16 באוקטובר 1943, שבת סתווית של חג סוכות ברומא, חמש לפנות בוקר. דפיקות חזקות בדלת מחרידות את בני משפחת קמרינו, שישנו באותה שעה במחשבה שלא יאונה להם כל רע, שכן חייהם נפדו מבעוד מועד בכמות נכבדה של זהב טהור - ויש להם קבלה רשמית שמוכיחה זאת. אחרי הכל, הם מסרו תכשיטים, טבעת נישואים, עגילים ופמוטים מצופים בזהב - תמורת ההבטחה לשלומם.
אך חיילי האס.אס הגרמנים קוטעים באבחה אכזרית את שנת הלילה. מכאן ואילך שום דבר בחייהם של בני משפחת קמרינו לא יהיה כפי שהיה.
חודש קודם לכן, בספטמבר 1943, השתלטו הנאצים בפועל על איטליה, בעלת בריתם במלחמת העולם השנייה, בשטחים הנרחבים שמגבולה הצפוני ועד לרומא. כעבור ימים ספורים זומנו ראשי הקהילה היהודית ברומא לפגישה בשגרירות גרמניה בעיר, ושם הוצעה להם הצעה חד־פעמית ומוגבלת בזמן: לפדות את חיי היהודים במחיר 50 קילוגרם זהב טהור.
הנאצים הקציבו לראשי הקהילה יממה וחצי בלבד לעמידה ביעד. איש לא נזקק להסבר מה יקרה אם ייכשלו. לאיש גם לא היה ספק באשר לכתובת הסופית של הזהב שייאסף: הוא יועד להמשך הנעת מכונת המלחמה הנאצית.
למרות המחסור והקושי, מבצע גיוס הזהב הצליח: לא פחות מ־80 קילוגרמים נאספו בתוך שעות ספורות, מתכשיטים, מחסכונות ומחפצי יודאיקה שהחזיקו אנשי הקהילה. 50 קילוגרמים יועדו למתן הכופר לאס.אס, ואילו 30 הקילוגרמים הנוספים נשמרו היטב במחבוא סודי. כעבור חמש שנים הם יישלחו למדינת ישראל הצעירה, כדי שתרכוש תמורתו נשק למלחמה על עצמאותה.
אבל כאן, באירופה הכבושה, מדינת יהודים עצמאית היא עדיין חלום רחוק. 50 ק"ג הזהב הועברו לידי הנאצים בזמן שנקצב, ונשלחו מזרחה לגרמניה. כל יהודי שתרם קיבל מנציג המפלגה הנאצית קבלה על שמו, שמבטיחה לו, כביכול, שחייו יישמרו.
אך באותה שבת סתווית של סוכות הופרה ההבטחה בגסות. חיילי האס.אס פשטו על בתי היהודים ברומא, וצדו אותם בזה אחר זה. ברבות הימים יאשימו שרידי הקהילה את הרב הראשי של העיר, ישראל אנטון צולי, כי הוא היה מי שהעביר לידי הגרמנים את שמות היהודים. צולי עצמו מצא מקלט בזמן המלחמה בוותיקן, ובסיומה ביקש לחזור ולהנהיג את הקהילה, אך נדחה על ידיה. בהמשך התנצר. הוא נתפס לאורך השנים כבוגד, ועד היום מקפידים יהודי רומא שלא להזכיר את שמו.
נחזור לבוקר הנורא של 16 באוקטובר. יהודים רבים הספיקו לברוח מבתיהם לפני הפשיטה, והיו שהסתתרו במנזרים הרבים הפזורים בעיר הקתולית, אם אלה הסכימו לקלוט אותם ולא להסגירם לידי הגרמנים.
גם משפחת קמרינו חשבה שתערים על הנאצים בכך שתעבור בחשאי מביתה לדירה סמוכה בהמשך הרחוב. אך שוערת מקומית ואטומת לב עדכנה את הגרמנים בצעד, ואף אישרה באוזני קציני האס.אס בפתח הדלת - "כן, אלו היהודים שניסו לברוח".
