שִׂים לֵב: בְּאֲתָר זֶה מֻפְעֶלֶת מַעֲרֶכֶת נָגִישׁ בִּקְלִיק הַמְּסַיַּעַת לִנְגִישׁוּת הָאֲתָר. לְחַץ Control-F11 לְהַתְאָמַת הָאֲתָר לְעִוְורִים הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בְּתוֹכְנַת קוֹרֵא־מָסָךְ; לְחַץ Control-F10 לִפְתִיחַת תַּפְרִיט נְגִישׁוּת.

הנרייטה סאלד: האישה הגדולה מהמציאות

דמותה של הנרייטה סאלד סקרנה את פרופ' דבורה הכהן • כשגילתה כי אין מחקר מקיף המספר את סיפורה של מייסדת "עליית הנוער" וארגון "הדסה" - היא הרימה את הכפפה • לרגל זכיית הביוגרפיה בפרסים ספרותיים בארה"ב, הכהן מספרת על מי שהצילה כ־30 אלף נערים מידי הנאצים, אך לא הקימה משפחה משלה • ועל היותה אייקון פמיניסטי במבט לאחור

 ,
שנים של חיפוש בארכיונים אחרי עקבותיה של סאלד. פרופ' הכהן // צילום: אריק סולטן

אחרי נפילת העיר העתיקה ומזרח ירושלים על ידי הלגיון הערבי במלחמת העצמאות, הכובש הירדני לא בחל באמצעים כדי למחוק את הביטויים לנוכחות היהודים בעיר. בין הקורבנות הידועים של מאמץ הממלכה ההאשמית היה בית הקברות העתיק בהר הזיתים. הירדנים חיללו קברים, השחיתו מצבות, עשו בהן שימוש לריצוף מדרכות ואף החליטו להעביר כביש בתוך בית העלמין. אחד הקברים, שכוסה כולו באספלט, היה קבר צנוע. מצבה פשוטה ללא תארים ושבחים - קברה של הנרייטה סאלד.

"היא היתה המנהיגה הנערצת ביותר בקרב יהודי ארה"ב, הקימה את ארגון הדסה, ניהלה את עליית הנוער והניחה את התשתית לרפואה הציבורית בישראל. היא נכללה בין 100 הנשים שהשפיעו ביותר על העולם, ועם זאת - נשארה אישה צנועה שלא נהנתה מן המעמד שלה", אומרת בשיחה דבורה הכהן, מחברת הביוגרפיה של סאלד "מנהיגה ללא גבולות" (עם עובד, 2019), אשר ראתה השנה אור באנגלית בארה"ב וזכתה בשני פרסים חשובים: הספר הטוב ביותר של השנה, והביוגרפיה הטובה ביותר של השנה מטעם National Jewish Book Award.

דבורה הכהן, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן, הנחשבת חלוצה בתחום מחקר התפתחות החברה הישראלית והעליות לארץ ישראל, החלה להתעניין בסאלד במקרה, ונדהמה מדמות האישה שנתגלתה לעיניה. "למען האמת, לא ידעתי עליה הרבה. נחשפתי אליה כשעבדתי על מחקר על עליית הנוער, מפעל מופלא של הצלה שמילט ילדים יהודים מגרמניה לארץ ישראל", נזכרת פרופ' הכהן.

"הנרייטה סאלד נתבקשה לקחת על עצמה את המשימה מטעם היישוב היהודי, ובתחילה סירבה - היא היתה כבר בת 73, תכננה לחזור לאמריקה לאחיותיה ולהעביר שם את השנים שנותרו לה לחיות. אבל עם עליית הנאצים לשלטון היא הגיעה לביקור בגרמניה, ראתה מקרוב את הטירוף האנטישמי שאחז במדינה, שמעה את תחינות ההורים היהודים המודאגים, והבינה שהיא לא יכולה לעמוד מנגד.

