ישנם אנשים שקמים בבוקר, ומגלים שהם עם ומתחילים ללכת. אולם מה יעשה אדם שקם בבוקר ומגלה שהוא מקק ענקי, כמו בסיפור 'הגלגול' של קפקא, או גרוע יותר - נתבע בהליך הוצל"פ, מעמד שהוא גרוע ממעמד של מקק ענק, גדול ומכוער (בין היתר משום שלמקקים לא ממש אכפת שמעקלים להם את כל הרהיטים בבית, וזה מאפשר להם מקום נרחב יותר להתנוענע בחדרם)? כמובן שיבקש את סעדן של תחנות הצדק, ויתבע את מי שגרם לו את העוול תוך ציפיה לאמירות חוצבות להבות של בית המשפט, ולרגע מתוק של נצחון ותחושה ש"כל הסבל היה שווה את זה". אולם כמשה אשר עמד על הר נבו וראה את הארץ המובטחת אך לא יכול היה להגיע אליה, כך גם גיבור הסיפור שלנו - את הארץ המובטחת (של הליך משפטי שיספק לו קתרזיס וניצחון שעליו יוכל לספר לנכדיו או לחלופין, נניח, לגיא מרוז ולאורלי וילנאי באייטם הדוקומנטרי הבא שלהם) לא ראה, אך על הר נבו עמד גם עמד. הר הנבו בסיפור שלנו הוא השלב של הגשת התביעה; שמח וטוב לב שם גיבור סיפורנו פעמיו אל מזכירות בית המשפט, תחת צקלונו 'טופס פתיחת הליך', צ'ק אגרה, הזמנה לדין, וכל הטבין והתקילין שהפרוצדורה האזרחית דורשת. תקווה נצתה בליבו כי בית המשפט יכיר בסבלו רב השנים, ובא לעולם תיקון, לפחות קטן ונקודתי (והרי כל המתקן את העולם תיקון נקודתי, כאילו תיקן עולם ומלואו, הרי).