שבעה מבני המשפחה ששהו בדירה - ההורים איטאלו (50) וג'וליה (49), ילדיהם אנדה (בת 25), לוצ'יאנו (16) ואנזו (14), ושני דודים - הועמסו באותו יום על משאית, עם יהודים נוספים, והוסעו לתחנת הרכבת טרמיני, שבה רוכזו כל יהודי רומא שנתפסו בפשיטה. בהמשך נדחסו לקרונות בקר נטולי חלונות, ללא אוכל ושתייה, והוסעו מזרחה, לפולין, למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. לרובם המוחלט היתה זו הנסיעה האחרונה.
• • •
78 שנה לאחר מכן, יושבת פיורלה, אחת משלוש בנותיו של לוצ'יאנו קמרינו, ומספרת את סיפורו המדהים. אנחנו יושבים בבית קפה במתחם הגטו היהודי הישן ברומא, שם גרה המשפחה אחרי תום המלחמה, ושם מתגוררת פיורלה בת ה־67 עד היום.
היא מתרגשת מאוד מהשיחה, לא מצליחה לשבת ומעדיפה לערוך את הראיון כולו בעמידה. לצידה יושב בעלה ב־50 השנים האחרונות, מינו פבונצ'לי, גם הוא יהודי בן רומא, פנסיונר של תעשיית הטקסטיל. מולה אשת אחיינה, נופר - ישראלית שגרה ברומא ומתרגמת עבורנו את השיחה.
הגשם מטפטף, וכולנו דומעים איתו. בת דודה רחוקה חולפת על פנינו. פיורלה טוענת שביום הנורא ההוא, ב־1943, נשלחו לנסיעתם המסויטת 1,000 מיהודי העיר. בת הדודה אומרת שהמספר כפול.
17 מבני משפחת קמרינו, ובהם סבו וסבתו של לוצ'יאנו, הצליחו להסתתר בדירה קטנה אחרת בגטו. הם התחבאו עד שעות הלילה, ורק אז, כשהדי הצעקות והבכי, שאון המשאיות, נביחות כלבי השמירה וצעקות הקלגסים הגרמנים גוועו - הגיע בעל מסעדה קתולי ומסר לידיהם מעט אוכל. אחרי חמישה ימים הודיע להם בעל הדירה שמסוכן מדי להשאירם במקום, וביקש שיעזבו.
עם מיטלטליהם המעטים התדפקו על דירת דודה אחרת, אך המקום היה צר מלהכיל את כולם. הם המשיכו הלאה, ובכך ניצלו מפשיטה נוספת שערכו הנאצים על דירת אותה דודה, ימים ספורים אחר כך. כל מי שנמצא בדירה נאסף מייד - ומעולם לא חזר.
באושוויץ־בירקנאו, לשם הגיעה הרכבת עם בני משפחת קמרינו, חילקו הנאצים את היהודים לשתי קבוצות: מי למשרפות ומי לעבודת כפייה. אמו, אחותו ודודו של לוצ'יאנו נשלחו לתור הראשון, ויותר לא ראה אותם. אביו, דוֹד נוסף ולוצ'יאנו עצמו נשלחו לתור עבודות הפרך, ומספרי אסיר הוטבעו על זרועותיהם.
כאן מפציעה נקודת אור ראשונה בסיפור המשפחה: אחיו הקטן של לוצ'יאנו, אנזו, שהיה מיועד למוות במקלחות הגז, הצליח להיחלץ ולהסתנן לתור המיועדים לעבודה. שני האחים קיבלו מספרים עוקבים.
לוצ'יאנו ואביו איטאלו נשלחו לעבודה במכרות, שהיתה קשה מדי לאב - שהלך וקמל. יום אחד ניגש לוצ'יאנו להביא לאביו מעט מרק - שהיה עשוי מים חמימים ועכורים - בתקווה לחזקו. כשחזר, מצא אותו מוטל על הרצפה, ללא רוח חיים. הוא נפל על ברכיו בבכי מר, אבל קצין אס.אס שחלף במקום היכה בראשו באלה והורה לו להיפטר מהגופה. עד יומו האחרון לא שכח לוצ'יאנו כיצד גרר את אביו המת והשליך אותו לבור מלא גוויות אחרות.