הכהן הסתקרנה, וביקשה מידידיה הפרופסורים להיסטוריה בארה"ב המלצה על ספר על אודות סאלד. למרבה הפתעתה, התברר שאין מחקר היסטורי מקיף שמספר את סיפורה של אחת הנשים החשובות בתנועה הציונית. הכהן החליטה להרים את הכפפה. את השנים הבאות היא בילתה בארכיונים בחיפוש אחרי העקבות של סאלד, מצאה אלפי מסמכים ומאות מכתבים ("הכי מעניין היה לגלות ולקרוא את יומניה האישיים", מודה הכהן), והחלה לחבר את הפאזל.

"כתיבת הביוגרפיה היא באמת כמו הרכבת פאזל", מציינת פרופ' הכהן, "רק עם הבדל אחד - כשניגשים לפאזל יודעים מה התמונה שתתקבל בסופו של התהליך, ובעבודה על ביוגרפיה התמונה לא קיימת מראש. היא נגלית להיסטוריון אט־אט, ונשלמת רק בסוף המחקר".

הגברים שבזו לה פיתחו הערצה אליה בהמשך. סאלד בביתה בירושלים, 1922 // צילום: Cjh.org,

במקרה של סאלד, המרכיב החשוב בתמונה הוא השליחות הגדולה שתמיד פיעמה בה, משוכנעת הכהן. תחושת השליחות חייבה אותה לקבל את המושכות של תנועת עליית הנוער, שהצילה מציפורני הנאצים כ־30 אלף נערים, ולדאוג לשלומם ולחינוכם במולדת החדשה־ישנה. עבור הילדים האלה סאלד היתה לא רק מנהלת שדואגת לרווחתם מלמעלה, אלא אמא. היא באה לנמל לקבל בברכה כל אוניית עולים. היא דיברה עם כל אחד מהילדים, שאלה לשמו, הרגיעה והבהירה שניתן לפנות אליה בכל בקשה או עצה. הילדים שלחו אליה אלפי מכתבים, והיא הקפידה לענות לכולם. כך הפכה סאלד ל"אם עליית הנוער", ועל כן - יום האם הישראלי נקבע ביום פטירתה.


אהבה משתקת


לא רק הילדים עצמם, גם המבוגרים לא הבינו ש"האם" היא מנהלת־על שבנתה מערכת אדירה, שכללה מאות עובדים, פנימיות, בתים, בתי ספר, מדריכים ועוד, והשיגה את המימון הדרוש להפעלתה. "הנרייטה סאלד ניחנה בכושר ארגון יוצא דופן, ובכישרון נוסף, שהיה רב־ערך בעידן שבו היישוב היהודי, על כל זרועותיו ומוסדותיו, היה דל אמצעים", מסבירה פרופ' הכהן.
"היה לה כוח אדיר בגיוס כספים, ובלעדיו - הרעיונות היפים שלה והרצון הטוב לא היו מתממשים. כיצד היא עשתה זאת? מראשית המאה ה־20 סאלד היתה מעורבת בחברה היהודית הגבוהה של ניו יורק, והכירה פילנתרופים גדולים. הם העריכו אותה ואת ידענותה, ומעל לכל, הם ידעו לגביה משהו חשוב מאוד - האישה הזאת לא לוקחת לעצמה אפילו דולר אחד מהקופה הציבורית".

התכונה הזאת נדירה בקרב מגייסי כספים...
"נכון, ולסאלד היו מאפיינים ייחודיים אחרים. היא שלטה בארבע שפות, אצרה ידע עצום, ובגיל 18 כבר היה לה טור קבוע בשבועון נפוץ בניו יורק, ואת כל זה היא השיגה בכוחות עצמה, בלי שהותר לה ללמוד באוניברסיטה. היא רצתה מאוד להמשיך ללימודים אקדמיים, אבל אוניברסיטת ג'ון הופקינס, שבדיוק הוקמה אז בעיר הולדתה, בולטימור, לא קיבלה אותה בשל הדרת נשים. מכללות פרטיות קיבלו נשים, אבל למשפחה של הנרייטה לא היו אמצעים לשלם על כך. אפילו ללא תואר פורמלי היא כונתה על ידי רבים 'האישה המשכילה בארה"ב'. בהמשך עבדה ב־JPS, הוצאה לאור יהודית חשובה, שקיימת עד היום.

"אף שנשאה באופן פורמלי בתואר 'מזכירה', היא עשתה עבודה של עורכת ראשית, ולצידה עוד הרבה משימות של עריכה, תרגום, הבאה לדפוס. היה לה כישרון של כתיבה ועריכה, והיא עמלה ימים ולילות.

סאלד עם ילדי טהרן, 1943,

"כאשר סיימה לעבוד שם, נאלצו להעסיק במקומה 7-6 עובדים. בעצם, זה בא לידי ביטוי גם בכל הדברים שסאלד תעשה אחר כך: היא הלכה על מפעלים גדולים משני מציאות, והובילה אותם לבדה".
מפעלים משני מציאות מחייבים הקדשה טוטאלית.
"היא עבדה 20 שעות ביממה - קמה ב־5 בבוקר והלכה לישון אחרי חצות. היא היתה מתבדחת שמקום מגוריה הוא אמצע האוקיינוס, משום שהיתה נוסעת הלוך ושוב מארץ ישראל לאמריקה כדי להביא עוד ועוד כסף. בזמנים ההם זה היה מסע מפרך - לפחות שלושה שבועות של היטלטלות בדרכים בין 6-5 תחנות: מיפו למצרים, משם לאיטליה, ומאירופה מסע טרנס־אטלנטי לארה"ב".
בניגוד להישגים המרשימים האלה, סאלד עצמה ידעה עצבות רבה בחיים האישיים.

"בחיים האישיים סאלד ידעה הרבה סבל. היו לה כמה אהבות נכזבות, והמכאיבה מכולן היתה הרומן שלה עם לואיס גינצברג, התלמודיסט והגאון. גינצברג הוליך אותה שולל. סאלד העריצה אותו על למדנותו, והתאהבה כאשר התבקשה לסייע לו מטעם ההוצאה בהכנת הספר 'אגדות היהודים'. הוא לא התכוון להתחתן עימה, אך נהנה מכך שהיא עובדת עבורו בנאמנות, כותבת ומתרגמת במקומו ומשרתת אותו יום ולילה.
"כשהעבודה הושלמה, הודיע לה על אירוסיו לאישה אחרת. הבשורה שברה את ליבה ואת רוחה, והביאה אותה להתמוטטות עצבים ולעיוורון. גיליתי ביומניה כיצד במשך שמונה חודשים לא יכלה לתפקד, בלי שהרופאים מבינים שהסיבה לחולי היא פסיכולוגית, ולא פיזיולוגית. סאלד הצליחה לצאת מהטראומה, וכדי להשאיר מאחור את הכאב - נסעה לאירופה, ובהמשך לארץ ישראל. כעבור שנים, לאחר שזכתה להכרה, היו לה המון מעריצים והרבה ידידים, אך היא תמיד התאבלה על זה שלא הקימה משפחה משלה".
סאלד הקדימה את זמנה בניפוץ תפקיד האישה המסורתי?
"בהחלט. בימים שבהם הדרת הנשים היתה בשיאה, וכשהבנות גודלו כדי להתחתן בנישואים נוחים ולהפוך לעקרות בית, היא פרצה חסמים וגבולות: עבדה בלי גבול, הקימה מפעלים בלי גבול ושינתה מציאות בלי גבול. כשהפוליטיקאים בהנהלת היישוב הפקידו בידיה את תיק החינוך, המורים והמנהלים - ברובם גברים - המעיטו בערכה וביכולתה. סאלד נסעה לארה"ב וגייסה את הכסף שאפשר למערכת החינוך העברית להתקיים. כתוצאה, אלה שבזו לה פיתחו אליה הערצה גדולה".

האם סאלד ביקשה להקדיש את עצמה לצורכי ציבור כפיצוי על האומללות בחייה האישיים?
"מניעיה נבעו ממקור אחר. בגיל 20, כאשר כל העולם היה פתוח בפניה, במקום להתענג על החיים - היא הקימה בבולטימור בית ספר עבור מהגרים יהודים בארה"ב. מדוע שבחורה צעירה תיקח על עצמה משימה כזאת? היא פשוט היתה חדורת שליחות לעזור, ואין פלא שאמרה על מפעליה הגדולים: 'אני לא בחרתי בהם, הם בחרו בי'.

"כך היה גם עם אחד הפרויקטים הפחות ידועים שלה, שנבע מגל האנטישמיות שסחף את העולם, ואת ארה"ב בפרט, באותה תקופה. הופעת המהגרים היהודים עוררה את האנטישמיות באמריקה, ומי מנסה לבלום את הגל העכור? אישה לא מוכרת אז, הנרייטה סאלד. היא הבינה את כוח התקשורת. היא החליטה שההתמודדות עם האנטישמיות מחייבת לעסוק בעיצוב דעת הקהל, החלה לכתוב מאמרים, פנתה לסופרים כדי לגייס גם אותם לכתיבה. האם היא הצליחה? במידה מועטה, שהרי אנו יודעים כמה קשה לעקור את האנטישמיות. אבל היא ניסתה ככל יכולתה, ואף אחד חוץ ממנה לא דיבר באותה עת על עיצוב דעת הקהל".


במקום להפנות גב


עוד תכונה שעולה מהביוגרפיה של סאלד היא האומץ שלה, שבא לידי ביטוי במהלך מהומות המרד הערבי של שנת 1936. על אף הסכנה הברורה, סאלד לא חדלה מנסיעותיה בארץ: היא המשיכה לבוא לנמל ולקדם את פני הקבוצות של עליית הנוער, ולא פסקה מלתור את הארץ בדרך לפגישות עם המדריכים והחניכים.
פרופ' הכהן מוסיפה שחייה ניצלו כמה פעמים מפגיעתם הרעה של הפורעים, ואחרי אחת ההתקפות סאלד תיארה את מה שהרגישה: "...איבדתי ספירה של הקורבנות; זקנים, נשים וילדים, ללא מילה של גינוי מן העיתונות הערבית. בשבוע שעבר הרגשתי קרובה ביותר להתפרעות מאשר אי פעם. נסעתי לחיפה במונית. פחות מ־20 דקות מהיעד היה תקר בגלגל... שתי מכוניות שנסעו לפנינו הותקפו בידי כנופיות מזוינות. באחת מהן נהג ערבי. כל הנוסעים נפצעו והנהג נהרג. נראה שאין להרג סוף, ולא לכספים שבאמצעותם היורים מוסיפים לקבל נשק...".
בתיאור אחר, סאלד מספרת על יהודי שנמלט מרמלה והגיע לירושלים מכוסה בדם של הנוסעת שישבה לצידו. האישה היתה אחת מ־70 יהודים מאוסטריה, אשר במשך חודשים שהו ללא מזון על מעבורת בדנובה, כשאוסרים עליהם לעלות לחוף באוסטריה או להמשיך לצ'כוסלובקיה או להונגריה, ומשמרות של נאצים שומרים עליהם בבית הסוהר הצף הזה. היא יצאה מהגיהינום של אירופה רק כדי לטעום את נחת זרועם של פורעים אחרים".

האם לדעתך שמור לסאלד מקום ראוי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי?
"כן ולא. מאז פטירתה ב־1945 עבר כל כך הרבה זמן, והדברים שראויים להישמר בזיכרון שלנו נשכחים. לפני בואה לראשונה לישראל, ב־1909, חבריה חזו שאחרי המפגש עם המציאות העלובה של הארץ ציפיותיה יתנפצו, והיא תחדל להיות ציונית. המראה שנגלה לעיניה לא היה מלבב - הזנחה, עוני, תחלואה עצומה. במקום להפנות גב לציונות, סאלד החליטה לפעול. רחובות ומוסדות קרויים על שמה, אך לא פחות חשוב ללמוד ממנה ולאמץ את הגישה שלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר