוע ראיתי שהוא הגיע במדים לסוכת האבלים של המחבל שביצע את הפיגוע בתל אביב, ביחד עם מושל ג'נין.

תהיתי מה הוא חושב לעצמו, כי גם הוא יודע שהמחבלים האלה הם האויבים שלו, וברור לו שזה שהוא שם זה מסר מאוד בעייתי, כי הוא בעצם מחבק אותם ורומז להם שהוא איתם. אני יכול להבין את המלכוד שהוא נמצא בו, למרות שהנוכחות שלו שם מאוד הכעיסה אותי".

ולמרות זאת, מויאל משוכנע ששיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון הפלשתינים הכרחי. "זה נכון שהם כמעט לא נכנסים למחנה הפליטים כי הם מפחדים, אבל אני מקווה שבעתיד הם כן ייכנסו, כמו בעבר. אבל שיתוף פעולה איתם כן מתקיים. אנחנו מעבירים להם שמות, ואת חלקם הם עוצרים - בעיקר סוחרי אמל"ח ופליליסטים - למרות שזאת אותה הדלת המסתובבת שאנחנו מכירים מהעבר, הם עוצרים ואז משחררים".

"אין עלי מגבלות"

צה"ל חזר לפעול באינטנסיביות בג'נין רק בתחילת פברואר. עד אז, במשך כמה חודשים, הוא נמנע מפעילות גלויה ואינטנסיבית, בניסיון לאפשר לכוחות הביטחון הפלשתינים לשקם את מעמדם בגזרה ולהחזיר לעצמם את המשילות. זאת היתה החלטה מודעת שאושרה בכל הדרגים, נעוצה בהבנה ששיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים הוא הכרחי למאבק בטרור.

מויאל מבהיר שהיעדר פעילות גלויה לא אומר שלא היתה פעילות כלל. "גם בחודשים האלה פעלנו לא מעט, אבל בשיטות אחרות. לעיתים פעלנו מסוערב, ולעיתים שב"כ גרם למבוקשים לצאת החוצה ושם תפסנו אותם. כל הביקורת על כך שלא עשינו כלום רחוקה מהמציאות".

מויאל מתייחס, בין היתר, למאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" אחד מקודמיו, אל"מ (מיל') אורן זיני, שתקף את היעדר העשייה המבצעית בצפון השומרון בחודשים שקדמו לגל הטרור הנוכחי. "אני פועל בכל מקום ובכל זמן שאני רוצה", מבהיר המח"ט הנוכחי. "אין עלי מגבלות, והשימוש במושג 'שטח A' הוא מוטעה. זה מושג לא רלוונטי יותר. אבל אנחנו כן רוצים שתהיה שם נוכחות ביטחונית פלשתינית, שיהיו חוק וסדר ומשילות. שיהיה לנו פרטנר. אבל גם אז, תמיד נשמר לעצמנו חופש פעולה מלא".

הוא סבור שכחלק מהטרמינולוגיה השגויה, גם נבנה אתוס מוגזם סביב מחנה הפליטים. "ג'נין זה לא עזה, למרות שהם מנסים לייצר לעצמם נרטיב של 'עזה הקטנה'. מה שיש כאן זה חבורות של ערסים שיושבים על הברזלים, ומשחקים בצבא. הם מקימים לעצמם כל מיני יחידות בלבול ושטויות אחרות, אבל בסוף זה לא צבא. אין פה את מה שהיה באינתיפאדה השנייה. אפילו לא קרוב לזה. יש פה ערסים שהשתן עלה להם לראש, ואנחנו צריכים לתת להם עכשיו מכה על האף ולסיים עם זה".

ועדיין, מחנה הפליטים הצפוף והקיצוני הוא אתגר לא קטן. תושביו אידיאולוגיים מאוד, קיצוניים מאוד, וחלקם גם מוכנים ללכת עד הסוף ולקחת איתם את כל מה שיש בדרך.

"מי שנולד במחנה הפליטים תמיד יראה את עצמו משם. תראה את זכריה זביידי. גם כשהיתה לו וילה גדולה מחוץ למחנה, הוא תמיד אמר שהוא מהמחנה. זה כבוד עבורם. זה גם מה שגרם למחנה הפליטים להפוך לראש הנחש, ולמוקד העלייה לרגל של כל המדוכאים והנדכאים. הם מגיעים לשם, מקבלים ברכה, מקליטים צוואה, מקבלים נשק ויוצאים לעשות פיגוע".

מויאל אומר שכיום יש במחנה, על פי הערכות השב"כ, כמה מאות כלי נשק וכמה עשרות מבוקשים. בשבוע שעבר נתפס במחנה סגן מפקד הג'יהאד האסלאמי - דמות בכירה, שהיתה אחראית על כל מערך הטרור של הארגון בצפון השומרון. "זאת פגיעה משמעותית מאוד בהם. יש מעט מאוד יהלומים ברמתו".

כל פעולה במחנה הפליטים מורכבת בהרבה מאשר בכל מקום אחר. "הם רגישים מאוד ומנוסים מאוד. אם אני רק מעלה חוזי לשמיים, הם מייד רואים ושומעים - ובורחים. מול הערנות הזאת שלהם אנחנו צריכים לבוא עם שיטות אחרות. אין לי בעיה להיכנס שם עם גדוד, אבל כל המבוקשים יברחו ולא נתפוס אותם. לכן אנחנו משתדלים להפתיע, ולפעול מסוערב. זה אמנם אומר שכל מבצע כזה הוא ברמת סיכון יותר גבוהה, כי הכוח עלול להיחשף, אבל זה גם נותן לנו סיכוי יותר גדול להצליח, למרות שלא פעם המבצעים האלה הופכים לאלימים ומלווים גם באש".

הפעילות הצבאית בג'נין חזרה במלוא העוצמה ב־1 בפברואר. "הדירקטיבה היתה לפעול כמה שיותר כדי לנקות את השטח לפני הרמדאן", אומר מויאל. "בחודש מארס כבר עשינו יותר מ־150 מעצרים ופעולות סיכול, כולל במחנה הפליטים, ובמקומות אחרים שעד אז פחות הסתובבנו בהם".

את רוב הפעילות ההתקפית במרחב מבצעת סיירת גולני, שמחזיקה קו בצפון השומרון. את הפעילות המסוערבת מבצעות הימ"מ והימ"ס המשטרתיות, וכן דובדבן. כל המעצרים שבוצעו בגזרה התבססו על מודיעין של השב"כ; בכלל יו"ש, נעצרו מאז ראשית השנה 530 פלשתינים (מהם 240 מאז הפיגוע בבני ברק), וסוכלו 64 פיגועי ירי. "חיים של מאות ישראלים ניצלו בזכות הפיגועים שסיכלנו".

מויאל דוחה את הטענה שהיה על צה"ל לפעול באינטנסיביות עוד קודם לכן, ואולי למנוע את שני הפיגועים הקשים שיצאו מגזרתו - לבני ברק ולתל אביב - שבהם נרצחו שמונה ישראלים. "זאת חוכמת הבדיעבד, בעיקר של לשעברים. היה היגיון במה שעשינו, וכשהיה לנו מידע על מבוקשים או על פיגועים - טיפלנו בו בדרכים אחרות. אין 100 אחוז של הצלחה בסיכול טרור, וגם עכשיו יכול לקרות פיגוע בכל רגע. גם כשתהיה כאן חומה לא יהיה 100 אחוז. תמיד יירו באוויר בטולכרם, וקליעים ייפלו בבת חפר".

"לא חוסכים בכוחות"

גל הפיגועים הוביל את צה"ל למאמץ כפול בצפון השומרון: התקפי - למעצר מבוקשים ואיתור אמצעי לחימה, והגנתי - למניעת כניסת פלשתינים באופן לא חוקי לישראל, לרבות כניסה של שוהים בלתי חוקיים דרך הפרצות האינסופיות במרחב התפר. כחלק מכך, הגיעו לגזרת ג'נין כוחות תגבור רבים, שרובם מוצבים לאורך הגדר, ומונעים פיזית חצייה שלה.

"אני בוודאי חושש שייצא לי כאן שוב פיגוע מהגזרה. היום, עם כל הסד"כ הזה שעומד לרשותי, מצופה ממני לעמוד במשימה ולמנוע פיגועים, וזה מה שאני מצפה מהאנשים שלי. עד לא מזמן עברו כאן דרך הגדר 7,000 פלשתינים ביום בממוצע. לרבים מהם היו אישורי עבודה, אבל הם העדיפו לחסוך לעצמם את הבדיקות והתורים וחצו דרך הפרצות. ביום ראשון השבוע סיימנו עם עשרה חוצים בלבד. זה הישג פנומנלי, ועדיין זה אתגר מטורף. כל אחד מאלה שכן חוצים עלול להיות מחבל".

הגדר הפכה לרכיב משמעותי בכלכלת האזור. "זו תעשייה שלמה. יש מסיעים לגדר, ומסיעים מהגדר. יש גזלנים בשני הצדדים. יש אפילו מי שהקימו חניונים, וגובים מכל רכב פלשתיני עשרה שקלים כדי לשמור עליו במהלך היום, עד שהשב"ח חוזר הביתה. הם מחנים שם 400 מכוניות ביום. אלה סכומי עתק במונחים פלשתיניים.

"בפעם הקודמת סגרנו את מרחב הגדר כשהאסירים הפלשתינים ברחו מכלא מגידו. התקשרו אלינו אז קבלנים מעפולה והתחננו שנשחרר את הלחץ, כי הם נזקקו לפועלים כדי לסיים את הדירות ולמסור את המפתחות בתאריך שהם התחייבו. היו גם טלפונים מבעלי מוסכים בחדרה.

"הגדר היא מרכיב בהגנה. לא סביר שכל כך הרבה אנשים חוצים אותה בלי בקרה, ותפקידנו לסגור את זה. אבל לבעיה הכלכלית אנחנו צריכים לתת פתרון. אנשים צריכים לעבוד, להתפרנס. החודש זה קריטי, בגלל הרמדאן - אנשים צריכים כסף לחג. אם לא אתן להם לצאת לעבוד, הם יהפכו מיואשים, ואין לנו עניין להפוך את כולם כאן לאויב. הפתרון הוא לספק להם יותר אישורי עבודה, ולדאוג שהם ייצאו לעבודה בישראל באופן מסודר. אנחנו מחויבים לתת פתרון צבאי, אבל בעיניי מה שינצח זאת הכלכלה".

למויאל ברור שהוא לא יימדד על פי כמות הסיכולים שביצע, אלא על פי הפיגוע הבודד שחלילה יצליח. "זה מחייב אותנו לשמור על הגנה מאוד חזקה, ולהמשיך בפעילות הסיכול האינטנסיבית. אני נערך להמשיך בקצב מבצעים מאוד גבוה גם בשבועות הקרובים, כדי להרחיק כמה שיותר את הפיגוע הבא. לצערי לא הצלחתי במשימה הזאת עם הפיגוע שיצא מכאן לתל אביב, אבל נמשיך להשקיע כל מאמץ שנדרש כדי לבלום את הפיגועים הבאים".

המשימה העיקרית שלו היא לעצור מחבלים, ולצידה - לתפוס אמל"ח. בדיוק כמו אצל ערביי ישראל, גם הגדה רווית אמצעי לחימה מכל הסוגים. לעיתים קרובות שתי הגזרות קשורות זו בזו, כשהפלילי מתערבב בפח"עי. פרשייה שכזאת נחשפה באחרונה בידי השב"כ (בשיתוף צה"ל ומשטרת ישראל), כאשר נחשפה התארגנות שהבריחה כלי נשק מירדן, דרך הכפר הפלשתיני טובאס בצפון השומרון, אל גורמים פליליים באום אל־פחם. "המעבר הזה של אמל"ח הפך להיות איום אסטרטגי", אומר מויאל. "מה שתפסנו זאת טיפה בים, אבל אם נתמיד ונצליח לייצר הרבה סיכולים כאלה - זה יהיה שובר שוויון".

אין לו ספק שהגל ייעצר. "זה עניין של זמן, לחץ ומאמץ", הוא אומר. "אנחנו פועלים כל יום, כל לילה, ובסוף נגיע לכל אחד. אף אחד לא חוסך כאן בכוחות". הוא מודע לכך שבחלק מהמקרים מדובר באתגר משמעותי, למשל כאשר מדובר במחבלים בודדים שלא מוכרים לשב"כ ולא משתפים איש בתוכניותיהם, כמו המחבל שביצע את הפיגוע בתל אביב. "ככל שנבלום את הגל, כך גם נקטין את המוטיבציות של הבודדים האלה לפעול, כי הם מונעים בעיקר מהשראה".

"מסתכלים בעין לא יפה"

סא"ל מתן פלדמן הוא מפקד סיירת גולני, שפועלת כבר חודש בגזרה. הוא הגיע לכאן מאימון של ארבעה חודשים, חציו בצפון וחציו בצאלים, כהכנה לעימות עתידי בעזה. בינתיים העימות שלו הוא בג'נין, עם יותר מ־100 מבוקשים שחייליו עצרו רק בשבועיים האחרונים. "לא צריך להסביר לאף אחד כאן את המשמעות של מה שאנחנו עושים", הוא אומר. "אנחנו רואים את זה בעיניים ועוצרים את זה בידיים. כולם מבינים שהם מגינים על הבית".

פלדמן (34) מתגורר באריאל, נשוי ואב לחמישה. הוא גדל באגוז, ועשה את כל הקריירה שלו בשטח. כמו המח"ט, מויאל, גם הוא לא יצא כבר חודשים הביתה, ולא ברור מתי יעשה שבת עם משפחתו. "זאת המשימה, אנחנו לא מתלוננים", הוא אומר.

אבל למויאל דווקא יש ביקורת - על היחס של החברה הישראלית ללובשי המדים. "אני מרגיש לא בנוח להסתובב בחוץ על מדים, כי אנשים מסתכלים עלינו בעין לא יפה. רצחו אותנו", הוא אומר. "אני לא יודע מה זה פנסיות. למי בכלל יש זמן לזה. אני כאן, עובד בלי הפסקה, ואשתי מגדלת לבד שמונה ילדים בבית, בלי עזרה.

"גם בתפקיד הקודם, כקצין המבצעים של פיקוד הדרום, לא יצאתי הרבה הביתה. בשומר החומות ישנתי במשך שבועות במשרד. אבל כשהתחלתי את התפקיד קיבלתי מייל מאיזה סגן באכ"א, שהודיע לי שירדתי מרמת פעילות ב' לרמת פעילות ד', שזה אומר שאני יורד בשכר. ישנתי כמו כלב במשרד, עבדתי בלי סוף, אבל החשיבו אותי פקיד.

"יש לי כאן בחטיבה (בג'נין; י"ל) קצינת מודיעין, תותחית־על. כשאני מסתער, היא מאחוריי. היא עובדת 24/7, עם עומס ואחריות מטורפים. והיא נחשבת ג'ובניקית, כי היא קצינת מודיעין ולא לוחמת. יש לה שליחות, ויש לה עניין, אבל יש לה פיצוי מגוחך, וכולם בחוץ חושבים שהיא מיליונרית.

"החבר'ה הצעירים אצלנו רואים את זה, ומבינים שזה היחס של המדינה אליהם. יש אצלם משבר אמיתי. גם בעתיד יהיו איומים וגלי טרור, ואם אנחנו רוצים שהכי טובים יהיו כאן כדי להילחם באויב. אנחנו חייבים לעצור את זה, אחרת נהיה בבעיה קשה."