פיורלה דומעת כשהיא מספרת לנו את מה שגולל אביה באוזניה ובאוזני שתי אחיותיה, שנים אחרי שנחלץ מהתופת. היא מתעשתת וממשיכה: "כעבור חודש הגיעה אל אבא שלי שמועה שאחיו אנזו, שנעלם אחרי שהוטבעו המספרים בזרועו, חי בצד השני של המחנה ומספר שיער של קצינים נאצים. כלומר, הוא לא נשלח למוות במשרפות, כפי שלוצ'יאנו היה בטוח שיקרה עקב גילו הצעיר".
הסיכוי הזעיר שהשמועה נכונה דחף את לוצ'יאנו ליטול סיכון עצום, ובאישון לילה, עם פנס קטן שנתן לו חבר לביתן, יצא לחפש את אחיו. למרבה התדהמה, אנזו אכן נמצא, ושני האחים נפלו בבכי איש לזרועות רעהו. אנזו נתן ללוצ'יאנו מעט נקניק ולחם שהחביא - ונשבע שייפגשו שוב. לוצ'יאנו מיהר לשוב לתאו, לפני שייתפס.
• • •
באותם ימים "סומן" לוצ'יאנו על ידי לא אחר מאשר הדוקטור יוזף מנגלה, שמצא ביהודי הצעיר אובייקט נוח לניסוייו המעוותים והמחרידים בבני אדם. מנגלה הזריק ללוצ'יאנו חומרים עלומים, ישירות לשקדי הגרון. את טיבם המדויק לא ידע לוצ'יאנו עד יום מותו, אך את השלכותיהם הפיזיות ידע גם ידע: המערכת החיסונית בגופו הפכה לרגישה ופגיעה, והוא פיתח רגישות לפניצילין.
לוצ'יאנו ואנזו נפגשו שוב רק כעבור חודשים ארוכים, כשהצבא האדום הסובייטי הגיע לשחרר את המחנה. האח הגדול היה בן 18 בעת השחרור, והצעיר בן 16. את הדרך הארוכה מפולין לאיטליה עשו ברגל וברכבות, כשהם מתחבאים כל העת מפני הרוסים ("אבא אמר שהרוסים היו גרועים כמו הגרמנים, והוא ואנזו חששו מהם מאוד"). מסעם ארך 40 יום, כשעל גופם בגדים קרועים, בקור, בלי אוכל ובלי די מים. "כשאבא הגיע לרומא הוא שקל 35 ק"ג", מעידה פיורלה.
כשהגיעו לבית המשפחה ברומא, המקום שממנו נלקחו בידי הנאצים שנתיים קודם לכן, נתקל לוצ'יאנו בשוערת שהסגירה אותו ואת קרוביו. גם מראה זה לא יימחה לעולם מזיכרונו: השוערת גזרה במספריים את טליתו של אביו והפכה אותה, רחמנא ליצלן, לבגד תחתון. "אמא שלי שמרה את הטלית הזו, שהפכה לתחתונים, במשך שנים רבות, שלא נשכח. למרבה הצער, בינתיים היא אבדה", מספרת פיורלה.
לפני השואה נחשבה משפחת קמרינו לאמידה מאוד, ובבעלותה היה מפעל גדול לשוקולד בסן מרינו. הבית שבו גרה ברומא היה מרוהט היטב, והוחבאו בו כמויות גדולות של כסף וזהב. בתום המלחמה, כשהגיעו שני האחים לדירה הנטושה והבזוזה, הם מצאו אותה ריקה לחלוטין, אחרי שהבוזזים לקחו עימם את כל האוצרות המוסתרים. לאחים לא נותר למעשה דבר: לא משפחה, לא בית ולא רכוש.
בחלוף הימים קיווה עדיין לוצ'יאנו שאולי מישהו נוסף מבני משפחתו הצליח להיחלץ בדרך נס מהתופת. "בכל יום הלך אבא לתחנת הרכבת עם תמונות של בני המשפחה. הוא שאל את הניצולים המעטים שחזרו, 16 במספר, אם ראו את המצולמים בתמונות. ככה הוא למד שכולם נספו, אבל הצליח לאסוף מידע על שעותיהם האחרונות של אהוביו באושוויץ".
שם, בתחנת הרכבת שאליה הגיעה שארית פליטת קהילת רומא המפוארת, פגש לוצ'יאנו את אשתו לעתיד, אמה של פיורלה, גרציאלה טראצ'ינה, יהודייה בת רומא, אז בת 21. הם התחתנו באפריל 1949.
"גם אמי, כמו אבא שלי, שרדה את אושוויץ. היא היתה היחידה ממשפחתה שניצלה, אחרי שאיבדה במחנות את הוריה, אחותה, וארבעת אחייניה", מפרטת פיורלה בעצב.
ברומא ההרוסה והשסועה שאליה חזר, נדרש לוצ'יאנו להתמודד עם מציאות מרה. בראיון שהעניק לעיתון מקומי ב־1955 הסביר: "הדבר הקשה ביותר בשבילי היה לחיות באותו בית שבו חייתי עם משפחתי. בית שנותר ריק, והאנשים אינם עוד".
על מנת לשרוד, נאלצו הוא ואחיו לאכול כל מה שמצאו ברחוב, לפעמים הכניסו לפיהם בשר פיגולים של כלבים וחתולים. פיורלה מספרת שאביה מיעט לספר על תקופה קשה זו בחייו. "הוא רק אמר שבהתחלה היה קשה, ושלאט־לאט הוא השתקם והתחיל לבנות את עצמו מחדש".
למה הוא בחר להישאר ברומא, העיר שמלאה ברוחות בני המשפחה ובמקומיים שבגדו?
פיורלה: "זאת שאלה הגיונית, אבל לא היה לו בית בשום מקום אחר בעולם, ואת המקום הזה הוא לפחות הכיר".
יושבי השולחן מסבירים ש"להיות יהודי רומאי זאת זהות עמוקה מאוד. להיות חלק מההיסטוריה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר בגולה. יהודים הגיעו לרומא עוד מימי גלות בית ראשון.
"לקהילה ברומא, המונה 15 אלף נפש, יש דיאלקט משלה, שמערבב איטלקית עם עברית, בדומה ליידיש וללדינו. הקהילה מתגאה במסורת של אוכל ותרבות ייחודיים, וגם סידור תפילה יש לה - 'סידור בני רומי' - עם טקסים שייחודיים לה. זה לא מקום שמחליפים בקלות, לא זהות שנוטשים".
שולחנות בית הקפה שבו אנחנו יושבים מוצבים במרכז הרחוב. תיירים ותושבי רומא חולפים על פנינו, מישהו מנער מטרייה ברגע שהגשם פסק. השמש מפציעה בהססנות, צובעת הכל באור סלחני. מחלונות בית הספר היהודי הסמוך נשמעת שירת ילדים בעברית.
בכל רגע נעצר בן קהילה אחר לברך את פיורלה ומשפחתה לשלום. לטיציה סד פיאצה, בת 78, מתיישבת לצידנו ומספרת גם היא את סיפורה. היא נולדה במלחמת העולם, באורוות סוסים שבה הסתתרו הוריה ושמונת אחיה. אחרי המלחמה התחתנה עם בעלה, שהוחבא עם הוריו במנזר וכך שרד.
המציאות הזו, שבה כל המבוגרים סביב השולחן שרדו תופת ונשארו לספר את זיכרונותיהם המרים - מכבידה על הנשימה.
• • •
אחרי שהשתקם, התחתן ועמד על רגליו, החליט לוצ'יאנו להתחבר מחדש לשורשיו היהודיים. ב־1961 הוא פתח את "לוצ'יאנו", המסעדה הכשרה הראשונה במתחם הגטו הישן, שפעלה ברחוב הראשי, מרחק שני בתים בלבד מבית הקפה שבו אנחנו יושבים כעת. כל המשפחה עבדה במסעדה: לוצ׳אנו היה המלצר, המארח והקופאי, הבנות שטפו כלים, ניקו וחתכו ירקות, וגרציאלה בישלה. לא הצלחה מסחררת, אבל מקום שסיפק פרנסה דחוקה למשפחה.
פיורלה: "אבא היה אחד מעמודי התווך בקהילה היהודית. הוא התנדב הרבה, היה אחראי לשירותי הרווחה ושלח לחופשות נופש קבוצות של ילדים מעוטי יכולת. כלפי חוץ הכל היה בסדר, אבל מתחת לפני השטח הוא סחב איתו כל הימים את טראומות המחנה.
"יום אחד אמא שלי מצאה אותו במטבח הבית, אחרי שפתח את צינור הגז וניסה לשים קץ לחייו. כילדה אני זוכרת שבמקום לספר לנו אגדות לפני השינה, הוא סיפר לנו סיפורים מהמחנה. על חברים שזרקו את עצמם על גדרות התיל המחושמלות, כי לא יכלו לשאת עוד את הסבל, על רעב וקור ועבודה קשה, על קרובים שקרסו ולא קמו. אלו היו הסיפורים שליוו את הילדות שלי ושל אחיותיי".
השנים חלפו. ב־1966 שמע לוצ'יאנו, אז בן 39, עם שאר בני קהילת רומא, על שיטפון גדול שתקף את פירנצה והציף, לצד שכיות חמדה אחרות, גם את הספרייה היהודית העתיקה בעיר. בתגובה, יצא בראש משלחת של קהילת רומא לסייע ליהודי פירנצה.
"הם נכנסו לספרייה הפגועה והילכו בתוך המים הגבוהים שהציפו אותה. ספרי התלמוד העתיקים היו ספוגים כולם, חלקם התפרקו - והדפים שלהם צפו על פני המבול. אבא סיפר איך 'הצליח לדוג דף פה, דף שם'. המראה הקשה החזיר אותו לזיכרונות התופת מאושוויץ".
אחרי שעות בתוך המים, שבהן ליקט לוצ'יאנו ואסף כתבי קודש פגועים, ייבשו חברי הקהילה את הספרים הנדירים ושלחו אותם לבית הכנסת ברומא. הוא עצמו החל לחוש ברע. חום גופו עלה במהירות, עד שקדח ממש. חבריו הבהילו אותו לבית חולים, אבל לרופאים לא נותר מה לעשות. הנכות שהטיל מנגלה בלוצ'יאנו באה לביטוי ברגעים קשים אלה. כעבור זמן קצר כשל גופו - והוא נפטר בגיל 39 בלבד. קורבן מאוחר של אושוויץ.
במותו השאיר אחריו אלמנה ושלוש יתומות: ג'וליה בת ה־13, פיורלה בת ה־11 ומרינה, כיום חמותה של נופר, בת 4. "זו היתה, למעשה, ההלוויה הראשונה של ניצול שואה מקרב הקהילה שנפטר, וכל בני הקהילה התייצבו ללוותו בדרכו האחרונה", נזכרת פיורלה. "למרות שברומא נהוג לקבור גם יהודים בארון, את אבא קברו בתכריכים בלבד, עטוף בטלית. לצידו טמנו את אחד מספרי התורה שהציל מהמים בפירנצה".
מחלקת ההנצחה בעיר פירנצה קיימה בחלוף כל עשור מאז האסון טקס לזכרו של לוצ'יאנו. בטקס השלישי ב־1996, 30 שנה אחרי מותו, הוענק לו תואר יקיר העיר פירנצה. התואר ניתן לאלמנתו, גרציאלה, שקיבלה נוסף על כך גם אבן מנהר הארנו - הנהר שעלה על גדותיו ביום השיטפון - כדי שתניח אותה על קברו של לוצ'יאנו. כעבור עשור שלחה עיריית פירנצה למשפחה צלחת כסף, כאות תודה על גבורתו והקרבתו.
ב־2016, 50 שנה אחרי מותו, נערך טקס בבית הכנסת בפירנצה בהשתתפות בנותיו של לוצ'יאנו, שבמהלכו הוצגו מאות כתבי קודש שניצלו בזכותו. מעריכים שהוא הציל 95 ספרי קודש. בטקס הוכרז לוצ'יאנו קמרינו "גיבור העיר פירנצה", ונאמר קדיש לעילוי נשמתו.
"אבא לא היה אדם שחיפש הכרה או כבוד. הוא היה צנוע ונחבא אל הכלים, והאמין שיש לעשות את מה שנכון עבור הקהילה ואלוהים", מסבירה פיורלה.
• • •
מלון "נאמן", שבבעלות נופר ובעלה עמנואל, נכדו של לוצ'יאנו, פועל מ־2019 ומציע מספר צנוע של חדרים המעוצבים בחן. זהו בית המלון היחיד במתחם הגטו הישן שמגיש אוכל כשר. הוא נמצא ברחוב הראשי של הגטו, ובכל זאת נסתר. המבנה שבו הוא שוכן הוקם במאה ה־16, וכיום הוא מיועד לשימור. בעבר התגוררה בו המעצבת של בית האופנה גוצ'י, ויש האומרים שרחובות הגטו שאליהם צפתה בכל בוקר העניקו לה השראה בעיצוב דגמי המותג.
לא הרחק מפתח המלון משובצות אבני דרך מוזהבות, שעל כל אחת מהן מוטבע שם התושב היהודי שגר בבית ושנספה בשואה. את פרויקט ההנצחה המרגש, "אבני נגף", יצר האמן הגרמני גונטר דמניג. האבנים פזורות במדינות רבות באירופה, ומספרן עומד על יותר מ־75 אלף. לפני חודשיים הונחו עוד שתי אבנים ברומא, אחת לזכרו של לוצ'יאנו ואחת לזכר אנזו, אחיו.
"לוצ'יאנו פשוט היה חסר מזל", מחייכת פיורלה חיוך עצוב, כשהיא עומדת להצטלם ליד המלון. היא סירבה להצטלם במקום שבו עמדה המסעדה המשפחתית, שנסגרה ב־1987, למרות שהיא מרוחקת מטרים אחדים משם. "זה קשה לה מדי", מסבירה נופר.
נופר (39), בעברה דיילת אוויר מתל אביב, הכירה את בעלה עמנואל בבית הכנסת שבו כונסו יהודי רומא לפני גירושם - ושם גם נישאו. שני ילדיהם דוברים עברית ואיטלקית.
היא מובילה אותי למוזיאון היהודי שממוקם בבית הכנסת הגדול והמרשים של רומא. אחרי שעוברים במוזיאון חדרים שלמים שבהם פרוכות וחפצי יודאיקה נדירים, מגיעים לאזור שמוקדש לסיפור האקציה הגדולה של יהודי רומא, ב־1943. בין השאר, מוצגות שם ה"קבלות" שניתנו על איסוף הזהב, שהיו אמורות להציל את חיי המחזיק בהן, וגם כרזה של הסרט העלילתי "L'Oro di Roma" (הזהב של רומא), שהופק ב־1961 בעקבות הסיפור.
"לוצ'יאנו סיפר לבנותיו שבאושוויץ הוא הרגיש שמישהו שומר עליו", מספרת נופר. "בניגוד ליהודים רבים, הוא המשיך כל הזמן להאמין באלוהים. היה לו חשוב להשתייך לקהילה, וזאת המורשת שהוא השאיר אחריו - להישאר יהודי למרות הכל.
"הוא פתח את המסעדה הכשרה הראשונה בגטו כדי שיהודים יוכלו לאכול כשר ברומא. היום הרחוב הזה מלא במסעדות כשרות שגם גויים אוכלים בהן, כי הן מגישות את המאכלים היהודיים־רומאיים המסורתיים. את המורשת הזאת שומרים צאצאיו עד היום. לכן, כשפתחתי את המלון באותו בית שבו שכנה המסעדה שלו, לא עלה בדעתי להגיש כאן אוכל שאינו כשר. כי אם לוצ'יאנו חי ומת על קידוש השם, איך אני יכולה לפתוח מקום בניגוד למורשתו?".
armadil@netvision.net.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו